המשנה שונה היתר משמעותי ביותר. עד עתה הבנו שעירוב דורש שאדם יהיה במקום השביתה, או לפחות שיניח שם את מזונו לשבת, ולדעת חלק מהתנאים נדרשת גם כוונה מודעת. עתה המשנה מראה שדי במחשבה, גם אם לא הונח מזון והשובת לא הגיע למקום השביתה. זו הקלה גדולה הסותרת את העולה מהדיונים הסתמיים לעיל, אם כי אין זו סתירה גלויה. מהמשנה הבאה ברור שמי ששנה אותה, בסוף ימי התנאים, הכיר את הדין של משנתנו, וכנראה גם את ניסוחה. על כן יש להניח שמשנתנו היא מסוף דור אושא, ושהיא מסיקה בפועל את מלוא המסקנה ההלכתית מן העצמה הסמלית של העירוב36על היחס בין הסמלי והתקני-ההלכתי ראו דיוננו במבוא..
מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך – בנוסח הדפוסים "וחשכה לו", וכן ב- דו, דסש, וזו גרסת רש"י37גם בעל מלאכת שלמה גרס כרש"י, וראו תוספות הרא"ש על אתר., אך רבנו תם גרס כנוסח כתב יד קופמן, וכן הרי"ף, בעל הלכות גדולות, הריטב"א, הרי"ד ואחרים. הבדל גדול קיים בין הנוסחים, שכן לפי נוסח הדפוסים ההצהרה נאמרת בכניסת השבת ממש, ולפי כתב יד קופמן וכל כתבי היד שעמו38חלק גדול מכתבי היד גורסים "היה מהלך בדרך והיה ירא שמא תחשך", וזה רק שינוי סגנון מהנוסח של כתב יד קופמן. היא נאמרת בערב שבת. לפי הדיון בבבלי ברור שגם הוא סבור שההצהרה נאמרת בערב שבת, אדרבה, יש אף מי שדורש שההצהרה תיאמר די מוקדם כדי שיהיה ניתן לרוץ ולהגיע לאתר החניה עוד לפני השבת, והיה מכיר אילן או גדר ואמר39אין חובה לפרש שצריכה להיות אמירה מפורשת, ומן הסתם די בכוונה (תוספות הרא"ש). שביתתי תחתיו לא אמר כלום – אין לו עירוב תחומין. הטעם מתברר בהמשך, והוא שלא קבע לעצמו אתר שביתה מדויק. אבל עצם העיקרון שדי במחשבה מקובל גם ברישא. המונח "לא אמר כלום" אינו נהיר. רב סבור שאין לו עירוב כלל, הוא חייב להישאר במקום שבו עמד בשעת כניסת השבת, כלומר אין לו עירוב תחומין כיוון שלא התכוון לשבות במקומו (בבלי, מט ע"ב). רב מקבל את הטענה שעירוב מצריך כוונה, אבל הכוונה פגומה, שהרי הוא תכנן לשבות במקום אחר. כוונה זו פסולה משום שאינה מוגדרת דיה, ואילו במקומו לא התכוון לשבות כלל. מצבו של הלך זה גרוע ממצבו של ההלך שבמשנה ד. ההלך שבמשנה ד החליט החלטה מוטעית מבחינתו, ואילו ההלך שבמשנתנו החליט החלטה בלתי אפשרית מבחינה הלכתית. לעומת זאת שמואל סבור שמותר לו להמשיך עד לעץ שלידו תכנן לשבות, אבל מכיוון שאין לו מקום מוגדר הוא שובת מתחת לעץ באופן כללי; על כן הוא יכול להלך לכל כיוון אלפיים אמה, אך מתחילים למדוד אותם מהקצה השני של תחום העץ. את הכיוון לצפון מודדים מדרום העץ, ואת הכיוון לדרום מצפון העץ40רש"י במקום מציע הסבר נוסף.. זו כמובן הקלה גדולה, המעניקה להלך כמעט את כל תחום השבת (מעט פחות מאלפיים אמה). קשה להניח שזה פשט המשנה. דומה ששמואל הקל הקלה גדולה; האיש רשאי לשבות במקומו המתוכנן, ואף להלך משם כמעט אלפיים אמה. קשה לעייל פירוש זה לניסוח הנוקב של המשנה.
שביתתי בעיקרו – אם האיש הצהיר שהוא ישבות ליד הגזע של העץ מהלך ממקום רגליו – שם עמד בערב שבת, עד עקרו – של העץ, אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה – ומעיקרו של העץ הוא הולך אלפיים אמה נוספות לכיוון ביתו, נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה – הרי שאדם הבא בדרך רשאי לקנות שביתה באמירה וללכת בסך הכול ארבעת אלפים אמה.
בתוספתא נאמר: "האומר שביתתי במקום פלני, בשדה פלני, במקום שאזכה בו, משתחשך – לא אמר כלום, שאין מערבין משתחשך" (פ"ג [ד] הי"ז). לפי פשוטם של דברים ההלכה בתוספתא חולקת על המשנה, וטעמה ברור: אין די במחשבה, ומעשה חייב להיעשות לפני שבת. בתלמוד הבבלי רבא אומר שכל ההיתר של המשנה הוא רק אם יכול למהר ולהגיע לעץ לפני חשכה (נא ע"א), ובכך הוא מסייג מעט את המשנה. על כן ליברמן מציע שהתוספתא היא כדעת רבא, ועוסקת במי שאינו יכול להגיע לעץ לפני שבת, גם אם ילך במהירות. ברם דומה שכל זה הוא ניסיון מלאכותי להרמוניזציה. התוספתא חולקת על משנתנו, ורבא מצדו חש גם הוא בהקלה המפליגה וניסה לצמצם אותה. לגופו של דבר קשה להבין מה המשמעות ההלכתית של היכולת התאורטית להגיע למקום לפני שבת. אם נחוצה נוכחות פיזית – יש להגיע לעץ לפני שבת, ואם די במחשבה – לשם מה נחוץ פוטנציאל ההגעה לאתר? בפירושנו למשניות ט-י נראה שכל ההיתר להסתפק במחשבה לשבות בשבת הוא לדעת רבי יהודה, ורבי מאיר חולק על כך. התוספתא האנונימית היא, אפוא, כדעת רבי מאיר41כן פסקו רוב הראשונים, אך יש שהניחו שההיתר חל על כל עני, ומהלך בדרך כעני דמי (בבלי, נא ע"א), וקל וחומר לעני עצמו, וראו אלבק בהשלמותיו. אמנם מימרת הבבלי במקומה, אך ספק אם היא ראויה לשמש יסוד בהלכה; האומנם כל היוצא לדרך הוא עני? יתר על כן, מי שיפרש בדרך זו יצטרך לומר שהמעשה בעניי שיחין (ראו פירושנו להלן, מ"ט) הוא כנגד רבי מאיר, ואף משנה י היא כנגד דעתו, וראו פירושנו שם..
רבי יוסי מרחיב את ההיתר שבמשנה. לדעתו העירוב תקף אפילו אם יש שם שני אנשים ורק אחד מכיר את המקום (תוס', פ"ג [ד] הט"ז). שוב לפנינו חכם מדור אושא המקל בהלכות תחומין.
את ההקלה המפליגה יש להבין על רקע הרצון להקל על הולכי הדרכים. כפי שנראה להלן (פירושנו למשנה ט) ההיתר חל רק על יוצאי דרכים. גם כל דיני העירוב בשיירה נועדו להקל על הולכי דרכים (לעיל, פ"א מ"ט-מ"י; פ"ב מ"א). ברור שזו הייתה תופעה נרחבת וחכמים, או הציבור, נטו להקל על חייהם.