המשנה ממשיכה לדון בשאלת עירובין נוספת שנדונה באותה נסיעה, הפעם בחזרה לארץ. המשך המעשה מופיע במשנה שבת (פט"ז מ"ח). לפי המסופר התקרבה הספינה לחוף לפני שבת, אך הסערה הרחיקה אותה מהחוף ולבסוף הצליחו לעגון בשבת עצמה (משנתנו). אחד הגויים הכין כבש וירד מהספינה, וחכמים התירו לעצמם לרדת מהספינה אל החוף בשבת (משנת שבת).
פעם אחת לא נכנסו ללמן – למן היא מילה ביוונית – λιμήν) לימן). היא מופיעה בספרות חז"ל, והוראתה נמל (בשיכול אותיות), מעגן אניות כמובנה של המילה היום. עם זאת פירושה המילולי אגם, מאגר מים סגור. בדפוסים ובחלק מכתבי היד כתוב במפורש נמל. זהו חילוף נוסח ואינו שיבוש אלא פרשנות, תרגום נכון של מונח יווני9הצורה "לימן" בשינויים קלים (למין, למן, למול) נמצאת ב- ל12 ,ג 26 ,מגלא, מל, מגק, מגפט, מגק, ה5.. עד שחשיכה – השאלה היא האם הם יכולים לרדת מהספינה. אם הם עגנו בשבת בעיר, לפי המשנה הקודמת הם רשאים להלך בכל העיר; אבל, כנראה, הספינה חנתה במי הנמל במרחק קטן מהחוף, על כן אסור היה להם לרדת מהספינה לעיר10למאן דאמר שמותר להלך רק בעיר מוקפת, אולי העיר שליד הנמל לא הייתה מוקפת. איננו יודעים היכן עגנו, אך הנמל הטבעי היה בקיסריה, וזו הייתה מוקפת חומה.. ברבים מהנמלים הקדומים לא יכלו ספינות לעגון בחוף ממש, וכנראה בנמל מעין זה מדובר גם כאן. יתר על כן, הירושלמי מדגיש שהנמל היה גדול יותר מבית סאתיים (כא ע"ד)11בית סאתיים שטחו 30X60 מטר בערך, וכל נמל רגיל היה גדול יותר., ולכן אם הגיעו לאחר חשכה, היינו בשבת עצמה, אין דינם כמי שהגיעו לרשות היחיד של הנמל עצמו.
אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לרד – לרדת. הניסוח הוא שחכמים מבקשים שרבן גמליאל יורה להם את הדין. למעשה הם היו חכמים עצמאיים, ולא היססו לחלוק על הנשיא. ברם במשנה זו השאלה אינה שאלה רגילה של תלמיד לרבו, אלא ניסוח שנועד להביא את ההמשך. מניסוח התשובה משמע שהשאלה הייתה עובדתית – האם הספינה נכנסה לתחום שבת של העיר (אלפיים אמה מהעיר) לפני שבת. אם הם היו בתוך התחום הרי שהם כבני העיר, וודאי שיכולים לרדת מהספינה, לטייל בעיר ואף להרחיק ממנה אלפיים אמה לכל כיוון.
ואמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשיכה – מה היה יתרונו של רבן גמליאל, הרי כל אחד יכול היה לראות עד היכן הגיעה הספינה? בירושלמי מבואר ש"מצודות היו לו לרבן גמליאל שהיה משעיר בה עיניו במישר" (כא ע"ד). בעל ספר העתים גורס בירושלמי "מצופית" (סימן לו), כלומר מכשיר שצופים בו. במקבילה בתלמוד הבבלי מבואר: "תנא, שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה מביט וצופה בה אלפים אמה ביבשה, וכנגדה אלפים בים" (בבלי, מג ע"ב)12בדפוס א נוסף במשנה "מסתכל בשפופרת שלי", וזו כנראה חדירה של משפט מהתלמוד לנוסח המשנה. זו תופעה רגילה ומקובלת.. כלומר, זה היה מכשיר אופטי משוכלל המוכר לנו מהצבא הרומי, אך אפילו שם היה השימוש בו נדיר13בוביס, מרחקים. לתיאור של מכשיר שונה במקצת מהתקופה הערבית ראו אוצר הגאונים על אתר, עמ' 38-39.. המכשיר מבוסס על לוחות הלוגריתמים. לשם מדידת הקו הישר המודד נדרש לדעת את הזווית שרואים בה את עמוד המדידה הנמצא במרחק רב. אם נתון זה עומד לרשותו הוא יכול לחשב את המרחק לאותו עמוד מדידה. לחלופין ניתן גם להסתפק במודד העומד במרחק נתון על הקרקע, ויכול לחשב את גובהו המוחלט מהקרקע ואת הזווית שבה הוא פוגש את המישור. ניתן גם לסמן על המכשיר את הזוויות כך שזווית מסוימת תפגיש את קו הראייה של המכשיר עם המישור במרחק אלפיים אמה.
תיאורו של התלמוד הבבלי מדויק. המצופית היא מכשיר המורכב משפופרת הניצבת על בסיס באופן שקצה אחד קבוע והשני נע לאורך מערכת שנתות מדויקת ביותר, וניתן לשנות את זווית הראייה בשפופרת. ניתן גם למדוד בעזרתה אלפיים אמה, ואחר כך להציב מרחק דומה בכל מקום אחר.
הנשיא נשא עמו מכשיר מדידה מדויק מעין זה. מכשיר אופטי כה משוכלל הוא, מן הסתם, פרי הטכנולוגיה הרומית. רבן גמליאל והזקנים חזרו, כאמור, מרומי, ואולי רכש רבן גמליאל את השפופרת ברומי עצמה והביאה לארץ ישראל; מכל מקום קשה להניח שלקח עמו מהארץ מכשיר מדידה אופטי משוכלל ללא צורך ממשי. רבן גמליאל גם נהג לבחון בעזרת טבלאות את עדותם של עדי החודש (משנה, ראש השנה פ"ב מ"ח). הוא הכניס אם כן לדיון ההלכתי ממד טכני מקצועי כחלק מן התרבות הכללית של העולם ההלניסטי. הנשיא מצטייר בסיפור כמי שמייבא את הטכנולוגיה הרומית לארץ. גם במשנה, ראש השנה פ"ב מ"ח, עולה תיאור זה.
המכשיר נועד לא רק למדידת עירוב, לשם כך אין צורך במכשיר כה יקר, אלא למדידת שדות. במקומות מספר בארץ מצינו חלוקת קרקעות מאורגנת, ומעבר לכך מדידה חקלאית נדרשת בכל חברה חקלאית מפותחת (איור 19(14ראו ספראי, הקהילה, עמ' 140-153..
להלן במשנה ד תידון במשנה השאלה האם השובת צריך לכוון ולבחור את מקומו. המשנה מתעלמת מהשאלה ומסתפקת בידיעתו של רבן גמליאל15ראו עוד דברי הרא"ש המסביר שחכמים סברו כרבי יהודה במשנה ד, או שסמכו על רבן גמליאל. לפי הסברנו אין בכך צורך.. דומה שהשיקול לכך הוא רֵאלי. ודאי שכל הנוסעים ייחלו להגיע לנמל לפני שבת או בשבת. מכל מקום לפי רבן גמליאל הם היו בתחום לפני שבת, ומן הסתם רצו לשבות בעיר, והרי הם בבחינת מי שהוציאוהו גויים (אולי בעל כורחם או מרצונם), והחזירוהו גויים.