במשנה זו נמסרות עמדות המוצא שהכתיבו את ההלכות במשניות הקודמות.
לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים – הבעיה שהמשנה דנה בה היא: אדם העומד ברשות אחת ומבצע פעולה שהיא בבחינת טלטול מועט ברשות אחרת. המשנה מדברת על שני המצבים הבסיסיים, רשות היחיד ורשות הרבים. ברם בתלמודים הסבו את הדין שבה גם על כרמלית (ראו להלן). לדעת רבי מאיר אסור לאדם לעמוד ברשות אחת ולפתוח דלת במפתח ברשות אחרת. פתיחת הדלת מחייבת לקחת את המפתח, לסובבו ולהניע את הנגר הנמצא בתוך הבית. כאן מדובר בדלת של רשות הרבים. דלת מעין זו הייתה במבוי או בשוק (ראו להלן). המקורות מזכירים פעמים מספר את הדלתות ברשות הרבים, כלומר מבוי (רחוב בלשוננו) שיש לו שער ודלת (ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"א). התקנים מעין אלו נמצאו באום ריחן ובסוסיא (לעיל איור 2(75דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 29. . הוא הדין במצב ההפוך, ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד – אסור לאדם העומד ברשות הרבים לפתוח דלת במפתח ברשות היחיד, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים דברי רבי מאיר – הפתרון ההלכתי הוא להתקין מערב שבת מחיצה סביב הפתח, כך שהפותח ייכנס מרשות הרבים לרשות היחיד, ובה יסובב את המפתח. פתרון דומה הוא אם יש שם סף מוגבה (אסקופה) היוצר תוספת לרשות היחיד.
במשנה לא נמסרה דעה נוספת, אך מההקשר נראה שחכמים (תנא אחר כלשהו) חולק על רבי מאיר וסובר שהדבר מותר. אמרו [לו] מעשה בשוק שלפטמים – "שוק" בלשון המקורות הוא מרכז מסחרי או רובע, ולמעשה אין הבדל בין שני ההסברים הללו. החנויות היו לאורך הרחוב הראשי, וריכוז של חנויות יוצר את המרכז המסחרי גם ברחובות הסמוכים. בערים רבות בעולם, ואף בעיר המזרח תיכונית המסורתית, נוצרה חלוקה פונקציונלית של המרכזים המסחריים. בכל גוש רחובות, שוק, היה רכיב מסחרי דומיננטי, וכאן המשנה מדברת על שוק של "פטמין", כלומר מוכרי בשר, ושוק של "צמרים", מוכרי צמר. כן נזכרים שוק של טבחים (תוס', נידה פ"ו הי"ז), שוק של מוכרי מרגליות (על דרך ההפרזה)76מעשה ברב כהנא, אוצר המדרשים, עמ' 252., חגיגה ט ע"ב) וכמובן גם שוק של זונות, שאף הן בבחינת בעלות מקצוע מוגדר77בבלי, כתובות סד ע"ב; שמות רבה, פמ"ג פ"ז; תנחומא בובר, נח ו, עמ' טז; בראשית רבה, פצ"א פ"ו, עמ' 1124. ניגודו, "שוק של כשרות", הוא על דרך ההשאלה בלבד: תנחומא בובר, שם שם; ילקוט שמעוני, רמז תשע"א, ועוד.. מבנה זה קיים עדיין בעיר העתיקה בירושלים ובערים מזרח תיכוניות נוספות.
שהיה בירושלם78כתיב השם במקורות ובעדי הנוסח הטובים הוא "ירושלם", ורק לעתים רחוקות ירושלים. איננו יודעים כיצד הגו את השם, ירושלֵ ם או ירושלָ ם או ירושלִ ם, אבל הצורה ירושלָ יִם היא משנית. לעתים הכתיב הוא ירושלם אך הניקוד הוא ירושלִָ ם, וזו צורת פשרה שהתקבלה לדורות. הצורה "ירושלם" מופיעה כך בתורה וכמעט בכל העדויות הקדומות (כולל רוב המטבעות, כתובות וכיוצא באלו). כל זה כנגד דמסקי, ירושלים. שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח – אם כן מותר לפתוח את הפתח של רשות הרבים, רבי יוסה אומר שוק שלצמרים היה – רבי יוסי (כך בכתיב הבבלי) אינו חולק על עצם ההלכה אלא על הדיוק ההיסטורי: לדעתו רווח הנוהג בשוק מוכרי הצמר בירושלים ולא בשוק הפטמין.
עוד לפני הבירור ההלכתי מן הראוי להעיר שהמעשה נראה מקורי, הווה אומר שזו מחלוקת קדומה מימי הבית והיא נזכרת בספרות רק בדור אושא, מאה שנה אחרי החורבן. זו ראיה אחת מני רבות להלכה קדומה הנמסרת לנו על ידי תנא מאוחר, ועמדנו על כך במבוא לפירושנו. פרטים חשובים אחדים נוספו בתלמודים. הירושלמי מעיר בפשטות שהחולק על רבי מאיר הוא רבי יהודה. הירושלמי אינו מביא מקור לכך, ואיננו יודעים אם הייתה לו מסורת או שהוא מניח בפשטות שהחולק על רבי מאיר הוא בעל הפלוגתא הוותיק שלו, רבי יהודה. תופעה זו חוזרת בירושלמי רבות.
הירושלמי מבין שלדעת חכמים חור המנעול והמפתח הם בגובה של יותר מעשרה טפחים, על כן אין הוא נחשב חלק מהקרקע (כו ע"ב). פרשנות זו מנתקת את המחלוקת מהשאלה האם מותר לעמוד ברשות אחת ולטלטל ברשות אחרת, ומביאה אותה לעניין קרוב אך שונה. לפי פרשנות זו בירושלמי הדיון הוא במעמד החלל שמעל רשות היחיד. כידוע, רשות היחיד כוללת את הקרקע ואת החלל בגובה עשרה טפחים מעליה79הבבלי מוסיף אבחנת משנה של גובה שלושה טפחים, ראו לעיל, מ"ג.. חלל גבוה יותר הוא "מקום פטור", ומותר לטלטל בו. כאן המפתח נמצא מעל עשרה טפחים, ועל כן מותר לקחת מפתח ברשות הרבים (למרחק של פחות מארבע אמות) ולפתוח את הדלת, אך בלי להנמיך את המפתח מתחת לגובה עשרה טפחים. רבי מאיר אוסר לפתוח דלת דרך מקום פטור, וטעמו אינו מובא במשנה, אך אפשר להבינו על פי התלמוד הבבלי, שיש כאן גזרה שמא יפיל את המפתח ונמצא מעביר מרשות הרבים לרשות היחיד80גזרות מעין אלו כשיקול הלכתי רווחות בתלמוד הבבלי, אך במקרה זה דומה שזו הפרשנות המקורית למשנה..
בתוספתא דין זה מובא בפשטות, ושם נקבע שמותר לפתוח במפתח אם חור המנעול הוא מעל עשרה טפחים. בתוספתא כתובה דעת החכמים בלבד (פ"ח [יא] הי"ג).
בתלמוד הבבלי המחלוקת מעומעמת עוד יותר. הבבלי סובר שירושלים כולה יש לה דין כרמלית, שהרי היא מוקפת חומה, אלא שלא עירבו בה. מכאן, פרשנות התלמוד למשנה מתפצלת לשתי אפשרויות. האחת היא שברשות הרבים הכול מודים שלא יפתח דלת ברשות היחיד, אך חולקים אם מותר לעמוד ברשות היחיד ולפתוח פתח של כרמלית. לשם כך התלמוד נאלץ להוסיף למשנה קטע של "חסורי מחסרא", שרבי מאיר אומר שאין לפתוח פתח של כרמלית וחכמים חולקים עליו. הסבר שני הוא שאכן המחלוקת היא ברשות הרבים, ומדובר "לאחר שנפרצו בה פרצות", החומה נפרצה וירושלים אינה עוד כרמלית (בבלי, קא ע"א-ע"ב). כל אזכור הכרמלית אינו בפשט המשנה, אדרבה, רק רשות הרבים ורשות היחיד מוזכרות שם במפורש. ועוד, גם הדין שירושלים היא תמיד כרמלית הוא חידוש אמוראי שאין לו בסיס בדברי תנאים81ראו דיוננו בפסחים, פ"ו מ"א.. אמנם המונח ההלכתי "כרמלית" מוכר בספרות התנאים, אם כי אולי לא במינוח זה, אבל השימוש בו נדיר82ראו המבוא למסכת שבת ולמסכת עירובין.. "כרמלית" עבור תנאים היא שטח ברשות הרבים שאינו חלק מרשות הרבים הרגילה, והדיון בו נדיר למדי.
ההסבר "שנפרצו בה פרצות" הוא קונסטרוקציה הלכתית ולא זיכרון היסטורי, על כל פנים איננו יודעים לאיזה מאורע התלמוד מתכוון כאן. דומה אפוא שכל עניין הכרמלית הוא פרי דיאלקטיקה מאוחרת, וההסבר "נפרצו פרצות" מחזיר אותנו לנתיב ההלכתי המקורי, אף שאין לו בסיס היסטורי.
על כן דומה שפשט המשנה הוא שהשוק הוא רשות הרבים, אף שהוא מוקף קירות וסגור, ואם כך הוא, הפרשנות של הירושלמי שמדובר בחור מנעול למעלה מעשרה טפחים מיותרת. אפשר להבין את המשנה כפירוש הבבלי שהדיון הוא בשאלה פשוטה של עמידה ברשות אחת וטלטול ברשות אחרת. הטלטול ברשות השנייה אינו ממש טלטול, הזזת הנגר או הבריח בתוך הבית היא שולית, והבעיה היא שבסופו של התהליך הדלת תיפתח והמפתח ייכנס לרשות היחיד ממש. גם החשש שהמפתח ייפול מידיו הוא חשש ממשי. אף על פי כן חכמים מתירים זאת משום שהדבר נעשה בשלבים, וכל שלב מותר כשלעצמו: מותר לקחת מפתח מחור שמעל הדלת ולהכניסו לחור המנעול.