המשנה ממשיכה לדון בהלכות תנאי בשני ימי ראש השנה. משנה זו והמשנה הקודמת מסתיימות במילים "ולא הודו לו חכמים". נראה ששלוש המשניות האחרונות של הפרק שאובות מחטיבה ספרותית מלוכדת שהשתמשה בסגנון זה.
הנוסח "ולא הודו לו חכמים" הוא נדיר79תוס', מעשר שני פ"ב ה"א; שבת פי"ג ה"ח; חולין פ"ט הי"ד, עמ' 511 ;ירו', יבמות פי"ב ה"ב, יב ע"ד; גיטין פ"א ה"ב, מג ע"ג.; הנוסח הרגיל הוא "וחכמים לא הודו לו", והוא מופיע רבות בספרות התנאית במשנה ובתוספתא, וכן בברייתות בדיוני אמוראים. קיים גם הביטוי החיובי "והודו לו חכמים", וגם הוא איננו תדיר ביותר80משנה, נזיר פ"ח מ"א; בבלי, נזיר נט ע"ב; משנה, בכורות פ"ו מ"ח, ובשינוי מועט בתוס', בכורות פ"ד הי"א, עמ' 539. , ומצינו חכמים מדורות יבנה ואושא במחלוקת עם חכמים בהקשר זה. לא ייפלא ששמו של רבי יהודה מופיע לעתים קרובות בהקשר זה81אך גם במחלוקת עם רבי עצמו: תוס', חולין פ"ג הי"ח, עמ' 505 ;ירו', גיטין פ"א ה"ב, יב ע"ד; בבלי, מגילה ה ע"ב., אך גם חכמים נוספים כנחום המדי (בבלי, כתובות קה ע"א), שמעון התמני (ירו', תענית פ"ג ה"ח, סו ע"ב; בבלי, תענית יט ע"א), רבי עקיבא (תוס', מעשר שני פ"ב ה"א), רבי ישמעאל (תוס', חולין פ"ט הי"ד, עמ' 511 (ואחרים. נראה לומר שאמוראי בבל חשו שיש בביטוי איכות מיוחדת. מצינו משמו של רבא תוספת: "ולא הודו לו חכמים כל עיקר" (בבלי, תענית ל ע"ב), כלומר ביטוי מובהק למחלוקת נוקבת. מאידך גיסא, קיים גם דיון האם חלות ההודאה כוללת או שייכת רק למעשה הנידון (בבלי, תענית כב ע"ב). יש לציין שבמסורת התנאית הביטוי מקביל למחלוקת רגילה ("ורבי פלוני אמר..."); הרגישות לאיכותו המיוחדת מצויה בתלמוד הבבלי בלבד. עם זאת יש להוסיף שהביטוי כשלעצמו נותן ביטוי לתחושתם של תנאים שהם מוגבלים באפשרויות ההכרעה העומדות לפניהם, והם מפעילים איפוק מסוים על מנת להמשיך ולתפקד כחברה אחת במסגרת המחלוקת.
ועוד – הלכה דומה ששיקוליה כמעט זהים, אמר רבי יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב הראשון – הכלכלה היא סל ובו פֵ רות שאינם מעושרים. ביום טוב אסור להפריש תרומות ומעשרות (ביצה פ"ה מ"ב), אבל רבי יהודה מתיר לאדם להתנות ולומר: אם היום חול – אני מפריש תרומה ומעשרות, ואם היום קודש – אין בדבריי כלום (התרומה אינה תרומה, והפרות אסורים באכילה). למחרת הוא חוזר ואומר: אם אתמול היה חול – הרי הופרשו תרומות ומעשרות כהלכה, ואם היום חול – הריני מפריש בזאת תרומות ומעשרות, ואוכלה בשיני – מותר לשים את התרומה בצד ולאכול את הפרות ביום השני, וכן ביצה שנולדה ביום [טוב] הראשון – התיבה בסוגריים נשמטה והוסיף אותה המגיה82וכן במגק, ונראה שכתב יד קופמן ומגק הועתקו מאותו אב טיפוס., תאכל בשיני – ביצה שנולדה ביום טוב אסורה, משום שאינה מן המוכן83ראו משנה, ביצה פ"א מ"א ודיוננו שם. בית הלל חולקים על ההלכה, ורבי יהודה כבית הלל.. על כן ודאי שביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה אסורה באותו יום טוב, אבל למחרת היא מותרת. שכן אם היום הראשון חג, הרי היום השני חול ואין כל חשש לאכול ביום חול ביצה שנולדה בחג; ואם היום השני חג מותר לאכול ביצה שנולדה מאתמול, ולא הודו לו חכמים – כנראה חכמים הם רבי יוסי (של המשנה הקודמת); הוא רואה בשני החגים יום ארוך וקדוש, ומחיל עליו את כל ההלכות של יום טוב. במשנה זו באה לידי ביטוי מחלוקת ברורה בדבר תפיסת שני הימים של ראש השנה. רבי יהודה שומר על התפיסה הקדומה ורואה ביום השני ספק, ואילו רבי יוסי (חכמים) רואה את החג בצורה אחרת ואינו שומר על מערכת ההנמקות הקודמת, אלא רואה בראש השנה חג של שני ימים. בבבלי הביאו ברייתות סותרות, ורבי יוחנן תירץ ש"מוחלפת השיטה". ראשונים נחלקו איזו משתי המסורות מוחלפת, ולא נרחיב בכך84ראו תוספות הרא"ש..
בספרות התנאים המונח "יום טוב הראשון" מתייחס ליום טוב הראשון של סוכות או של פסח. השימוש בו לראש השנה מלמד על קביעות והרגל, ברם זהו כבר הניסוח של העורך שהכיר את שני ימי ראש השנה. במבוא לפירושנו לראש השנה נדון בשאלה ממתי החלו לחגוג שני ימים של ראש השנה כדרך קבע, שהרי במקורות התנאיים הקדומים המתינו עד שיבואו עדי החודש. ביום הראשון עד שהם באו נמנעו ממלאכה, אך דחו את קרבנות החג (ותפילותיו) עד שתתברר שאלת קביעתו של היום. שאלה דומה עולה מהמשנה הבאה.