אילן שהוא מסך על הארץ – ענפי האילן נוטים וסוככים ומגיעים סמוך לקרקע. אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים מטלטלין תחתיו – ענפי האילן מהווים מעין מחיצות סביב שטח הקרקע. כך נוצרת מין חצר מוקפת ענפי אילן, ואף שהענפים סוככים ברשות הרבים מותר לטלטל תחתיהם. כפי שראינו לעיל (פ"ב מ"ה), ניתן להקים מעין חצר ברשות הרבים על ידי הקפתה בקירות. שנינו גם מגבלות לדין זה: השטח המוקף צריך להיות לא יותר מבית סאתיים, הקירות סביבו צריכים להוות גדר של ממש והפרוץ בה לא יהיה מרובה על העומד, ומגבלות נוספות70ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ח; פ"ב מ"ג.. כל המגבלות הללו חלות גם על משנתנו, ובכך אין חידוש. אין גם חידוש בקביעה שדופן משולשלת וקרובה שלושה טפחים לקרקע נחשבת מחיצה. הלכה זו כבר נשנתה לעיל (תוס', פ"א ה"ח)71הלכה זו קרובה להלכה אחרת הקובעת שרווח של שלושה טפחים בגובה מהווה פרצה, ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"י., וחלה גם על דפנות הסוכה (משנה, סוכה פ"א מ"ט) ועל מחיצות לגבי כלאיים (תוס', כלאים פ"ב ה"ה), שרשיו גבוהין מן הארץ שלושה טפחים לא ישב עליהן – אסור לטפס על אילן בשבת ואף לא לשבת עליו (משנה, ביצה פ"ה מ"ב; סוכה פ"ב מ"ג). אילן גבוה שלושה טפחים הוא בבחינת עץ; פחות מכך הוא סתם צמח, ומותר לדרוך עליו או לשבת עליו.
הדלת שבמקצה – מוקצה הוא תחום מחוץ לחצר שהוקצה לשימוש מוגדר ומוקף גדר. בדרך כלל המוקצה הוא ממש בשדה, אך לעתים גם בשולי היישוב. פֵ רות שבמוקצה הם במצב ביניים, בין פרות שהובאו לבית לבין פרות שבשדה (משנה, מעשר שני פ"ג מ"ו; ביצה פ"ד מ"ז)72ראו פירושנו לביצה שם., ועצים הנמצאים במוקצה נחשבים מוכנים לשימוש (משנה, ביצה פ"ד מ"א). לעניין עירוב המוקצה נחשב שטח מוקף בגדר (או בחבלים), ועל כן דינו כרשות היחיד (לעיל פ"ב מ"ג), וחדקין שבפירצה – חדקים היא צורת הריבוי של "חדק", שמשמעו ערמת קוצים מגולגלת. לעתים החקלאי סותם את הפרצה בגדר בעזרת קוצים מגולגלים. ערמה זו מהווה מעין דלת, וניתן להזיזה. החדק נזכר כבר במקרא: "טובם כחדק ישר ממסוכה" (מיכה ז ד), וכן "דרך עצל כמשֻ כת חדק ואֹרח ישרים סלֻלה" (משלי טו יט). העצל דרכיו מפותלות, ואילו דרכו של הישר סלולה וישירה. המדרש דורש: "אמר שלמה: 'דרך עצל כמשֻ כת חדק', אמר רבי יעקב בן יוסי: באלהים ובעשו הכתוב מדבר. דרך עצל זה עשו, מהו כמסוכת חדק אלא כשם שהסוכה הזה של קוצים מתחדקת (בגדיו) [בבגדיו] של אדם והוא מפשר אותם מצד זה והיא מתחדקת מצד אחר, כך הוא מלכותו של עשו גובה את הארנון, ועד שלא יגבה את הארנון הרי הגלגוליות באה עליהם, ועד שזאת ניגבת באים עליהם טירבוס73הוא "טירנון", מס הטירונים. על כל פרובינציה הוטל להעמיד מספר מגויסים לצבא. בתקופה הקדומה ניתן היה לבני הפרובינציה להמיר מס זה בתשלום כספי (אם לא היו מספיק מגויסים). מהמאה השלישית ואילך הוטל המס מלכתחילה כמס כספי., אבל הקב"ה אינו כן אלא 'אֹרח ישרים סלֻלה', כבושה לפני ישראל"74פסיקתא רבתי, פ"י, לג ע"ב, וראו עוד פסיקתא דרב כהנא, פ"ב פ"ב, עמ' 17 ,ועוד.. גם הבבלי כאן מסביר את החדק באופן זה, אלא שמוסיף דרשה הבנויה על חילוף האותיות ה"א וחי"ת. חדק אינו רק ערמת הקוצים המתהדקת תחת לחץ, אלא יש שפירשוהו משורש דו"ק, שמשמעו לדוש. "מאי 'טובם כחדק'? כשם שחדקים הללו מגינין על הפירצה, כך טובים שבנו מגינים עלינו. דבר אחר: 'טובם כחדק' – שמהדקין את אומות העולם לגיהנם, שנאמר 'קומי ודושי בת ציון כי קרנך אשים ברזל ופרסֹתיך אשים נחושה והדִ קות עמים רבים' וגו' " (בבלי, קא ע"א). זו כמובן דרך נוספת שאינה עניין לפירוש המשנה. אשר לנוסח אין להסיק מהדרשה שצוטטה שהבבלי גרס "הדקין", שהרי רבי אחא מביא דרשה הבנויה על חילוף אותיות. אבל בעדי הנוסח ג23, מגאד, מגק, ת4" :הדקין", וב-מל: "מחריגים", וזו טעות. סתימת הפרצה בקוצים היא פעולה רגילה ומוכרת במקורות, ואף במשק המסורתי בן זמננו.
ומחצלת – מחצלת שתולים כדי לסתום את הפרצה, אין נועלין בהן אלא אם כן היו גבוהין מן הארץ – מן הירושלמי והבבלי משמע שחוששים שיחרצו חריץ בקרקע, על כן נקבע שם שאם יש להם ציר מותר לנעול בהם. ברם ניתן לפרש את הירושלמי גם באופן שחוששים שסתימת הפרצה תיחשב כבנייה. להלן תידון שאלה זו של נעילת דלת בהרחבה. גם בבבלי אביי מקבל את הטענה שאם יש לדלת ציר מותר לנעול בה בשבת, כפי שמובא בירושלמי (שם שם), אלא שרבא סובר שגם אם היה לה ציר כזה בעבר מותר לנעול בה גם בלא ציר. מכאן משמע שהאיסור אינו עשיית החריץ: לו היה החריץ סיבה לאיסור לא היה זה משנה מה היה מצב הדלת בעבר אלא רק מצבה בהווה; אבל אם האיסור מטעם בנייה – הרי שאילו היה לדלת ציר היה ברור לעין שאין זו בנייה אלא סגירת דלת, פעולה המותרת בשבת (ראו להלן). בתוספתא מדובר על "דלת הגוררת ומחצלת הגוררת... פותחין ונועלין בהן בשבת", אבל בהמשך מודגש "דלת שיש לה ציר פותחין ונועלין בה בשבת" (פ"ח [יא] הי"ב). לפי הרישא אין צורך לכאורה בציר, ובסיפא הציר הוא התנאי להיתר; ברם אין זה סביר שהתוספתא סותרת את עצמה מיניה וביה. על כן יש לפרש שהסיפא של התוספתא מפרשת את הרישא: איזו היא דלת הגוררת שפותחין בה... דלת שיש לה ציר". מכל מקום, התוספתא גם קובעת "נשברו ציריה אין פותחין ואין נועלין בה" (שם הי"א), כאביי בבבלי ובניגוד לרבא שם.