וכן בשלשה כפרים המשולשים – שלושה כפרים הבנויים בצורת משולש, והמרחק בין שני הכפרים שבבסיס המשולש (הכפרים הרחוקים) הוא מאה ארבעים ואחת אמה, כלומר שניתן לצרף את שניהם לכפר אחד על ידי קרפף; וכן יש מרחק של שבעים אמה ושיריים בין הכפר האמצעי לשני הקיצוניים – ניתן לצרף את כולם לכפר אחד גדול. להלן נראה פירושים אחרים למימרה. בעל "הון עשיר" מעיר שהמינוח "כפרים" או "מגדלים" (להלן) אינו מקרי. עד עתה דובר בעיירות; אין זה רגיל שיהיו שלוש עיירות במרחק כה קטן, אבל הדבר ייתכן בבתים בודדים, ב"כפרונים" קטנים או במגדלים. ואכן תופעה רגילה היא שכפרי בת מרוכזים במעין "אשכול", או שהמגדלים סמוכים זה לזה.
אם יש בין שני החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש – כמו שבארנו, עשה האמצעי שלשתן להיותן כאחת – לפי דרכנו, הכפר (המבנה) האמצעי הופך את שלושתם לכפר אחד.
המשנה סובלת כמה פירושים, ונפתח בתוספתא. לאחר הצעת המחלוקת של רבי מאיר וחכמים היא מוסיפה: "היו שלשה מגדלים והאמצעי מובלע בינתים, אם אין בין שנים החיצונים מאה ארבעים ואחד ושליש מכניסן לאמצע ומרבע כנגדן" (תוס', פ"ד [ו] הי"ב). "מכניסן לאמצע" משמעו מצרף, היינו כמו שפירשנו שניתן לחבר שתי עיירות שהמרחק ביניהן פחות מ- 3.141 אמות.
לכאורה אין הסבר זה מסביר את החידוש במשנה ג בהשוואה למשנה ב, ולשם מה נחוץ הכפר השלישי; שכן לפי הדרך שבה ביארנו את המשנה לעיל ניתן לחבר גם שני כפרים הרחוקים זה מזה כ- 3.141 אמות לכפר אחד, אם כן מה מוסיף הכפר השלישי? קושי אחר הוא שאם כך הוא, הרי גם אם הכפר השלישי רחוק מהאחרים כ- 3.141 אמות ניתן לכאורה להפוך את כולם לכפר אחד. יתר על כן, הירושלמי מוסיף שאותו דין קיים אפילו אם הם "עשויים כשורה", אם כן שוב מדוע לא יחול על הכפר השלישי אותו דין כמו על השניים הראשונים, ואם הכפר השלישי מצוי באמצע השורה לשם מה הוא נחוץ, הרי גם בלעדיו ניתן לחבר את שני הכפרים?
את התוספתא ניתן לתרץ שהיא מדברת על מגדלים, יישוב ברמה נמוכה יותר מכפר, וגם מגדלים ניתן לחבר ולא רק כפרים. ברם כיצד נסביר את המשנה המדברת על כפרים? דרך אחת להסבר היא שמשנה ב מדברת על שני יישובים, ולפי רבנן ניתן להוסיף שני קרפפים לשני יישובים לכל היותר, אך אין ליצור שרשרת של קרפפים. הכפר או המגדל השלישי אינם מוסיפים לאורך התחום החדש, אלא רק לרוחבו, וכך נוצר תחום שאורכו לכל היותר 3.141 אמות, ורוחבו זהה. על כל פנים, למשנה ג יש משמעות רק לחכמים, ועבור רבי מאיר היא בבחינת פשיטא, ולדעתו התחום המשותף גדול עוד יותר ולכל כפר יש קרפף גם לכיוון חוץ. בירושלמי נוסף משפט המפריד בין שתי המשניות: "רבי יעקב בר אחא... בשם שמואל בר אבא סלקת מתניתא" (כב ע"ג). את משנה ג שמואל מסביר שם "בעשויים שורה, בר קפרא אמר בעשויים צובה20"צובה" היא חצובה, כלומר בצורת הניקוד סגול.. היידנו (איזה הוא) אמצעי? ניחא מאן דמר בעשויים שורה ההנו אמצעי. מאן דאמר בעשויים צובה היידנו אמצעי? אמר רב שמואל אחוי דרבי ברכיה אין תמשח מן ההן ההנו אמצעי אין תמשח מן ההן ההנו אמצעי" וכו'.
סלקת מתניתא הוא ביטוי מקוצר מ"על דעתין דרבנין דהכא סלקת מתניתא"21ירו', שבת פ"ג ה"ג, ו ע"א; פי"ט ה"א, טז ע"ד; נידה פ"א ה"ז, מט ע"ג; ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 80., או בסגנון דומה. כלומר זה סוף המשנה, ומה שלהלן הוא משנה אחרת העולה לדעה אחרת, או רק לדעה של אחד התנאים הנזכרים לעיל.
דומה שאכן לרבי מאיר אין במשנה חידוש, אבל לדעת חכמים יש במשנה תוספת, ולשם כך יש להבין את חכמים בדרך שונה. חכמים אינם מתירים לערב יחדיו שתי עיירות המרוחקות כ- 3.141 אמה, אלא רק אם המרחק בין היישובים הוא שבעים אמה ושיריים. פירוש זה אפשרי במשנה, אך לא בתוספתא. מכל מקום, משנה ג מחדשת שאם בין היישובים מצוי כפר שלישי הוא יכול לחבר את השניים לשרשרת שאורכה המרבי 3.141 אמות, ואם הם ארבעה כפרים אורך השרשרת יכול להגיע עד 212 אמות (666.70+333.141. (
את המחלוקת אם הכפרים עשויים כשורה או כחצובה יש להסביר באופן זה. אם הכפרים ערוכים כשורה נקבל תחום עירוב בצורת מלבן שמידותיו 6.3x70.141 אמה, ולכל הדעות שלושת הכפרים הם יחידת עירוב אחת; אולם בר קפרא מחדש שאפילו הם עשויים כחצובה יגדל רוחב היחידה. המשך הירושלמי הוא לשיטת בר קפרא, והתלמוד שואל מהו האמצעי, הרי אם הם עשויים כחצובה כל אחד עשוי להיחשב לאמצעי, והביטוי "אמצעי" מובן רק לשיטת שמואל. המשך הירושלמי מעניין, אך הוא חורג ממסגרת דיוננו.
עד עתה הצענו שני פירושים, האחד משתמע מהתוספתא והשני מהירושלמי. בתלמוד הבבלי שניהם מובאים, כמחלוקת: רב הונא סובר כתוספתא, ורב חייא בר רב סובר כירושלמי (נז ע"א). לדעת הבבלי פשט המשנה כרבי חייא, אך ניתן לפרשה גם כרב הונא. משנה ג היא או לשיטת רבנן, כמו שפירשנו, או לשיטת רבי מאיר, והחידוש הוא שניתן לתת תורת קרפף לשני כיוונים, מתוך הנחה ששלושת הכפרים מוצבים כחצובה. זאת ועוד, הבבלי מביא ברייתא שדין כפרים משולשים חל גם אם אין כפר אמצעי. הבבלי נזקק לה כדי לענות על השאלה שהצגנו לעיל, לשם מה צריך כפר אמצעי. מוכרחים להודות שנראה כאילו ברייתא זו חולקת על משנתנו. אם אכן משנה ג היא כחכמים, הרי שלדעת רבי מאיר אין צורך בכפר האמצעי, וכל שני כפרים הרחוקים זה מזה כ- 3.141 אמות יכולים להתחבר על ידי הקרפפים שלהם (איור 30 בעמוד הבא).
לסיכום, אפשר לבאר את משנתנו בדרכים שונות:
• שתי צורות להבנת דברי חכמים: ניתן לערב שני כפרים המרוחקים כ- 3.141 אמות זה מזה, או שניתן לערב רק כשהם מרוחקים כ- 6.70 אמות.
• שתי צורות להבנת משנה ג: הכפרים סדורים כחצובה או כשורה – בירושלמי שתי הדעות מיוצגות, בבבלי רק הדעה הראשונה, כחצובה.
• שתי דעות לפירוש משנה ג: לדעת רבי מאיר בלבד, או לדעת רבנן. אם נפרשה לרבנן – הרי שדווקא לשלושה כפרים ניתן להתקין עירוב משותף, ואם היא לשיטת רבי מאיר – הרי שהוא מאפשר התקנת עירוב גם לשני כפרים.
מכל מקום, חשוב לציין שחכמי דור אושא דנים בשאלות של התגבבות המבנים הבודדים לכפר. ייתכן שעיסוקם בנושא נובע רק מהתהליך ההלכתי שהתחולל בדור זה – תהליך גיבוש ההקלות וניסוחן המשפטי. ברם ייתכן שגם חכמי אושא נדרשו לשאלה משום שתהליך גיבוב הכפרים התעצם בתקופתם. אכן, עד מרד בר כוכבא היו בתי החווה הבודדים מרובים, ובמאה השנייה שלאחריו התחולל תהליך של גידול וגיבוש הכפרים, ואולי נמצא הד לכך בדיוניהם של חכמי דור אושא22לדעת הירשפלד, בדורות התנאים חוסלה תופעת בתי החווה, והכפרים הפכו לעמוד התווך של תפרוסת היישוב. גם ספראי מסכים לכך, אם כי לדעתו השינוי היה הרבה פחות דרמטי. כפרים קטנים היו לפני חורבן בית שני, ובתי חווה ובתי אחוזה נותרו גם במאות השנייה והשלישית. ראו הירשפלד, בתי אחוזה; ספראי, מבנים בודדים, וראו הנספח למסכת דמאי..