במשנה הקודמת נדונה שאלה שעניינה סגירת דלת בשבת. אגב עניין זה, המשניות הבאות דנות בשאלות הקשורות לבריחי הדלת במדינה ובמקדש, ומשם לסדרת הבדלים הלכתיים בין המקדש ובין המדינה. כך נוצרת יחידה של שש משניות העוסקות בדיני המקדש, ולכולן מבנה סגנוני זהה. ברור שזהו גוש הלכתי קדום, מימי הבית, שעבר כמובן עריכה מאוחרת. משנה י היא מדור אושא, ואף היא מוסרת על מעשה שאירע דור קודם, בדור יבנה. הקשר של גוש המשניות י-טו לפרקנו תמוה במקצת. משנה י מתחברת למשנה ח, ואילו משנה ט מתחברת למשניות ד-ז, ולמעשה היא התשתית להן, כמו שפירשנו לעיל. על כן נראה כאילו משנה ט נעקרה ממקומה מסיבה שאינה ברורה. ייתכן שהסיבה היא המעשה בירושלים בשוק של פטמין או של צמרים, ועורך המשנה רצה לסדר את המעשים ההיסטוריים ברצף ספרותי. נגר – נגר הוא בריח פנימי, כלומר קורת עץ או מתכת שנועדה לסגור פתח. ניתן להבחין בשני סוגים של דלתות. דלת של כנף אחת, שהבריח שלה עובר מקיר לקיר, או פתח שיש בו שתי דלתות נפתחות (איור 63 בעמוד הבא), והנגר מושחל בשתי לולאות, אחת בכל דלת. בלשון המקרא משמש תמיד המונח "בריח", ולפחות בחלק מהמקרים מדובר בשתי דלתות, כמו בחומת עזה: "...ויקם בחצי הלילה ויאחֹז בדלתות שער העיר ובשתי המזֻזות ויִסָ עֵ ם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון" (שופטים טז ג). גם בבניית המשכן הבריח משמש לחיבור העצים השונים (שמות כו כח; לו לג). במרבית הפעמים מדובר בבריח המחבר שתי דלתות, ורגיל הצירוף "דלתים ובריח". בלשון חכמים המונח "בריח" נדיר. הוא נזכר בהקשרים מקראיים ובהקשרים חוץ מקראיים מועטים, בכולם מדובר בבריח גדול המחבר שתי דלתות, ובעיקר דלתות של חומה83משנה, בבא בתרא פ"א מ"ה, ומקבילותיה (ירו', שם יב ע"ד; בבלי, שם ז ע"ב), וכן ירו', עבודה זרה פ"ד הי"א, מד ע"ב, ועוד.. על כן נראה שנגר הוא בריח קטן, ובעיקר לדלת בעלת כנף אחת.
במקורות מוזכרת סדרה של סוגי נגרים: נגר הנגרר; נגר תלוי; נגר קשור; נגר נשמט; נגר נקמז; נגר שיש לו קלוסטרא; נגר המונח.
נגר הנגרר מוגדר בתוספתא: "אי זהו נגר הנגרר – כל שקשור ותלוי וראשו אחד מונח בארץ" (פ"ח [יא] הט"ו), כלומר זהו נגר שכאשר מוציאים אותו ממקומו הוא קשור בצדו האחד לדלת. במקביל התוספתא מזכירה: "נגר נגרר, אם היה קשור ותלוי פותחין ונועלין, ואם לאו אין פותחין ונועלין בו. רבי יהודה אומר קשור אף על פי שאינו תלוי" (שם שם). אם כן, "נגר נגרר תלוי" הוא בריח (נגר) הקשור לדלת ותלוי בה, וברור לכול שזהו הנגר התקני. אם הוא רק קשור הרי הוא נגר מובהק פחות, ונחלקו התנאים אם מותר לפתוח ולנעול בו בשבת.
נגר נשמט הוא נגר שיוצא ממקומו, כלומר שמניחים אותו על גבי קרקע ואין הוא קשור לדלת, או שקשירתו נקרעה. לפי ההקשר בתוספתא "נגר נקמז" הוא נגר נשמט למחצה ומותר לפתוח ולנעול בו (שם הי"ד)84הרא"ש לדף קב ע"א מסביר ש"נקמז" משמעו בריח עומד שחלקו העליון במשקוף והתחתון באסקופה, בניגוד לנגר רגיל שהוא לרוחב הדלת. דינו מיוחד משום שהוא מחובר למשקוף. רבינוביץ (תורת ארץ ישראל, עמ' 184 (פירש ש"נקמז" הוא התכווץ, ולא ברור לנו כיצד הבריח עשוי להתכווץ., ו"נגר מונח" הוא בריח שאינו קשור, ואולי הוא זהה ל"נגר נשמט". אין ברשימה זו ביטוי לנגר הנע במסילה לתוך הקיר ואינו נשמט אל הרצפה. עדויות לנגר מעין זה נמצאו באתרים מספר, למשל בחורבת תפן שבגליל העליון (איור 64(85טרם פורסם..
באופן כללי יש להלכות הנגר מבנה קבוע. רבי יהודה מקל בצעד אחד יותר מחכמים, ובמקדש הדין קל יותר מבמדינה.
נגר שיש בראשו גלוסטרא – גלוסטרא היא מעין פיקה עגולה בקצה המוט (הבריח-נגר), ביוונית κλεĩστερον) kleistron (ובלטינית clausum. גולה זו מונעת תנועה חופשית מדי של הבריח86ערוך השלם, כרך ב, עמ' 299.. הגלוסטרא עשויה בדרך כלל מתכת (משנה, כלים פי"א מ"ב). נגר רגיל נשמט אל הקרקע ונוצר חשש של טלטול הנגר ברשות הרבים, או אף ברשות היחיד (חשש מוקצה). אבל נגר שבראשו גלוסטרה נשאר תקוע בחור המיועד לו, ואינו נשמט לקרקע. על כן האיסור שבפתיחתו ברור פחות. רבי אלעזר אוסר ורבי יוסי מתיר – רבי יוסי חי בדור אושא, וסביר שבר הפלוגתא שלו הוא רבי אלעזר בר שמוע87ראו פירוש מלאכת שלמה המצדד בתיקון זה., ולא רבי אליעזר בן הורקנוס. אמנם ייתכן שחכמים מדורות שונים יחלקו זה על זה, אך הדבר נדיר. יתרה מזו, להלן מובא מעשה מדור יבנה שעל פרטיו התנאים נחלקים, ואין זה סביר שרבי אליעזר בן דור יבנה יספר על מעשה בן זמנו. זאת ועוד, רבי יהודה הוא המקל בדין בריח (להלן מי"א), ולא ייתכן שהוא יחלוק על רבי אליעזר שהיה רבו המובהק. כתבי היד ועדי הנוסח לא יסייעו במקרה זה לברר את שמו של רבי אלעזר, שכן ידוע שבנוסחאות המשנה חלו שינויים רבים בשני שמות אלו, ומשנתנו היא דוגמה לכך עד כמה נפלו גם בכתבי היד הטובים שיבושים בתחום זה של מסירת השמות.
אמר רבי לעזר מעשה בכנסת הגדולה – התיבה "הגדולה" חסרה בדפוסים ובכל עדי הנוסח. לפנינו נוסח יחידאי ומעניין, ודווקא ייחודו מעיד על מקוריותו. שבט[י]בירייה – היא טבריה. יוספוס מזכיר פעמים מספר את בית הכנסת בטבריה ואומר שהוא גדול מאוד (חיי יוסף פנ"ד), אך אין לדעת אם זה אותו בית כנסת. מכל מקום, זו עדות ברורה לכך שבדור יבנה היה בטבריה בית כנסת גדול. כידוע, המקורות התנאיים מזכירים רבות את בית הכנסת, אך לעומת זאת הממצא הארכאולוגי מלמד שבתי הכנסת המוכרים לנו נבנו רק מראשית המאה השלישית ואילך. הווה אומר שבימי התנאים לא היו בתי כנסת, או שלפחות החלו להיבנות בסוף תקופת התנאים. ההסבר הרווח הוא שבתי הכנסת התנאיים היו קטנים ולכן לא התגלו בחפירות. ברם משנתנו מלמדת על בית כנסת גדול וציבורי בטבריה כבר בדור יבנה, על כן ההסבר המוצע קשה. מצד שני עולה החשש שמא מסורת חז"ל אינה מהימנה, וכאן שוב קשה להבין כיצד הם יכלו לשער את אשר עתיד להתחולל דור אחד או שניים מאוחר יותר. נעסוק בשאלה זו בהרחבה בנספח למסכת מגילה. מן הראוי להעיר כי משנתנו היא אחד המקורות היחידים המדברים על מעשה בבית כנסת, מעשה מתוארך שאי אפשר להעבירו לשלהי ימי התנאים מבלי להטיל ספק במהימנות של מסורת חז"ל.
המונח "כנסת" מעניין. בדרך כלל המקורות התלמודיים משתמשים במונח "בית כנסת". התיבה "בית" חסרה רק בצירופים "ראש הכנסת", "חזן הכנסת" ו"אנשי הכנסת"88"ראש הכנסת": משנה, יומא פ"ז מ"א; תוס', תרומות פ"ב הי"ג. "חזן הכנסת": משנה, יומא פ"ז מ"א; תוס', סוכה פ"ד הי"א; מגילה פ"ג הכ"א; אבות דרבי נתן, נו"א פל"ה, עמ' 106 – שם מדובר בירושלים, אך ברור שזו תוספת לסיפור הקדום, והיא מנוסחת על ידי תנא או אמורא שהכיר את בית הכנסת. יצוין שהמשפט המכיל את "חזן הכנסת" חסר במקבילה בנוסח ב של אדר"ן שם, וראו עוד נספח א למסכת מגילה. "אנשי הכנסת": משנה, בכורות פ"ה מ"ה; זבים פ"ג מ"ב; תוס', סנהדרין פ"א ה"ב, עמ' 415 ;בכורות פ"ג הכ"ה, עמ' 538 ;ערכין פ"ד ה"ב, עמ' 546 ;מגילה פ"ב ה"ה.. בכל המקרים הללו ניתן לפרש שהמונח מתייחס אל העדה כולה. עם זאת פרשנות זאת בעייתית, שכן בחלק מהמקרים מדובר במפורש על אירוע בבית הכנסת. כך, למשל, בסדר תענית הציבור שהונהג בגליל בדור יבנה חזן הכנסת מנחה את המעמד, וברור שזהו חזן בית הכנסת89תוס', תענית פ"א הי"ג, וראו פירושנו למשנה שם פ"ב מ"ה.. כמו כן, חזן הכנסת מנהיג את התפילה בבית הכנסת באלכסנדריה (תוס', סוכה פ"ד מ"ו) ובני הכנסת הם שומעי קריאת התורה בטבעון (תוס', מגילה פ"ב ה"ה). חזן הכנסת הוא המוביל את קריאת התורה ב"בית הכנסת" (תוס', מגילה פ"ג הכ"א). בחלק מהמקרים במקבילות, במקום המילים "ראש הכנסת" נזכר בפירוש "חזן בית הכנסת", אם כי לא תמיד ברור מי משמר את הנוסח המקורי.
עם זאת, כמעט ולא מצינו שסתם בית כנסת ייקרא "כנסת", אלא במקומות שיש בהם צורך בקיצור90במשנתנו בעדי נוסח דו, דס, דק "בית כנסת", וזה כנראה תיקון. במסכת סופרים, פי"ט ה"ט, עמ' 336" :הולך לו אחורי דלת של בית הכנסת או בפינת הכנסת" וכך בכל עדי הנוסח; ברור ש"הכנסת" היא "בית הכנסת", והתיבה "בית" נשמטה בגלל ההכפלה.. ייתכן שדווקא בדור יבנה טרם השתרש המונח "בית כנסת" ולכן המשנה כאן משמרת את המינוח הקדום יותר, "כנסת". מן הראוי להעיר שבמקורות הקדומים מהמאות יב-יג, המתארים את פולחן מקומות הקודש היהודיים, המקום הקדוש מכונה "כנסת" או "כנישתא". דוגמה בולטת לכך היא רשימת פרמא; זו הרשימה הקדומה ביותר של אתרי קודש שבידינו, ובה מכונים מקומות הקודש "כנסת אליהו", "כנסת רשב"י" וכיוצא באלו91הרשימה טרם פורסמה.. בספרות האמוראית הכתובה ארמית הנוסח המקובל הוא "בי כנישתא", אך לעתים "כנישתא", וזאת בעיקר כאשר "כנישתא" בא בסמיכות: "כנישתא דבבלאי", "כנישתא עלייתא" וכיוצא באלו92ירו', יומא פ"ז ה"א, מד ע"ב ומקבילות; שבת פ"א ה"ב, ג ע"א; חלה פ"א ה"א, נז ע"א, וכמוהם רבים אחרים..
שהיו נוהגין בו התר עד שבא רבן גמליאל והזקנים93תיבה זו חסרה בכתב יד פרמא (מפ). ואסרו להם רבי יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והיתירו להם94"והתירו להם" חסר ברוב כתבי היד, ונמצא בדפוס וילנא, רא, מיל. בדפוסים דברי רבי יוסי כתובים בהתאמה מלאה לדברי רבי אלעזר, "בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן", וכן בכמה עדי נוסח (ב- ל7 חסר גם כאן אזכור הזקנים). – שני החכמים מספרים אותו סיפור אך בצורה מהופכת המתאימה לשיטתם ההלכתית. כלומר, היה לפניהם מעשה קדום, הגם שאין הם מספרים אותו באופן דומה; זה מקרה מעניין של מסורת המסירה. עצם המעשה מעניין: מדובר בו על מעין ביקור "ממלכתי" של זקני דור יבנה בגליל. הגליל היה כמובן יהודי ברובו, והיו בו חכמים ידועים, אך מרכז התורה היה ביבנה, ואל הגליל הגיעו חכמים בביקוריהם. בידינו סדרת דיווחים על ביקורים של רבן גמליאל ושל בניו בגליל95על כך ראו ספראי וספראי, בית ענת.. בכל הסיפורים הללו מתוארת התנהגותם ההלכתית של בני הגליל; מתברר שהם שומרי הלכה. בזהירות מה ניתן לקבוע כי בדרך כלל הם מחמירים מבני יהודה, והדבר עדיין מחייב בירור96ספראי, הגליל. אבל במשנת שבת פ"ג מ"ד בני הגליל מקילים כבית הלל, בניגוד לבית שמאי.. במשנה שלנו התנאים חלוקים האם בני הגליל החמירו או הקלו. רבי יוסי אומר: "איסור היו נוהגין בו והיתירו להם". השתלשלות הסיפור מלמדת על דרכי שימור המסורת של חז"ל. שני התנאים מכירים את המעשה, אלא שכל אחד זוכר אותו בהתאם להלכה שהוא דוגל בה. רבי יוסי סובר שבני הגליל החמירו וזקני הסנהדרין הקלו להם, ועתה יש להתיר את הנגר ומותר לפתוח בו בשבת. רבי אלעזר סובר שבני הגליל הקלו, וזקני הסנהדרין החמירו, וכן יש לנהוג ואסור להסיר את הנגר בשבת. אותו מעשה מופיע גם בצמד מקורות נוסף. בירושלמי שקלים מסופר: "כך היה מעשה בית הכנסת של טרסיים היה כנגר שיש בראשה גלוסטר' שנחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי עד שקרעו ספר תורה בחמתן. וקרעו ס"ד [סלקא דעתך? – עולה על דעתך?] אלא שניקרע ספר תורה, והיה שם זקן אחד ורבי יוסי בן קיסמא אמר: תמוהני אם לא הוה בית הכנסת זה עבודה זרה" (פ"ב ה"ה, מז ע"א), ובמקבילה הבבלית: "לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן? קרעו סלקא דעתך? אלא אימא: שנקרע ספר תורה בחמתן, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים! וכן הוה" (יבמות צו ע"ב).
המעשה הוא אותו מעשה, ומתברר שלפני שהוכרע הוויכוח ההלכתי גרם הוויכוח למאבק אלים, ובמהלכו נקרע ספר תורה. רבי יוסי בן קיסמא שחי בדור יבנה ובראשית דור אושא נוזף במתווכחים ומוסיף – לפי הירושלמי – שהמקום היה בעבר בית עבודה זרה. לפי הירושלמי הוא מדבר על העבר: לא ייתכן שבבית כנסת יתחולל מאבק כה גס אלא אם היה זה בעבר מקום עבודה זרה. אך לפי הבבלי רבי יוסי מאיים שבעתיד יהפוך המקום לבית עבודה זרה. אולי זו "נבואה" של טרום גזרות הדת, נבואה שהתממשה שנים אחר כך.
במסורת האמוראית המקום מכונה כרגיל "בית כנסת". מתברר שזה היה בית כנסת של טרסיים, אורגים97ייתכן שהמונח "טרסיים" הוא העברה ממסורות אחרות על בתי כנסת של טרסיים שהיו בירושלים ובלוד. מכל מקום, בתי כנסת של בעלי מקצוע הם תופעה מוכרת., ושהיה בחמת טבריה ["חמתן"], המכונה במשנתנו סתם טבריה. חמת טבריה הייתה פרבר של טבריה, ואין בכך קושי.
בתלמודים המעשה מובא כתשובה לרבי יוחנן. רבי יוחנן הקפיד על רבי אלעזר, וזקני תלמידיו נוזפים בו בעדינות ומעירים שהקפדה יתֵ רה מובילה לסכסוך דמים. לעומת זאת במשנתנו מסופר המעשה לגוף ההלכה. המשנה אינה מוסרת את כל המעשה, אלא רק את הפרט החשוב לה. יתרה מזו, המשנה מצניעה את הביזיון. האמוראים מכירים את המעשה השלם ויודעים להשלימו מתוך המסורת שבעל פה; ההשלמה מסייעת לנו להבין את דברי חז"ל עד תומם. כאן אנו רואים כיצד מציינים בכל שלב רק את החלקים החשובים למטרה שלשמה העדות מובאת.