ראינו בתחילת הפרק שבור בשדה הוא בדרך כלל בור פרטי, והוא נמצא במרכז השדה, והבור הציבורי נמצא בדרך כלל לצד הדרך. הבעיה היא שאי אפשר להתקין עירובי מבואות לרשות הרבים, והדרך הציבורית היא הדוגמה המובהקת לרשות הרבים. על כן רבי יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקתה – אם דרך הרבים חוצה את תחום העירוב של הבור, יסלקנה לצדדים – כלומר יזיז את הדרך, או את תחום העירוב, כדי שהדרך לא תחצה את העירוב. בדרך כלל הבור היה בצד הדרך, כך שניתן היה להפריד בין השניים. רבי יהודה, לשיטתו, שואף שעל העירוב המיוחד של הבור תחולנה ההגבלות של עירובי מבואות רגילים.
וחכמים אומרים אינו צריך – אין כלום בכך שהדרך תחצה את תחום העירוב. ברור שזאת הקלה גדולה, מעבר להקלות שבדין עירובי מבואות, ומעבר להקלות בדין עירוב לשיירה. עד כאן הגדירה המשנה כיצד מתקינים עירובי בארות ובורות, בלי להבחין ביניהם. אדרבה, בלשון המשניות והמקורות המקבילים אין הבחנה בין בור ובאר, והם מתחלפים ביניהם. עתה המשנה חוזרת להגדיר באיזה בור מדובר. שני המונחים ברורים: הבור קולט מי נגר ומי גשמים, ואין הוא יוצר מים חדשים; לעומתו הבאר היא מקור מים חיים. הבאר היא קידוח היורד לאקוויפר מי תהום, ומשמש מקור מים שכמעט אינו כלה (בבלי, כג ע"א). בכפר הערבי המסורתי מצוי גם מתקן ביניים, "נבע". זהו בור עמוק במיוחד הקולט מי תהום, אך אינו מגיע לאקוויפר אלא לתת-שכבה מקומית שכמויות המים שבה אינן כה רבות. יש להניח שאף ה"נבע" מכונה בספרות חז"ל "באר".
אחד באר הרבים ובור היחיד – נוסח כתב יד קופמן משובש בעליל, שהרי בהמשך נאמר "אבל לבור היחיד", אם כן ברישא לא דובר בבור היחיד. ברור שבכתב היד המעולה (כ"י קופמן) נפלה טעות, ויש לגרוס אחד בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד עושין להם פסים – עליהם חל הדין של משנה א24בחלק מעדי הנוסח הסדר שונה, "באר הרבים" לפני "בור הרבים", אך אין לשינוי זה משמעות. בחלק מעדי הנוסח שינויים קלים. כך, למשל, ב- ל12 ,ל5 חסר "ובור הרבים", וב- מל במקום "באר היחיד" כתוב "בור היחיד", וגם בהמשך "בור היחיד", וזה שיבוש גלוי.. אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים דברי רבי עקיבא – בור היחיד אינו נהנה מזכויות היתר. כמו בכל השטחים הפתוחים ניתן להתקין סביב בור היחיד עירוב רק אם בונים מחיצה של ממש. בכך הבור מאבד מייחודו, והדינים הרגילים חלים עליו.
רבי יהודה בן בבא – רבי יהודה בן בבא הוא מחכמי דור יבנה וחסידיו. הוא מופיע בתור אחד מעשרה הרוגי מלכות, ונקשרו לשמו אגדות ומעשים מיוחדים, אומר אין עושין פסים אלא לבור הרבים בלבד – הדין במשנה א חל רק על בור הרבים. נוסח הדפוס "באר הרבים" הגיוני יותר, שהרי מלשון המשנה משמע שבאר הרבים היא המקרה הקל מכולם25וכך בכל כתבי היד חוץ מכתב יד קופמן, מפ ו- רב. אותו חילוף לשון אירע בתוס', פ"א (ב) הט"ז, בכתב יד וינה., שכן רק לה צריך לעשות פסים, ולשאר – באר היחיד, בור היחיד ובור הרבים, עושין חגורה גבוהה עשרה טפחים – חגורה היא למעשה גדר, כמו זו שמתקינים בכל שטח פתוח. ברישא נעשה שימוש בלשון "מחיצה" ובסיפא בלשון "חגורה"; אין כנראה הבדל בין המונחים, ואין זה אלא סגנון של חכם אחר26ראשונים נחלקו מהי חגורה זו (חבלים או כלים). לדעת הרא"ש, למשל, היה ניתן לחלק ולומר שחגורה היא בחבלים ומחיצה בקנים, אך הוא דוחה הפרדה זו. הריטב"א מקבל את ההבחנה, אם כי בלשון "ואולי".. להערכתנו הבדלי סגנון מלמדים על רובד ספרותי שונה. דברי רבי יהודה בן בבא כאן ובמשנה שאחריה הובאו ממשנה ערוכה אחרת, שסגנונה שונה במקצת. כפי שאמרנו, המשנה הקודמת מצטטת משנה קדומה, המשנה שאחריה דומה למשנה הקדומה בתוכנה ושונה בסגנונה. אם כן לפנינו קטע המעבר משתי עריכות, זו של המשנה הקודמת והתחלת משנתנו, והמשך משנתנו והמשנה שאחריה. ההלכות מסוכמות בטבלה להלן.
מעבר לסגנון, להלכה גופה שני רכיבים: טיב המתקן (בור או באר), והבעלות עליו. התלמודים מתחבטים בהנמקתה של ההלכה. הבבלי אינו מסביר במפורט את ההלכה, אבל מזכיר את העיקרון של "פסיקא ליה", כלומר שהמים נפסקים (כלים), ומדבריו משמע שדווקא המים בבאר עלולים להיפסק (בבלי, יח ע"א)27הבבלי מעלה את האפשרות לסתירה בין משנתנו ומשנה א. משנה א אינה מבדילה בין סוגי הביראות, ומשמע שבכולן ניתן להתקין עירוב בפסים. הבבלי מתמקד בשאלה אם ביראות הן בארות ומשנתנו דומה לרבי יהודה בן בבא, או שהכוונה לבורות, ואז ניתן להעמיד את המשנה בדוחק כרבי עקיבא. ברם לפי ההבנה הפשוטה, וכפי שפירשנו, משנה א היא כללית ומתמקדת בהתקנת העירוב, ורק משנתנו עוסקת בהגדרת הבאר שניתן להתקין לה את העירוב.. בירושלמי הדבר מבואר, אלא שהסגנון קשה ואולי חל בו שיבוש. "מה בין בור הרבים ומה בין בור היחיד? [=מה הטעם להבדל בדין ביניהם] בור הרבים יש לו קול בור היחיד אין לו קול. מעתה אפילו לבארו? אלא בור הרבים מימיו מצויין לכלות, בור היחיד אין מימיו מצויין לכלות" (פ"ב ה"ד, כ ע"ב). אפשר לפרש שבור רבים "יש לו קול", כלומר הוא ידוע ומפורסם, ומי שיתבונן בחונים סביבו ידע שהתקינו את הפסים סביב בור, ומדובר בהיתר המיוחד לחניה סביב בור; אבל בור היחיד ידוע פחות, והמתבונן מהצד יחשוב שזהו עירוב רגיל של שיירה ויטעה לחשוב שכך עושים עירוב, או שיחשוד בבני השיירה שהם עוברי עברה. על כן הגמרא שואלת: אם כך גם סביב בארו, סביב באר היחיד, אסור יהיה להתקין פסים, הרי גם לבאר יחיד אין קול, ומסיקה שלא הקול, הפרסום, גורם אלא החשש שהמים ייגמרו, ואז יבואו בני השיירה לטלטל ולהביא מים ממקום אחר. אלא שלפי נימוק זה היה צריך להיות להפך: סביב בור הרבים היה צריך להתקין מחיצה ממש, שהרי בבור הרבים המים עלולים להיגמר יותר מבבור היחיד. קל לתרץ על ידי תיקון הגרסה: "בור הרבים [אין] מימיו מצויין לכלות [כיוון שהוא בור גדול], ובור היחיד (אין) מימיו מצויין לכלות". ברם אם באים אנו להגיה מדעתנו – אין לדבר סוף.
ז"ו רבינוביץ28רבינוביץ, שערי תורת א"י, עמ' 198. הסביר ששני התירוצים חד הם. הקול הוא שכלו המים בבור, לכן אם כלו המים בבור הרבים כולם יודעים על כך ולא יבואו לחשוד שפלוני טלטל; אך אם כלו המים בבור היחיד איש לא ידע על כך ויבואו בני השיירה לטלטל סביב הבור, והדבר אסור. כל ההסברים קשים. קודם כול, אין בהם הסבר להבחנה של רבי יהודה בן בבא בין באר הרבים לבור הרבים. אם בהפסקת המים תלוי הדבר, הרי שדין באר היחיד צריך להיות כבאר הרבים. יתר על כן, מה פירוש ה"קול": בני האזור ודאי מכירים את תחום מגוריהם ויודעים היכן יש בורות של יחידים, ואנשי השיירה שסביב לבור יודעים אם כלו המים מן הבור, ובכל מצב אין הם רשאים לטלטל סביב הבור אלא רק לשאוב ממנו מים, הרי לשם טלטול רגיל הם צריכים להכין עירוב כמו כל שיירה.
על כן נראה לנו שכל ההלכה מחייבת הסבר מחודש על רקע היסטורי. בבחינת הרקע ההיסטורי חייב להימצא גם פתרון לשאלה העיקרית, מה ראו חכמים להקל בעירוב סביב הבור ולוותר על עקרונות הלכתיים כגון זה ש"העומד יהיה מרובה על הפרוץ".
כפי שאמרנו, שני התלמודים מעירים שההלכות בפרק מתאימות רק לעולי רגלים או "בשעת עולי רגלים" (ירו', פ"ב ה"א, יט ע"ד; בבלי, יח ע"ב), ואכן סביר הוא שההלכות נוצרו על רקע שיירת עולי הרגל ההולכת בדרכה לירושלים וחונה בשדה הפתוח. השיירה אינה מתקינה עירוב סביבה; אילו היה לשיירה עירוב לא היה צריך התקן מיוחד סביב הבור. העירוב אינו חיוני אך שאיבת המים לאנשים ולבהמות חיונית, וחכמים נאלצו למצוא לכך היתר. מאוחר יותר הורחב ההיתר על כל שיירה רגילה29תוס', פ"ח (יא) הכ"ב; ירו', כ ע"א; פ"י הי"ד, כו ע"ד; בבלי, קד ע"ב., וכאמור הרחבה זו לא הייתה מקובלת על הכול. ברם מן המשנה משמע שהיא מדברת בהווה, וכך הבין זאת הירושלמי: "מתניתא אמרה כן עושין פסים לביריות בזמן הזה" (ירו', פ"ב ה"א, יט ע"ד). לפנינו אם כן פעם נוספת הלכה שצמחה על רקע נסיבות מיוחדות והפכה לחלק מן המבנה ההלכתי השגרתי המחייב30ראו דיוננו במבוא למשניות..
היתר השאיבה לא היה אחיד ומסודר בצורה שיטתית. הירושלמי מביא מסורת קדומה, המופיעה גם בתוספתא: "אין ממלין מבאר הקר בגלגל ביום טוב. וכשעלו בני הגולה וחנו עליה התירו להם נביאין להיות ממלין מבור הקר בגלגל ביום טוב, ולא כל בורות הקר התירו, אלא אותה שחנו עליה בלבד" (תוס', פ"ח הכ"ב). רבו הפירושים לקטע, ומכיוון שאנו איננו נדרשים לו לגופו נסתפק בהסבר שמציע י' שוורץ31שוורץ, באר הקר.. במקום "באר הקר" יש לגרוס "באר חקרא", וזו באר שהייתה בחקרא של ירושלים. האירוע קשור למרידות החשמונאים, ויהודים חנו בו על יד הבאר. מכל מקום ההיתר לא היה שיטתי אלא התירו בורות מסוימים או בור מסוים, משום שהיה צורך בכך.
זו גם כוונת הירושלמי כאן. התירו להתקין פסים סביב בור שיש בו צורך מיוחד. שיירות עולי הרגל שבאו ממרחק לא הכירו את כל הבורות אלא רק את המפורסמים שבהם, אלה שיש להם קול. רק סביבם התירו להתקין פסים. כמו כן היה מקום לצמצם את ההיתר ולא להחילו על בור שאין בו די מים. על כן נמנעו חכמים מלהתיר התקנת פסים על בור שאין בו שני התנאים המקלים, גם אין הוא מפורסם וגם מימיו עשויים לכלות, ולכן על בור יחיד לא חל ההיתר. המחלוקת היא כאשר קיים רק אחד הרכיבים: רבי יהודה מחיל את ההיתר רק על מתקן שיש בו שני התנאים, הוא גם מפורסם וגם הספקת המים בו רצופה, וחכמים מקלים ומתירים להתקין פסים אף כשיש רק רכיב אחד.