לחיים שאמרו – כמו במשנה ג גם זוג מילים אלו הוא ציטוט ממשנה ב, המובא כדי לפרשו ולהרחיבו. משנתנו היא אפוא רובד שלישי בעריכת המשנה, רובד המסביר הגדרות שהובאו ברובד השני (ראו לעיל מ"ג). גם כאן המינוח לציטוט מהמשנה הקדומה הוא "שאמרו".
גובהן עשרה טפחים – עשרה טפחים הוא גודל קבוע בספרות ההלכתית. פתח שהוא פחות מעשרה טפחים אינו נחשב פתח לעניין מזוזה, והוא הדין סוכה שהיא פחותה מעשרה טפחים אינה סוכה כשרה, וכיוצא באלו. רחבן ועוביין כל שהוא – ברור שחכמים שניסחו הלכה זו הסתפקו בעירוב סמלי. רבי יוסה אומר רחבן שלשה טפחים – רבי יוסי דורש שהלחי יהיה מתקן של ממש, אך אין הוא מגדיר ממה הלחי עשוי. יש להניח שבפתח רגיל הדופן הייתה עשויה מאבן. בפתח רגיל הדופן [הפצים] היא מאבן, אך אין זו האבן הרגילה של הנדבך, אלא אבנים מיוחדות שסותתו במיוחד כדי להוות פתח (איור 8 בעמוד הבא). נראה שגם כאן המשנה מניחה בפשטות שלא די בדופן המבוי. בתוספתא נוספה הקלה בכיוון זה: אם דופן המבוי נראית מתאימה לפתח – היא נידונה כלחי. למשל, "כותל שצדו אחד כנוס מחבירו ושויה (שווה) מבפנים ונראה פס מבחוץ38לפירוש המונח "פס" ראו בראשית הפרק הבא., שוה מבחוץ ונראה פס מבפנים, נידון כלחיים" (תוס', פ"א ה"י; ירו', פ"א ה"ו, יט ע"ב; בבלי, טו ע"א). על אחת כמה וכמה אם מקיר המבוי יוצאות קירות זווית שהן נידונות כלחי. קירות זווית מעין אלו נועדו להצר את הכניסה למבוי, וכמוהם נמצאו בחפירות ארכאולוגיות39דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 29. מאז נתגלו התקנים נוספים במקומות נוספים..
המעשה ברבי אליעזר שהלך לאובלין מלמד כי הוא סבר שהלחיים צריכים להיות עבים ממש, אולי אף יותר משלושה טפחים (ראו לעיל מ"ב). נראה אפוא שרבי אליעזר הוא בשיטת רבי יוסי. עם זאת קשה למצוא קו הלכתי אחיד שניתן ליחסו לתנא כלשהו, ועמדנו על כך בראשית הפרק. הבבלי מנסה לדייק מהביטוי "לחיים שאמרו" כאילו המשנה מהלכת בשיטת רבי אליעזר הדורש לחיים. הבבלי דוחה, כמובן, פירוש זה שיש בו הכרה בדברי בית שמאי. ברם דומה שהדחייה אינה רק מסיבה זו, אלא נעוצה היטב בסגנון המשנה. "לחיים" בלשון רבים אין פירושם שכל מבוי חייב בשני לחיים, אלא שבמבואות רבים יש לחיים ובמשניות רבות נזכרו הלחיים. דומה לו המונח "ערבי פסחים" המתחלף עם המונח ערב פסח, ואי אפשר ללמוד מהמינוח דבר. הצורה "לחיים" מופיעה במשמעות זו גם במשנה הבאה.