את שתי המשניות הבאות יש ללמוד כיחידה אחת, ולעמוד על ההבדל בין "מי שישב" ו"מי שישן". בשני המקרים מדובר במי ש"נתקע" מחוץ לעיר בערב שבת, ושתי המשניות דנות בשתי שאלות: האם הוא רשאי להיכנס לעיר בשבת, ואיזה מרחק הוא רשאי לנוע ממקום מושבו.
מי שישב – מכוח הניגוד למשנה הבאה ברור שהמקרה של "מי שישב" שונה מ"מי שישן", ואף על פי כן היו ראשונים וכתבי יד שגרסו או תיקנו את הנוסח של משנתנו ל"מי שישן"21כך ב- ל3 ,ל5 ,ל7 ,ל14 ,מגק, מפ, מגב., ולדידם סגנון המשנה יהיה קשה ביותר22כך פירשו הרמב"ם ורבנו חננאל, ראו אלבק, עמ' 430.. בדרך – במרחק מהעיר. המרחק המדויק יידון להלן, ועמד והרי הוא סמוך לעיר – בהבנה פשוטה עמד מישיבתו או עמד משנתו ובינתיים נכנסה השבת23"עמד" חסר ב- ל15.. הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנס כדברי רבי מאיר – "כדברי" משמעו "כמו דברי", וכך גם בהגדת הפסח "כהלכות הפסח", או "הרי אני כבן שבעים שנה"24ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 211. לצורה "כבן שבעים שנה" ניתנו גם הסברים אגדיים, כאילו היה רבי אלעזר בן עזריה צעיר יותר ורק נראה כמו בן שבעים. אך ברור שהחכם לא היה צעיר בעת המעשה המתואר שם, ראו ספראי וספראי, שם, עמ' 210.. המשפט קשה ביותר, וניתן לפרשו בדרכים אחדות. כל פירוש צריך כמובן לפרש גם את דברי רבי יהודה החולק על רבי מאיר, ואת המשנה הבאה המדברת על מי שישן בחוץ, ושגם בדינו נחלקו חכמים.
בדרך כלל מי ששבת בשדה יש לו אלפיים אמה לכל רוח. זה הבסיס לכל דיני תחומין. לעירוב תחומין רגיל נדרש שהאדם יכין אוכל או ישהה במקום העירוב ("עירוב ברגליים" בלשון חכמים25כגון המעשה בעניי כפר שיחין המסופר בתוס', עירובין פ"ג (ד) הי"ז..) לכל הדעות די בעירוב ברגליים, אלא שנחלקו בית הלל ובית שמאי האם הנחת מזון מספקת או שעירוב ברגליים הוא רכיב הכרחי.
הפירושים האפשריים הם שלושה:
(א) אם גיבור הסיפור היה מתכוון ששהייתו בשדה תשמש עירוב ברגליים היה עירובו תקף והיו לו אלפיים אמה לכל רוח, אך "הואיל ולא היתה כוונתו לכך" אין עירובו עירוב: הוא ישב בדרך ונרדם ולא חשב כלל על שהייה בשדה בשבת, ולכן אין זה עירוב. גיבור סיפורנו חנה בשדה במרחק של פחות מאלפיים אמה מהעיר, ואסור לו להיכנס לעיר, שכן אין לו אלא ארבע אמות במקום מושבו26לפרשנות זו, שמי שטעה אין לו אפילו אלפיים אמה, ראו לעיל, פ"ג מ"ב-מ"ג.. אך רבי יהודה מתיר, משום שלדידו אין כל צורך בכוונה לערב.
חולשתו של פירוש זה היא שזהו הנושא של המשנה הבאה, ולכאורה נחלקו בו רבי יוחנן בן נורי וחכמים; מה עוד שבמשנה הבאה רבי אליעזר ורבי יהודה, שהוא תלמידו, מהלכים בשיטת חכמים המחמירה, ובמשנתנו רבי יהודה הוא המקל. נוסף על כך, מסגנון משנתנו משמע שמדובר במי שלא כיוון לשבות במקום מסוים, בניגוד למשנה הבאה שבה מדובר במי שלא בחר כלל אלא נרדם; ברם כפי שנראה במשנה הבאה, גם שם רבי יהודה הוא המקל, והוא מהלך לשיטתו. הירושלמי מסביר שמחלוקת רבי מאיר וחכמים חוזרת למשנה א. המשנה שם דנה במי שיצא מאונס, ורבי מאיר ורבי יהודה דנים אם הוא רשאי לחזור למקומו (ה"ה, כב ע"א). בשפת המחקר המודרני הירושלמי אומר שמשנתנו הובאה מלקט קדום כלשהו, שם היא נסובה על משנה א, ורק עריכה לא זהירה הציגה אותה כדנה בנושא שונה במקצת. מכל מקום, הפירוש של "לא יכנס" הוא שאין לו אלפיים אמה ממקומו. אגב אורחא יוער שפירוש זה הוא דוגמה לשיטת פירוש ביקורתית, והיא מוצגת כיום בפרשנות המסורתית כביקורתיות הנושקת לאפיקורסות27ראו המבוא לפירוש המשנה..
לפירוש זה יש לבאר את הכפילות עם המשנה הבאה, ונראה שאלו משניות מעריכות שונות.
(ב) לגיבור סיפורנו יש אלפיים אמה לכל רוח, והוא חנה במרחק פחות מאלפיים אמה מהעיר (כמו בפירוש הקודם). ברם אין הוא יכול להיחשב כאנשי העיר, שכן מקום שביתתו בשדה. אילו התכוון לשבות בעיר היה נחשב כאחד מאנשי העיר שעם חשכה ישב בקצה התחום מהעיר, ויש לו אלפיים אמה מהעיר לכל כיוון. אבל "הואיל ולא היתה כוונתו לכך", לשבות בעיר, לא ייכנס לעיר להיות כאנשי העיר. רבי יהודה סובר שמותר לו להיכנס לעיר, שכן אין צורך בכוונה. החולשה בפירוש זה היא שהמונח "לא ייכנס" אינו מונע את כניסתו לעיר, אלא שאין דינו כבן עיר. כך פירשו רוב הפרשנים (רש"י, רע"ב ועוד).
(ג) גיבור סיפורנו חנה במרחק הגדול מאלפיים אמה מהעיר, אך פחות מארבעת אלפים אמה. אילו התכוון לשבות בעיר היה יכול לסמוך על עירוב התחומין של אנשי העיר, ולהיכנס לעיר בשבת; כיוון שהוא לא התכוון אין לו אלא אלפיים אמה, ואין הוא רשאי להיכנס לעיר. רבי יהודה סבור שאין צורך בכוונה, ולכן הוא יכול לסמוך על העירוב שהתקינו אנשי העיר. הסבר זה מציע רבנו חננאל, והוא נכון מבחינה הלכתית, אלא שאינו כתוב במשנה. חולשתו בהנחה שיש ארגון עירוני המניח עירוב תחומין לכול, והשאלה היא אם כבר בתקופת המשנה היה הסדר מעין זה מקובל.
רבי יהודה אומר יכנס – טעמו של רבי יהודה הוא שאין צורך בכוונה. ברור שהכוונה מתפרשת בהתאם לפירושים שהוצעו לעיל לדברי רבי מאיר.
אמר רבי יהודה מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכוון – רבי יהודה מביא מעין ראיה לדבריו, את המעשה ברבו רבי טרפון. המעשה מסופר בתלמוד הבבלי. "אמר רבי יהודה: מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך וחשכה לו, ולן חוץ לעיר. לשחרית מצאוהו רועי בקר, אמרו לו: רבי, הרי העיר לפניך, הכנס! נכנס וישב בבית המדרש, ודרש כל היום כולו. אמרו לו [אמר ליה רבי עקיבא]28רבי יעקב מופיע בדפוסים, ב- א, דסש, מ, רא. יתר כתבי היד גורסים "רבי עקיבא". אפשר להבין את הקטע גם ללא שם החכם המתווכח עם רבי יהודה. מכל מקום ודאי שלא היה זה רבי עקיבא, רבו של רבי יהודה. משם ראייה? שמא בלבו היתה, או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה" (בבלי, מה ע"א). גוף המעשה הוא שרבי טרפון טעה בדרך וחנה לפני העיר, מבלי שידע שהעיר קרובה. לאחר שהתבררה טעותו לא היסס להיכנס לעיר. הסבר זה מתאים לכל אחד משלושת ההסברים. אבל תשובתו של רבי עקיבא (או של חכם אחר) "בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה" מתאימה רק לחלק מההסברים. לפי ההסבר הראשון, שאסור להלך להיכנס לעיר כלל, אין לדברים כל משמעות. לפי ההסבר השני בית המדרש היה במרחק פחות מאלפיים אמה ממקום החניה, וגם רבי טרפון מסכים שאסור לו להלך בכל העיר. גם לפי ההסבר השלישי היה בית המדרש בתחום אלפיים אמה ממקום החניה. אם כן, קבלת הנוסח של המעשה כפי שהוא בתלמוד שוללת את הפירוש הראשון, ונראה שהבבלי לא פירש כמותו.
אבל בירושלמי הנוסח שונה: "אמרו והלא בית מדרשו שלרבי טרפון היה בתוך אלפים אמה, או שמא הקנה עצמו לבני עירו מבעוד יום, אשכח תני בשחרית זרחה החמה אמרו לו רבי הרי העיר לפניך היכנס" (כב ע"א). ההסבר "בתוך אלפים אמה" מתאים לפירוש השני והשלישי, והמשפט "שמא הקנה עצמו לבני עירו" מתאים לפירוש השלישי של רבנו חננאל. כך או כך, שני התלמודים אינם מקבלים את הפירוש הראשון. ברם כל זאת לפי הנוסח של המעשה בתלמודים. הנוסח כפי שהוא במשנה מתאים דווקא לפירוש הראשון.