שיארא – בנוסח הדפוס שיירה או שיירא או שירה, וכך בכתבי היד הבבליים והארץ- ישראליים; אבל במשנה י גם בכ"י כ שיארה. הצורה "שיארה" מזכירה את הצורה הערבית זיארה. שחנת – בדפוס כפי שמקובל היום שחנתה. המשנה מתארת את ההווי בשיירה. השיירה היא כלי המסחר העיקרי במדבר; כיוון שהיה מסוכן לחצות את המדבר ביחידות, התארגנו הסוחרים בשיירה. במקרים מספר השיירה מתוארת כהולכת במדבר ומותקפת על ידי ה"גייס", הלוא הם שודדי המדבר. "שיירה שהיתה מהלכת במדבר ונפל עליה גייס וטרפה... אם שלחו טייר [תייר – בלשוננו סייר] לפניהן אף מחשבין לפי נפשות ואין משנין ממנהג הולכי שיירה" (תוס', בבא מציעא פ"ז הי"ג)48מציאות זו עולה אף מהתוספתא שם פ"ח הכ"ח, ועוד..
המשנה מניחה שכל אנשי השיירה הם יהודים, ובהמשך ייזכר גם מקרה של גוי שהצטרף לשיירה יהודית. השיירה חצתה את המדבר וטווח הנדודים שלה היה כחודש (כתובות פ"ה מ"ו). בשיירה היו לפחות שלושה אנשים, ולעתים היו הרבה יותר משתתפים (ירו', פ"א ה"ח, יט ע"ב).
בבקעה – השיירה חונה בשטח פתוח. "בקעה" בלשון חכמים היא המונח לשטח חקלאי פתוח ללא גדרות. היקיפוהא כלי בהמה – לפי כתב יד קופמן משתמע שאך מקרה הוא שכלי הבהמה הקיפו את השיירה, אך מנוסח הדפוסים וחלק מכתבי היד, "והקיפוה", משתמע שהקיפו את השיירה במכוון בכלים כדי ליצור עירוב. בתוספתא מדובר על הקפת השיירה "בגמלים ובעביטין ובאכיפות ובסקין ובקנין ובקשין" (תוס', פ"ב ה"א)49סדר ההלכות בתוספתא שונה מזה שבמשנה, ומחייב בירור.. הגמלים הם כלי הרכב הרגיל לשיירת המדבר ובהמשך מתוארים כלי הגמל, הם "כלי הבהמה" שבמשנה. המשנה אינה מזכירה את הגמלים, שכן במשנה הקודמת נחלקו אם ניתן להשתמש בבהמה לעירוב, אך ייתכן שכאן הכול יודו שמותר להשתמש בגמל לעירוב, שהרי אין הוא משמש בתור דופן אלא בתור חלק מקיר מקיף.
מטלטלים בתוכה ובלבד שיהא גדר – הגדר הם כלי הבהמה, וקל וחומר גדר מסודרת אחרת. גבוה עשרה טפחים – הוא הגובה המינימלי והסטנדרטי של קיר לכל נושא הלכתי שהוא, ולא יהיו פרצות יתירות על הביניין – כדי שהקיר ייחשב לבנוי ברובו. הבנה אחרת של המשפט היא שכל פרצה לא תהיה גדולה יותר מקטע הקיר שלידה, כדברי התוספתא "ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל כמלוא גמל ובין עביט לעביט כמלוא עביט ובין איכוף לאיכוף (הוא האוכף בלשוננו) כמלוא איכוף" (תוס', שם). הגדרה והגבלה דומה יש בסכך של סוכה (ראו פירושנו לסוכה פ"א מ"ח). המשך המשנה עומד, כנראה, בניגוד לפרשנות זו של התוספתא.
כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת – פרצה עד עשר אמות מותרת, כלומר מותר לטלטל בתוך התחום המוקף. מפני שהיא כפתח – כפי שראינו במשנה א לדעת תנא קמא (אולי בניגוד לרבי יהודה) רוחבו המקסימלי של הפתח הוא עשר אמות. במקרה זה הפרצה נחשבת פתח, ולפתח הותקן עירוב, שהרי משני צדדיו לחיים שהם החומרים שמהם מורכבת הגדר. כאמור די בשתי לחיים, ולמעשה בלחי אחת, לפי בית הלל. הגדרה זו של המשנה עומדת בניגוד להגדרה "ובין איכוף לאיכוף כמלוא איכוף". האוכף הוא יריעה או כלי עור המכסה את גוף הגמל או הנאקה (ראו פירושנו לשבת פ"ה מ"ב), וודאי שאינו תופס שטח של עשר אמות. אם כן, בעל המשנה כאן מבין שוב את משמעות הגדר בצורה סמלית ביותר, ולמעשה הגדר עשויה להיות אוסף של פרצות, ובלבד שרוב השטח יהיה בו מעין גדר, ולו גדר זמנית. יתר מיכן אסור – פרצה גדולה יותר מעשר אמות אוסרת בטלטול, ויש למעט אותה כמו ששנינו במשנה א.