מי שיצא ברשות – לא נאמר במשנה מיהם היוצאים "ברשות", אך הפירוש מובן: מי שיוצאים ברשות ההלכה. אין צורך שחכם יתיר לפלוני לצאת, אלא מותר לו לצאת לצרכים מוגדרים. התוספתא קובעת: "עיר שהקיפוה גוים או נהר וכן ספינה המטורפת בים וכן היחיד שהיה נרדף מפני גוים ומפני ליסטים ומפני רוח רעה, הרי אילו מחללין את השבת ומצילין את עצמן" (תוס', פ"ג [ד] ה"ח)16לרשימה זו ראו פירושנו לתענית פ"ג מ"ז., וכן: "גוים שבאו על עיירות ישראל, יוצאין עליהן בזיין ומחללין עליהן את השבת" (תוס', שם ה"ה) – כלומר מותר לצאת להציל נפשות. מקרה אחר של יציאה לרשות הוא מי שיצא לירושלים כדי להעיד את עדות החודש. השאלה במשנתנו היא האם לאלו מותר לחזור למקומם, והאם יש להם אלפיים אמה במקומם.
אמרו לו – זהו המשך המקרה, כבר נעשה המעשה – התברר לו שכבר נעשה המעשה ואין בו עוד צורך, יש לו אלפים אמה לכל רוח – בניגוד לאדם שיצא שלא ברשות או באונס. ברור שהלכה זו עיקרה למנוע מצב שאנשים יהססו לצאת לתפקיד חיוני בשבת.
על תולדותיה של הלכה זו אנו שומעים במשנת ראש השנה: "בראשונה לא היו זזין משם כל היום, התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח, ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר, ויש להם אלפים אמה לכל רוח" (פ"ב מ"ה). אם כן, שני שלבים להלכה: כבר בסוף ימי בית שני החליטו על שינוי ההלכה כדי לעודד אנשים לצאת מעירם לדבר מצווה; התוספתא שלנו שונה את הדין שמותר לצאת ולהציל נפשות, וכנראה גם לפניה עמד הקשר בין "היוצאין ברשות" לבין היציאה לפעולת הצלה.
אם היה בתוך התחום כ[א]ילו לא יצא – והוא רשאי לחזור לעירו. כיוון שהוא מצא את עצמו במקום חדש, וממקום זה יש לו אלפיים אמה כמו שנאמר לעיל; לכן אם התחום החדש חופף במשהו לתחום הקודם שלו, הוא רשאי לחזור למקומו. הירושלמי מדגים זאת על תחומי טבריה ומגדל, שתחומי השבת שלהן יצרו חפיפה מעין זו. ניתן גם לפרש, בניגוד לתלמודים, שמדובר במי שיצא ברשות, ובמסגרת פעולת ההצלה חזר לתחומו המקורי, ועליו נאמר שכאילו לא יצא, אף שקודם נקבע שנתנו לו רק אלפיים אמה מהמקום שאליו יצא. הסבר זה מקטין את הבעיה בהמשך המשנה (להלן), אך מנוגד לירושלמי ואולי גם לבבלי.
שכל היוצאים להציל חוזרין למקומן – עד עתה דובר רק על כך שנותנים ליוצאים אלפיים אמה לכל רוח. עתה המשנה מחדשת דין שונה, שהם רשאים לחזור למקומם. החידוש חולק על ההלכה הקודמת, ומוזר שהוא מוצג כרצף עם הרישא; שהרי בתחילה הותרה החזרה רק אם הוא בתחום שבת של העיר. התמיהה גדולה עוד יותר, שכן ההלכה המחודשת לא הוצגה כמחלוקת אלא כתוצאה או כסיבה להלכה הקודמת. זאת ועוד, אמנם הסברנו שהמשנה עוסקת ביוצאים להציל, אך זה לא נאמר במפורש במשנה, ותמוה הוא שהמשנה כאילו מתייחסת למה שלפניה אך למעשה מתחילה עניין חדש.
הירושלמי מעמיד את משנתנו באופן שהיוצאים נמצאים עדיין בתחום אלפיים אמה ממקום מושבם, על כן מותר להם להגיע לעירם וחלות עליהם הזכויות והחובות של בני העיר (כא ע"ד). ברם אם מדובר במי שלא יצא מתחום שבת – מה חידוש יש בכך, הרי ברור שמי שהרחיק פחות מאלפיים אמה מעירו רשאי לחזור העירה, והוא כבן עיר לכל דבר! טיעון זה מופיע בתלמוד הבבלי בהקשר שונה במקצת.
התלמוד הבבלי מפרש את המשנה בדרך שעל פי רוב נוקטים בה רק פרשנים מודרניים. לדעתו, המשנה מתייחסת לברייתא הנמצאת (גם) בתוספתא שלנו, ומשקפת שלב מאוחר יותר בהתפתחות ההלכה. לא זו בלבד שמותר להציל בשבת, אלא שמותר לאנשים להחזיר את הנשק לבתיהם17הראשונים נחלקים בשאלה אם ההיתר חל רק על אלו שיצאו יותר מאלפיים אמה, וראו אלבק בהשלמותיו על אתר.. הבבלי מפרש כך בשל מעשה שהיה שהשונאים חזרו "והיו נדחקין ליטול את זינן והרגו זה את זה. התקינו שיהא כל אחד ואחד מחזיר לביתו" (בבלי, מה ע"א, על פי תוס', עירובין פ"ג [ד] ה"ו). אם כן, "חוזרין למקומן" פירושו חוזרין ומחזירים את כלי הנשק למקומם. בברייתא המצוטטת בתלמוד הבבלי הסיומת היא "שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן", ועוד, הבבלי גרס "כל היוצאים" ולא "שכל היוצאין", ומשמע שזה עניין חדש. אין זו בעיה של חילופי נוסחאות, לעתים קרובות שי"ן הזיקה משמשת במשמעות של וי"ו החיבור, ואם כן זה דין נוסף (המאירי ואחרים).
הסבר זה מצמצם במעט את הקשיים במשנה, אך השאלה העיקרית עדיין נשארת, כיצד זה המשנה מחדשת הקלה גדולה מבלי להדגיש כי זו תקנה חדשה, או דעה אחרת. יתר על כן, משמעות המילים "חוזרין למקומן" לפי הבבלי היא שמותר ליוצאים לחזור לעירם אפילו אם התרחקו ממנה יותר מתחום שבת. לאחר מכן הבבלי מצמצם את החידוש למקרה מסוים, ובכך פותר את בעיית הסתירה בין הברייתא למשנה. דומה שהפתרון הראשון של הבבלי, שיש לפנינו שינוי בהלכה עקב הלקחים ממעשה שהיה, הוא פירוש המשקף את התפתחותה ההיסטורית של ההלכה.
מבחינה סגנונית הצורה "שכל" מלמדת שהמשנה מצטטת משנה קדומה יותר18אפשטיין, מבוא, עמ' 653.. מסתבר שמשנה זו אכן הקלה יותר מרבן גמליאל והתירה ליוצאים לחזור לביתם19מעתיקים התקשו בצורה "שכל", שכן לא הבינו שלפנינו ציטוט של משנה קדומה. על כן תיקנו את המשנה וכתבו "וכל" (ב- ו, מדלק) או "כל" (ב- א, דו, דפ, מגק, ה5. (כל המשפט חסר ב- ל15.. הקלה זו אינה נאמרת במפורש בתוספתא, אך היא עולה בקנה אחד עמה. אם התירו לטלטל את הנשק בעיר, הרי שמאותו טעם יש להתיר לחזור לעיר ממרחק, כדי שיהיה מי שיגן על העיר. העדים לעדות החודש רצו להישאר בעיר בשבת, וכל חפצם היה לסייר בה, ואילו ליוצאים להציל חשוב דווקא לחזור לביתם. אם התירו טלטול, מן הסתם גם התירו לחזור. את כל הקשיים הסגנוניים יש לתרץ במעבר ממשנה קדומה אחת לרעותה20בעל מלאכת שלמה תיקן: "וכל היוצאים". ברם תיקון זה אינו משמעותי שכן בלשון המשנה וי"ו ושי"ן מתחלפות, ראו אונא, וו שין..