לאחר שנקבע עיקרון העירוב סביב הבור, המשנה דנה בהיקף השטח שניתן לכלול בעירוב, ומתחילה מתחום המינימום.
מותר להקריב לבאר – מותר להתקין את העירוב סמוך מאוד לבור. המשנה מחליפה בין בור ובאר משום הקרבה שביניהם, כפי שנראה במשנה ד, בלבד שתהא פרה ראשה ורובה מביפנים ושותה – שהפרה תוכל להיכנס לתוך העירוב ולשתות. הבבלי מגדיר את המרחק כשתי אמות, כלומר שאורך הפרה קצת יותר מארבע אמות (יט ע"א-ע"ב).
אורך פרה בת זמננו הוא כשני מטרים וחצי, וכפי שראינו חז"ל מדברים על פרה ממוצעת שאורכה ארבע אמות ורוחבה אמה ושני שלישים (5X1.2 מ' בערך), ואלו מידות סבירות אם כי כוללניות מאוד. בירושלמי מובאת הגדרה נוספת לשטח המינימלי של העירוב: כמלוא גמל וגמלו. ההבדל ההלכתי אולי אינו משמעותי, אך ברור שהירושלמי רואה לפניו שיירה במדבר הנעה עם גמלים, ולא עולי רגל הנעים עם חמורים ופרות.
מותר להרחיק כל שהוא – מותר להגדיל את השטח התחום לכל גודל שהוא, ובלבד שירבה בפסים – בהבנה הפשוטה יש להקפיד שהמרחק בין פס לפס לא יעלה על עשר אמות לרבי מאיר ושלוש עשרה אמה לרבי יהודה, רוצה לומר שיותקנו פסים רבים יותר כך שהפתח לא יחרוג מהגודל הקבוע. הבבלי הבין שההלכה מקלה הרבה יותר, ודי בהגדלת רוחב הפסים בכל צדי התחום המעורב. אפשטיין מעיר שאכן בספרות חז"ל המונח "ירבה" משמעו הגדלה "איכותית" ברוחב, ולא סתם הגדלה כמותית15אפשטיין, מבוא, עמ' 511.. אכן המשפט כולו נראה מיותר, שהרי בהמשך רבי יהודה וחכמים נחלקים בנושא. אלא שהמשפט אינו חלק ממשנה ב אלא הפתיחה של משנה ג. תנא קמאי אומר שמותר להרחיק לכל מרחק שהוא, ורבי יהודה חולק ואומר שמותר רק עד שטח של בית סאתיים (משנה ג).
חלוקת המשניות היא מעשה ידי עורכים ומעתיקים; יש בה הבדלי נוסח, והנוסח שלפנינו הוא שיבוש. המשפט גם חוזר במשנה הבאה, ונדון בו להלן.