לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין [ברשות הרבים ברשות הרבים וישתין בר39המעתיק הוסיף את שתי האותיות בר. לכאורה אלו הן תחילת המילה הבאה "ברשות" ונוספו כדי ליישר את סוף השורה. אבל לא כך נהג המעתיק בכתיבת הגהותיו בצד, ואולי העתיק את כל המשפט עם התוספת "בר" מכתב יד אחר, ושם נוספו כדי ליישר את סופי השורות. [ ברשות היחיד – המצוי בסוגריים חסר בכתב יד קופמן, ונוסף בידי המגיה בשולי העמוד. המשפט כפי שהוא בכתב היד חסר משמעות ואין לו חבר בעדי הנוסח שבידינו, על כן נראה שזו השמטה. עם זאת יצוין שהשמטה דומה הייתה גם במשנה הקודמת. בשני המקרים חסרה בכתב היד הכפילות (מרשות הרבים לרשות היחיד ומרשות היחיד לרשות הרבים). הנוסח כפי שהוא לפנינו חסר משמעות, וכאילו המעתיק של כתב היד קיצר בצורה בלתי מוצלחת את הכפילות, או שמא הוסיף שריד חלקי של הכפילות. כך או כך, אין לה משמעות הלכתית- תוכנית.
הטלת שתן נחשבת לטלטול לכל דבר, הטלת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. ברור שהשאלה הייתה אקטואלית, שכן בתי השימוש היו נדירים. חז"ל הכירו את בית השימוש הבנוי שיש שהיה מקובל בפוליס ההלניסטית (איור 60. (בתי כיסא אלו נבנו בעיקר בזיקה לבתי המרחץ שהיו מבנה מקובל בפוליס, ומכונים בלטינית "לטרינה". כך המדרש מתאר את מכת הצפרדע במצרים: "בתיהם של גדולים שהיו עשויין בשיש ובפסיפס, אלא מלמד שהיה הצפרדע עולה מן התהום ואומרת לשיש, עשה לי מקום שאעלה ואעשה רצון בוראי, והיה נבקע השיש ועולה ונוטלת בית הסתרים שלהם ומסרסן" (שמות רבה, פ"י פ"ג). חז"ל משתמשים לעתים במונח "בית המים" כדי לתאר את המתקן הנהנה מאמת מים הזורמת תחתיו ומסירה את הלכלוך40משנה, מגילה פ"ג מ"ב; תוס', סנהדרין פ"ד ה"ז-ה"ח, עמ' 421-422.. בארץ ישראל היו בתי כיסא כאלו נדירים ונמצאו רק בערים או בבתי עשירים, כגון בווילה בציפורי41ישראלי, אשקלון. בית הכיסא מציפורי טרם פורסם פרסום מלא. ובבית האחוזה המפואר ליד אשקלון42תנא דבי אליהו, פל"א, עמ' 160 ;כן יוצא משמות רבה, פ"י פ"ג, שצוטט לעיל; בבלי, שבת כה ע"ב, ועוד.. יתר על כן, סתם בית המים נזכר בזיקה לנכרים, ואין הוא נחשב למגורי נכרים לעניין טומאת מדורי גויים (תוס', אהלות פי"ח הי"ב). אזכורו של המבנה ברשימה הכוללת מחנות צבא ומתקני שלטון מלמדת עד כמה היה המבנה מזוהה בתודעתם של בני התקופה עם הממסד הנכרי.
במקביל לבתי הכיסא המפוארים היו מתקנים כפריים צנועים יותר. חז"ל אף סברו שמן הראוי שגם בעיירה הכפרית יהיה בית כיסא43בבלי, סנהדרין יז ע"ב; תנא דבי אליהו זוטא, פ"א, עמ' 13. אבל בית הכיסא נעדר במקבילה הארץ-ישראלית המקוצרת בירו', קידושין פ"ד הי"ד, סו ע"ב. זמנו של המדרש תנא דבי אליהו ומקום כתיבתו נתונים במחלוקת ארוכה בין החוקרים. לא נוכל להרחיב בכך, ונסתפק בקביעה שבכל נושא שבו יש הבדל בין מקורות בבליים ומקורות ארץ-ישראליים, תנא דבי אליהו נוטה למקורות הבבליים. מכל מקום, אפשר שהיעדר "בית הכסא" במקבילה הארץ- ישראלית נובע מהקיצור., וראו כמעלה את העובדה שהקדישו לו מקום מיוחד. עם זאת, בדרך כלל לא היה בעיר בית כיסא. הביטוי "איזה עשיר... כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו" (בבלי, שבת כה ע"ב) מעיד עד כמה היה המבנה נדיר44לדיון מפורט ראו עמר וברוך, בית כסא.. ואכן בחפירות בארץ נמצאו רק מעט מאוד בתי כיסא, כפי שאמרנו, והיעדר בתי כיסא במבנים פרטיים הוא הרקע להלכות רבות העוסקות בעשיית צרכים בשדה ובבתי כיסא מחוץ לעיר45מסכת כלה פ"א; ירו', מגילה פ"ד ה"א, עה ע"א (התירו לנשים לדבר בבית הכיסא משום שהוא רחוק מהעיר ונחשב מסוכן), ועוד..
בחברה הרומית היו מקובלים בתי כיסא ניידים, מתקנים מתוחכמים והיגייניים (איור 61. (אלו היו מוכרים גם בארץ, אחד מהם הוא האסלה (עסלה), מעין כיסא, כנראה ממתכת, וחור במרכזו. את החור כיסתה יריעת עור, ובאמצעה חור לעשיית הצרכים46משנה, כלים פכ"ב מ"י; תוס', שם בבא בתרא פ"א הי"ד, עמ' 591 ,ועוד.. הבבלי מסביר: "תנן התם, עור העסלא וחלל שלו – מצטרפין בטפח. מאי עור העסלא? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, עור כיסוי של בית הכסא. וכמה? כי אתא רב דימי אמר, אצבעיים מכאן ואצבעיים מכאן, ואצבעיים ריוח באמצע. כי אתא רבין אמר, אצבע ומחצה מכאן, ואצבע ומחצה מכאן, ואצבע ריוח באמצע. אמר ליה אביי לרב דימי מי פליגיתו? – אמר ליה, לא, הא – ברברבתא, הא – בזוטרתא, ולא פליגין" [האם אתם חולקים? אמר לו, לא; זה בגדול וזה בקטן, ולא חולקים] (עירובין י ע"ב). החור היה אפוא קטן: טפח, כ- 10 ס"מ, ומכוסה חלקית בעור. זהו אפוא בית שימוש נייד, פשוט למדי.
בדרך כלל המקורות מזכירים מתקני חרס פשוטים עוד יותר, כד או גיגית של ימינו: "עביט של מי רגלים" או "גרף של רעי"47בראנד, כלי חרס, עמ' שצז-שצט, צח-צט.. ה"גרף" היה כלי ללא מכסה, והיו מרוקנים אותו במשך היום ואפילו בשבת48תוס', שבת פ"ג הי"ב, וראו עוד תוס', ברכות פ"ב הט"ז. הבבלי (שבת מז ע"א) מזכיר כבדרך אגב את היעדר המכסה.. המתקן נזכר בסיפור מלבב על בתו של המן. כידוע הוביל המן את מרדכי וקרא לפניו קריאות כבוד. המדרש מתאר זאת כך: "הלבישו מלכות וקרא לפניו והכריז כעבד לפני אדוניו: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! והלך עמו בכל חוצות שושן, וכשקרב אצל ביתו עלתה בתו של המן וראתה אותם וחשבה שהרוכב הוא אביה וההולך ברגליו הוא מרדכי, לקחה גרף של רעי והשליכה בראש אביה, וכשהכירה שהוא אביה והרוכב הוא מרדכי מיד הפילה עצמה מן העליה ותמת, לכך נאמר והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו וחפוי ראש על מה שהשליכה עליו"49אגדת אסתר, לפי אייזענשטיין, אוצר המדרשים פ"ו, עמ' 56. . בבית אמיד כביתו של המן אין שירותים מסודרים, אלא כלי פתוח של חרס שניתן לרוקן אותו לרחוב. במקבילה בתלמוד הבבלי נזכר כאן "עציצא דבית הכסא", כלי שאין לו מקבילה ארץ-ישראלית (מגילה טז ע"א)50באסתר רבה (פ"י פ"ה) ובמדרשים אחרים לפסוק אין הסיפור נזכר, ואולי נכתב כולו על רקע בבלי..
על רקע זה יש להבין את ההלכה שלנו העוסקת בהטלת שתן מרשות היחיד לרשות הרבים. נחזור למשנה. מבחינה הלכתית נתפסה הטלת השתן כעקירה מרשות אחת והנחה ברשות שנייה. הבבלי מחריף הבחנה זו וקובע שמי שהשתין מרשות לרשות חייב חטאת, ומסביר שמחשבתו של אדם היא שהופכת את המעשה לעקירה ולהנחה ממש (צט ע"א). במשנה לא נזכר חיוב חטאת, אך בלשון התנאים בדרך כלל המונח "אסור" או "לא תעשה כך וכך" משמעו חיוב חטאת51ראו לעיל, המבוא למסכת שבת.. עם זאת, לרכיב של המחשבה אין מקבילה ארץ-ישראלית מובהקת.
וכן לא ירוק – הרוק נתפס, כמו השתן, כנוזל היוצא מגופו של אדם, רבי יהודה אומר אף משתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק – אם הרוק הוא נוזל עצמאי, הרי אסור אף להלך ארבע אמות ברשות הרבים כשבפה מונח רוק "תלוש". הניסוח "רבי פלוני אמר (אומר)" או "אמר רבי פלוני" משמעו במשנה בדרך כלל שרבי פלוני חולק על התנא שקדם לו. אולם כאן רבי יהודה אינו חולק כלל, אלא מוסיף על דברי התנא קמא. הבבלי מעמת את דעתו של רבי יהודה עם מחלוקת תנאים במשנת כלים, אם הרוק שבפיו של אדם נחשב משקה עצמאי ומטמא או לא. שם רבי יהודה קובע שאם הרוק לא יצא מפיו הוא כגופו, כלומר טהור ומותר לטלטלו בשבת (פ"ח מ"י), וזו דעתו של רבי יוסי במשנתנו. הבבלי מציע שני תירוצים: "מוחלפת השיטה", כלומר שדברי התנאים באחד המקורות מוחלפים, או שכאן מדובר ב"כיחו", כלומר בהפרשה הנובעת מדלקת קבועה בכלי הנשימה ולא ברוק רגיל. הבבלי מעדיף את ההסבר הראשון. הסוגיה בירושלמי דומה. גם היא מכירה את הניסוח הסותר של רבי יהודה, אך אינה מצטט משנה מוגדרת, אלא ציטוט כללי: "משקה טופח חיבור", ומתרץ ב"פיחה", כלומר "כיחו" (כו ע"ב).
הדין העקרוני של "משקה טופח" נזכר פעמים רבות, והוא אכן קשור בשמו של רבי יהודה המוסר את דברי בית הלל בהקשר זה52משנה, עדיות פ"ד מ"ו; תוס', עוקצין פ"ג ה"ב, עמ' 688 ;ירו', ברכות פ"ח ה"ג, יב ע"ב.. משקה טופח הוא מונח המבטא רטיבות המלווה חומר מוצק כלשהו. הדמיון בין רוק בתוך הפה ל"משקה טופח" אינו פשוט כל כך, ואכן המשפט בירושלמי שלנו מופיע בדיוק באותה צורה בירושלמי שבת (פ"ב ה"ד, ה ע"א) לעניין שמן הצמוד לגוף הנר. נראה שמקורו של המשפט בירושלמי במסכת שבת, ומשם הועבר לסוגייתנו. אם כן הוא, ההסבר ב"פיחה" אינו נובע מסתירה פנימית בדברי רבי יהודה, אלא הוא הסבר לגופו. אדם רשאי להלך בשבת ברוק שבפיו, אך לא בכיח. רבי יהודה לשיטתו שמשקה מנותק נחשב לחפץ עצמאי, ולכן אם הרוק נתלש אסור להלך בו. בברייתא שבבבלי מצב זה מכונה "היפך בה", על כן אין כל סתירה בדברי רבי יהודה. עם זאת הירושלמי פירש בכיחו, והבבלי פירש כך בעקבותיו.