מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס – אדם שיצא מחוץ לתחום במזיד אינו רשאי להיכנס לעיר, ואין לו אלא ארבע אמות. נושא זה נידון במידת מה במשנה ד לעיל. מכל מקום מדובר גם במי שיצא מחוץ לתחום בערב שבת, ויש לו אלפיים אמה, אך לעיר לא ייכנס. רבי ליעזר אומר שתים יכנס שלש לא יכנס – רבי אליעזר מקל ותובע שלא לדקדק במרחק, מן הסתם מכיוון שהמדידה עצמה בלתי מדויקת. מסתבר שהמקל הוא רבי אלעזר בן שמעון מדור אושא, ולא רבי אליעזר מדור יבנה (חילוף הנוסח אליעזר-אלעזר תדיר בנוסחאות המשנה). רבי אליעזר היה מחמיר, ובדיני עירובין מצאנוהו מקפיד שהעירוב יהיה ממשי ככל האפשר (לעיל, פ"א מ"ב). כפי שאמרנו במבוא, בדור אושא עוצבה (או נוסחה) הגישה המקלה כלפי הלכות עירובין, ומן הסתם גם הדובר כאן הוא רבי אלעזר, החש שדיו לסמל במידה פחותה יותר ואין צורך למצות את הנורמה ההלכתית. גם הירושלמי מדגיש שכל איסור ההליכה הוא מדרבנן58ראו על כך הדיון במבוא.. [מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס] – המצוי בסוגריים הושמט בטעות, מ"לא יכנס" עד "לא יכנס", ונוסף בידי המעתיק של כתב יד קופמן בצד. רבי שמעון אומר אפילו חמש עשרה אמות יכנס שאין המשוחות ממצים את המידות מפני הטועים – ברישא ה"תחום" הוא תחום על פי המדידה האישית של כל אחד, ובסיפא מדובר במדידה שונה. רבי שמעון מעיד על כך שקיימים "משוחות", כלומר מודדים, המודדים את תחום השבת (אלפיים אמה מהעיר לפי ההנחיות שבפרק הבא). משוחות אלו אינם ממצים את המידות, כלומר הם מתווים גבול קצר יותר מפני הטועים. הבבלי מסביר "טועי המידה", כלומר מתוך החשש שטעו במדידה, על כן מותר להניח שתחום שבת הוא בעצם חמש עשרה אמה יותר מהמסומן בשטח. יש להניח שהמידה של חמש עשרה אמה היא הערכה של מרווח הביטחון שהמודדים נוקטים בו. פרשנים ניסו להסביר כיצד הגיעו לחשבון זה. במדידה רגילה משתמשים בחבל של חמישים אמה, כלומר ארבעים מדידות, ובכל מדידה יש טעות הנובעת מגודל היד59מאירי, בעל הון עשיר ועוד.. בכל מידה נוצר פער של שני טפחים (גודל הידיים המחזיקות בשני הצדדים), ובסך הכול הטעות היא של שמונים טפחים שהם שלוש עשרה אמה, וחמש עשרה אמה היא מידה "עגולה". ברם כל החישובים הללו מאולצים ביותר, ואין בהם צורך. חמש עשרה אמה היא הערכה כללית של הטעות ותו לא.
המשוחות הם קבוצת המודדים. כפי שנראה בפרק הבא המדידה הייתה מקצוע לכל דבר, וידוע אף על חכם אחד, רב אדה משוחאה, שפעל בבבל (בבלי, נו ע"ב; בבא מציעא קז ע"ב). המשוחות לא למדו את מקצועם כדי להתקין עירוב, אלא כדי למדוד שדות בשוק הנדל"ן.
בעולם הקדום לא היה רישום מסודר של קרקעות וממילא היה צורך בתיאור של הקרקע, בעיקר לצורך מכירתה או הערכתה הכספית. הדרך הרגילה ביותר לתאר רכוש הייתה על ידי תיאור של מצריו, כלומר השדות או הבתים שסביבו. בתיאורים אלה נקרא השדה על שם בעליו. תיאור רגיל של גבולות השדה מזכיר את החלקות הסמוכות על שם בעליהן; כך במצרים, והוא הדין במסמכי מדבר יהודה60רוולנדסון, בעלי קרקע, עמ' 176-211 ;כותון, מכירה; לואיס, מסמכי מדבר יהודה, מס' 11 , ועוד; ירדני, נחל צאלים, מס' 7-9 ועוד.. הדרך הפשוטה ביותר לתאר שטח היא על ידי אזכור שם בעליו, והמוכר או המלווה עשויים להסתפק במשפט הקצר "השדה שלי" או "השדה שלך".
כיום גודל המגרש הוא נתון כמעט הכרחי בשטרות. לעתים הופיע נתון זה גם בשטרות קדומים. בדרך כלל נמדד השטח בכמות הזרע שבו: שלוש סאים ושלושה קבים זרע חיטים61לואיס, מסמכי מדבר יהודה, מס' 16 ;ירדני, נחל צאלים, מס' 9 ורבים אחרים.. יש להניח כי אין הכוונה לכמות זרע, אלא לשטח הנקרא כך: בית סאתיים, למשל, הוא 5000 אמה מרובעות, ולא שטח מזרע מוגדר (ראו פירושנו לפ"ה מ"ב). גם מקורות חז"ל מזכירים בית כור או מידה אחרת, ובדרך כלל ברור שאין הכוונה אלא לגודל שטח הנמדד בכמות הזרע62פליקס, דגנים, עמ' 139-1.. מידת השטח נחשבה לנתון מחייב, ברם בפועל היה מקובל להוסיף "אם חסר או יתיר" (אם חסר או יותר)63משנה, בבא בתרא פ"ז מ"ב, ומקבילות; גולאק, קרקעות, עמ' 123.. תוספת זו הפכה את המידה לנתון כללי המאפשר, לפי המשנה, סטייה של ארבעה אחוזים בערך. נוסחה זו כלולה בשטרות מכירת הקרקע שבידינו, והדברים הולמים.
על כן, לשם מכירת קרקע בשטח של עשרה או עשרים בתי סאה נדרש מודד מומחה. בפרק הבא יתוארו כלי העבודה ושיטות המדידה, וברור שהמשוחות הם קבוצה מקצועית שעבודתה תובעת מיומנות ואמינות גבוהות.
המשוחות מופיעים גם כקבוצה חברתית-תרבותית. המשוחות הם הקובעים שבית דין לדיני נפשות צריך לכלול שלושים דיינים64ספרי במדבר, קס, עמ' 219-220 ;תנא דבי אליהו, כז, עמ' 147. הנוסח בחיבור זה מאמת את נוסח הספרי, וכן גרס שם רבנו הלל, אם כי בכתבי יד אחדים תוקנה המימרה והיא נמסרת בשם "דורשי רשומות".; מסורת זו שונה מהמקובל בספרות חז"ל. משוחות היו אפוא קבוצה בעלת תפיסות הלכתיות, ומן הסתם היו חבורה נכבדה בירושלים. מכל מקום המשוחות מודדים את תחום העירוב, וכנראה גם מסמנים את ממצאיהם בשטח. ליד אושא נתגלתה כתובת ועליה כתובות ביוונית שתי מילים, האחת מזכירה את השבת והשנייה אינה ברורה. לא רחוק ממנה נתגלתה כתובת דומה. קליין מקבל את הטענה שבכתובת צוין "תחום שבת"65קליין, ספר הישוב, עמ' 4., ואכן הערבים קוראים למקום "בלטת שבת"; ברם ברור שהם לא קראו בכתובת, אלא שמעו את פירושה ממטיילים. הבעיה היא שבעבר דווח על מציאתה ומאז לא נראתה שנית. כל הממצא עמום, ויש לבדקו מחדש. אם אכן כתוב על האבן "תחום שבת" או סימון אחר, הרי שעדות זו עולה בקנה אחד עם משנתנו.