Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Eruvin 3:3

נתנו באילן – אם שם את העירוב באילן שברשותו, למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב – המשנה דורשת שניתן יהיה להגיע לעירוב שעל העץ. על כן אם העץ נמוך האדם רשאי ליטול את העירוב, אך אם העץ גבוה יותר מעשרה טפחים הוא מהווה רשות נפרדת ואין להוריד את העירוב מהעץ לאדמה, וכן אסור לטפס על העץ – על כן העירוב בלתי נגיש. במשנה א ראינו כי ההנחיה שהעירוב יהיה נגיש אינה חד משמעית. די אם הוא נגיש למישהו, אף אם לא לבעל העירוב; אך כאן העירוב אינו נגיש לאיש. המשנה אינה מגדירה מה פירוש "אינו עירוב": האם אין לו זכות להלך אלפיים אמה נוספות, או אולי אין לו אפילו אלפיים אמה, שהרי לא נקבע מקום שביתתו בשבת. ממקומו הרגיל הוא עקר את עצמו, ומקום חדש לא בחר לו. שאלה זו לא נדונה בתלמודים, אבל הראשונים בדרכם המשפטית דנים בה.

למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב – כיוון שהוא ברשותו וניתן ליטול את העירוב מהעץ ללא כל קושי. נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב – אין כל הגבלה בתחום הבור, על כן הבעל רשאי לרדת לבור בשבת, וכך יהיו הוא והעירוב ברשות אחת. יש להניח ששורות אלו במשנה עוסקות בעירוב תחומין. עירובי חצרות ומבואות מניחים באחת מדירות המגורים, ולא על ראש עץ. לעומת זאת הנחת עירובי התחומין היוותה בעיה קשה יותר. היה צריך להניח את העירוב בשטח פתוח, שמור מפני חיות, אך נגיש לבעל העירוב (או לבעלי העירוב). המשנה משקפת קשיים אלו.

נתנו בראש הקנה או בראש הקונטס – קנה הוא מוט דק. Κοντός) קונטס או קונדס) היא מילה יוונית שמשמעה מוט. כך, למשל, הדרשן מדמה את ריבונו של עולם כמי שמתח את השמים כמותח וילון על קונטס (קונדס – איכה רבה בובר, פ"ג סד, עמ' ע, ומקבילות). כלזמן שהוא תלוש – שאינו אילן של ממש, ונעוץ – שהוא תקוע בקרקע ואינו שוכב, אפילו גבוה מאה אמה הרי זה עירוב – שכן ניתן לכופף את המוט ולקחת את העירוב, או לטלטל אותו בעוז מבלי שייעקר והעירוב ייפול לקרקע. לכאורה פירוש זה קשה לקבלו, שהרי במקרה זה הוא ועירובו אינם ברשות אחת. ברם רשות אחת נדרשת כדי שהעירוב יהיה נגיש, וכאן העירוב הוא בר השגה על ידי טלטול הקנה. קושי אחר הוא שהפלת העירוב היא בבחינת העברה מרשות לרשות, אך למעשה אין זו העברה ישירה אלא פחות מזריקה, שכן אין זו זריקה ישירה, וודאי שאין כאן הנחה פשוטה ברשות אחרת.

הלכה קרובה שנויה בתוספתא: "נתנו על גבי קורה שהוא גבוהה עשרה טפחים עירובו עירוב. רבי יהודה אומר אם היתה רחבה ארבעה עירובו עירוב, ואם לאו אין עירובו עירוב" (פ"ב [ג] הי"ב). באופן פשוט הקורה דומה לקנה, וניתן לטלטלה ולהפיל ממנה את העירוב. רבי יהודה דורש דרישה נוספת והיא שהקורה תהיה רחבה על מנת שתהיה חזקה מספיק, זאת כדי שהעירוב יהיה שמור. אמנם המידות של גובה עשרה ורוחב ארבעה מוכרות כמידות היוצרות רשות נפרדת, ולכן הקורה היא רשות נפרדת מהקרקע, ברם במקרה זה לא זה השיקול הקובע, שהרי רשות נפרדת אינה יתרון אלא להפך, היא חיסרון, שכן הוא ועירובו אינם באותה רשות; ברם במקרה זה לא הרשות קובעת אלא מידת השמירה.

הירושלמי מביא השלמה מברייתא נוספת האומרת שהעירוב כשר ואסור לטלטלו. אם כן אסור לטלטל את העירוב המונח על העץ, אך הוא כשר כעירוב. צירוף זה כמובן קשה להולמו, וההסבר הוא: "ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול" (כא ע"ב). פירוש זה הופיע כבר במשנה א, וראינו שהכוונה לאפשרות התאורטית להגיע לעירוב, ולו בעברה קלה. כמובן טיפוס על האילן אסור משום שבות, והתלמוד העריך זאת כעברה קלה יותר. ליברמן פירש שבכך תתבטל הרשות הנפרדת שעל הקורה⁴³ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 165., וכאמור פירשנו שבכך יהפוך העירוב לנגיש וזמין ללא איסור, או על כל פנים ללא איסור חמור. באשר לקנה ההסבר הוא שיכול להפכו (בבלי, לד ע"ב - לה ע"א), כלומר שיכול לעקור את הקנה ולכופפו ולהוריד את העירוב מבלי לטפס על הקנה.

הבבלי פירש בדרך שונה. לדעתו, שורש הבעיה הוא האם בין השמשות היה המזון המשמש לעירוב נגיש. בשעת בין השמשות לא גזרו על כיפוף הקנה, אף שבכך האוכל מועבר יותר מארבע אמות ברשות הרבים. בַ המשך הבבלי מביא את התוספתא ובה מחלוקת רבי ורבנן האם ניתן לערב במזון שאסור לטלטלו. את ההבדל בין אילן לקנה הבבלי מסביר שרישא רבי וסיפא רבנן. זהו כמובן הסבר קשה ביותר הפוגע באחידות המשנה. בהמשך הסוגיה מובאים גם הסברים נוספים, כגון שברישא יש גזֵרה מיוחדת "שמא יקטום"⁴⁴דרכו של הבבלי לעמעם מחלוקות עקרוניות ולהציגן כמחלוקת ב"גזירה שמא". ראו פירושנו לשבת פ"א מ"ג ומשניות רבות נוספות; גולדברג, שבת, עמ' 11.. מכל מקום ההסבר הקושר את משנתנו לדין בין השמשות מתחבר יפה להמשך המשנה העוסק בעירוב שהיה נגיש בערב שבת אך בהמשך נחסמה הגישה אליו. ההבדל העיקרי בין הירושלמי, או פירושנו שהוא בבחינת פיתוח של הירושלמי, ובין הבבלי הוא במשמעות חסימת הנגישות המתהווה על ידי גורם הלכתי. לכל הדעות אם הנגישות חסומה מסיבה הלכתית העירוב אינו עירוב, ואמנם כך הדין גם במשנה א. ברם במשנה א ראינו שלא כל החסימות ההלכתיות שוות, וחסימתו של נזיר אינה דומה לזו של כוהן; כך גם כאן: הבבלי מניח שבשעת בין השמשות הקלו, והירושלמי מוכן אף לפרש שחסימה הלכתית קלה אינה נחשבת להיעדר נגישות לעירוב⁴⁵ראו במלאכת שלמה דיון בפירושיהם של רש"י ורמב"ם. בעל מלאכת שלמה מוסיף רכיב נוסף, שבקנה תלוש אין איסור טיפוס ולכן מותר לכופף את המוט, אך אסור לכופף אילן בגלל איסור של טיפוס, וראו בעל "הון עשיר". .

אלבק פירש שמותר לשבות על מוט או קורה רחבה, אך אסור לשבות על אילן בשבת, וזה ההבדל בין הרישא והסיפא.

אם כן הצענו שלושה פירושים, או שניים שהם שלושה, להבדל שבין הרישא לסיפא, וכולם קשה לקבלם, ואולי זהו אחד המקרים שבהם התפתחה ההלכה בצורה לא שיטתית. אין הבדל הגיוני בין הרישא והסיפא, אך התפתחו מנהגים שונים. הנחת עירוב על אילן נאסרה משום שנאסר לטפס על אילן בשבת. הטיפוס נחשב לאיסור חמור והחמירו בסייגים עליו משום שהיווה בעיה נפוצה, ללא קשר לשאלה של הנחת עירוב. לעומת זאת הנחת עירוב על מוט הייתה פתרון נאות שיש בו הדגשה של חשיבות העירוב, שהרי המוט ננעץ במיוחד בשביל העירוב. פירוש זה ברוח "בלתי משפטית" אינו נוח כיוון שיש בו ערעור על הלוגיקה התלמודית; ברם כפי שאמרנו פעמים רבות הלוגיקה היא רק אחד מהמניעים של העיצוב ההלכתי. אולי מותר לומר שהלוגיקה היא מניע עיקרי, אך ודאי לא היחיד⁴⁶ראו למשל הדיון בדין מוקצה סביב משנת שבת פי"ז מ"א, ובמבוא לפירושנו..

נתנו במגדל ונעל לפניו – שתי המילים האחרונות אינן בנוסח הדפוס אך נמצאות בנוסחאות מהטיפוס הארץ-ישראלי, ואבד המפתח הרי זה עירוב – ה"מגדל" הוא מונח לשני מתקנים שונים. האחד הוא מגדל בנוי מחוץ לעיר. מגדלים מעין אלו נחשפו בעיקר במערב השומרון, ושימשו לאחסון יין (איור 18. (אלו מבנים מבוצרים, או בנויים בצורה מסיבית ביותר⁴⁷דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 57-83.. מגדל שני הוא רהיט דמוי מגדל. התלמוד הבבלי פירש שמדובר ברהיט שניתן לשברו והמזון נגיש, אם כי לא בקלות⁴⁸הבבלי הסביר שרבי אליעזר הוא בשיטתו של רבי אליעזר בן יעקב המצמצם את ההיתר לפתוח קשרים בשבת, ראו משנה, שבת פט"ו מ"ב. הרקע הרֵאלי בעייתי, שכן יש לפרש שהמגדל קשור בקשר עמיד מצד אחד, אך נפתח במפתח מצדו השני.. אם מדובר בעירוב תחומין – הרי שמשנתנו מתפרשת ביתר קלות במגדל בנוי. הירושלמי אומר זאת בפירוש: "הדא דתימר במגדל שלאבן, אבל במגדל שלעץ נעשה כשובר את החבית לוכל ממנה גרוגרות" (כא ע"א). מותר לשבור חבית כדי לאכול את תוכנה ולכן מותר לשבור רהיט עץ, ואין כל מקום לוויכוח ולאיסור של רבי אלעזר (ראו להלן). מגדלי האבן אכן ננעלו, בניגוד לרהיטים שלא היה מקום לנעול אותם, ואכן נתגלו התקני נעילה של מגדלי אבן.

הבבלי העדיף לפרש שמדובר ברהיט, כנראה משום שלא הכיר את מבני המגדלים. התלמוד מסביר שהאוכל הונח על גב המגדל, אך אי אפשר להטותו כיוון שהוא מחובר (לד ע"א). בדיון על משנתנו התלמוד מציע שמדובר גם במגדל אבן. הבבלי מביא ברייתא ולפיה משנתנו הקובעת שהרי זה עירוב עניינה רק ביום טוב, אך בשבת העירוב אינו עירוב (לה ע"א). כידוע, ביום טוב הותרו מלאכות לצורך הכנת הסעודה, ושבירת המגדל היא הכנה מעין זו (ראו פירושנו לביצה פ"ד מ"ג). פירוש זה קשה לקבלו, שכן רבי אליעזר אוסר גם ביום טוב, אף שביום טוב המזון נגיש לחלוטין, ואולי אסור לטפס על העץ כדי להשיג אוכל (ביצה פ"ד מ"א). אבל ייתכן שפתיחת מגדל של אבן היא הכנה ורבי אלעזר אוסר אותה ביום טוב, בניגוד לרבי מאיר המתיר הריסת קיר להוצאת אוכל ביום טוב (ביצה פ"ג מ"ה).

שורש המחלוקת בין רבי אלעזר, האוסר, לבין חכמים הוא בשאלה האם אוכל שהיה זמין בתחילת שבת אך הגישה אליו נחסמה נחשב עירוב.

פירשנו לפי העניין, ובמהלך הפירוש השתמשנו בחומר הנמצא בשני התלמודים. עם זאת, בתלמודים מובא החומר סביב ההנחה שאם העירוב במגדל – הוא ועירובו אינם ברשות אחת. להערכתנו המשפט הועבר מהדיון ברישא של המשנה, והשאלה העיקרית היא האם ניתן להגיע למזון, כמו שפירשנו⁴⁹גולדברג פורש את הדיון בתלמודים, ראו פירושו..

רבי אלעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב – שכן המזון אינו זמין כל השבת, ולכן אינו עירוב. רבי אלעזר (או אליעזר) דורש שהעירוב יהיה סעודה ממש, ושומר בכך על הגישה הקדומה שדרשה שהעירוב ישמש סעודה רֵאלית לכל דבר.

לעתים קרובות הנוסחאות חלוקות בשאלה אם יש לגרוס "רבי אליעזר", הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, או "רבי אלעזר", הוא רבי אלעזר בן שמוע מדור אושא. לדעת מפרשים אחדים נראה שכאן מדובר ברבי אלעזר, שהרי כפי שראינו במשנה ג רבי יהודה מתיר להניח עירוב על עץ שאינו נגיש⁵⁰גולדברג, עירובין, עמ' 75 ;אפשטיין, מבוא, עמ' 1165-1166.. אמנם אין בכך הבעת עמדה ישירה בעניין המגדל, אבל יש בכך כיוון הלכתי של הקלה בדרישות הנגישות לעירוב. רבי יהודה הוא תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס, ואין זה סביר שיחלוק עליו. מאידך גיסא, דווקא מתאים שתנא קדום הוא זה שידרוש נגישות רֵאלית לעירוב, על כן אין באפשרותנו להכריע בשאלה בשלב זה של מצב החומר שבידינו.