המשנה ממשיכה לדון באותו נושא, אך לא עוד במקרה "לא עירבו", אלא ביחיד ששכח. למעשה זו חזרה, שהרי שתי המשניות בנויות על אותם עקרונות, ואכן בתלמוד הבבלי שתי המשניות הן משנה אחת. שכח אחד מן החיצונה ולא ערב הפנימית מותרת – דיירי הפנימית מהווים חצר נפרדת, ולפי דעת תנא קמא דריסת הרגל של בני החצר החיצונה אינה אוסרת את הטלטול על בני החצר הפנימית. יש להניח שמדי פעם בני החצר החיצונה נכנסים לחצר הפנימית, בדרך הטבע ותוך יחסי קרבה ושכנות, אך מצב זה איננו יוצר בעלות ושותפות שלהם בחצר, והחיצונה אסורה – הנחת המשנה היא שאם אחד מבני החצר אינו משתתף בעירוב, העירוב כולו פסול. ההסבר פשוט ומסוכם בטבלה להלן. ברם הירושלמי גורס "והפנימית אסורה" (כד ע"א), כלומר גם הפנימית אסורה, והנימוק הוא "שנתנו עירובן במקום אסור", ובַ המשך הירושלמי מסביר שהנימוק הוא "שדריסת הרגל אוסרת". מדברי הירושלמי ניתן להבין שזו דעתו של רבי עקיבא במשנה הקודמת, שדריסת רגל הרגילה להיכנס לחצר אוסרת. הווה אומר: דיירי החצר החיצונית רגילים להיכנס לחצר הפנימית, אף שאין הם בני רשות משפטית לכך. על כן הרגילות יוצרת מעין שותפות בחצר ובני החצר החיצונית נחשבים כשותפים בחצר הפנימית, ועל כן אם אחד מהם שכח לערב אין לטלטל בחצר הפנימית באותה שבת. הקשר בין דעה זו לדברי רבי עקיבא אינו נאמר במפורש בירושלמי. בתוספתא הלכה דומה, במקרה שונה במקצת, ושם דברי רבי עקיבא שנויים במפורש (פ"ה [ח] הכ"ה). בתלמוד הבבלי מובא טיעונו של רבי עקיבא, אך לא נאמר כי כך הדין במשנה.
נמצאנו למדים שהבבלי גרס את משנתנו כדעת חכמים, והירושלמי כדעת רבי עקיבא.
הקטע הנתון להלן בסוגריים חסר בכתב יד קופמן, אך הושלם בשוליים בידי המעתיק. [מן הפנימית – אם שכח אחד מבני החצר הפנימית, ולא עירב שתיהן אסורות – בני החצר הפנימית אינם רשאים לטלטל כי אחד מהם אינו שותף, ואף בני החיצונה אסורה, משום שלבני החצר הפנימית בעלות מסוימת בחצר החיצונה.
ניסוח המשנה מתאים יותר לשיטת חכמים (גרסת הבבלי ועדי הנוסח שבידינו). אילו רצה העורך לשנות את דברי רבי עקיבא היה אומר "שכח אחד מהם לערב, בין מן הפנימית ובין מן החיצונית אסורים לטלטל". הניסוח מעיד אפוא שגרסת הבבלי מדויקת יותר, והירושלמי היסב אותה לשיטת רבי עקיבא.
נתנו את עירובן במקום אחר שכח אחד בין] מן הפנימיית ובין מן החיצונה ולא ערב שתיהן אסורות – דיירי שתי החצרות עשו הסדר משותף והפכו בכך ליחידה מגובשת, מעין חצר אחת גדולה; "נעשו כולן רשות אחת", בלשון הירושלמי (שם), ומובן שאם אחד מהם לא עירב, הוא אוסר את כל האחרים מלטלטל. אם היו שליחידים אינן צריכין לערב – דין זה מקביל לסיפא של המשנה הקודמת, והעיקרון מצוי גם בתוספתא (שם). חצר של יחיד אינה צריכה עירוב, ודינם של היחידים זהה למצב שבו כל חצר עירבה לעצמה. ברם במקרה זה אסור לבעל החצר החיצונה לטלטל בחצר הפנימית, ולבעל החצר הפנימית לטלטל בחצר החיצונית.
כל המשניות האחרונות אינן מעלות אפשרות של ביטול הבעלות, כלומר שמי ששכח יבטל את חלקו בבעלות על החצר, ובכך יאפשר לאחרים לטלטל; אף בכך נעסוק להלן, פ"ז מי"א.