בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהיגיענו לזמן הזה – בדפוס וילנא "שהחיינו", וכן בעדי נוסח אחדים. הנוסח המלא הוא: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", אלא שבעדי הנוסח השונים קיצרו את הציטוט, או שלחלק מהם היה נוסח קצר יותר. מכיוון שהנוסח קוצר כנראה בידי המעתיקים אין עוד טעם באיסוף כל הנוסחאות42בתוספתא, למשל, מוזכר שלוש פעמים רק "הגיענו לזמן הזה" (פ"ה הכ"ב; פ"ו ה"ט; שם הי"ד), אך גם הנוסח המלא מופיע פעם אחת (פ"ו ה"י). הדין שבמשנה שנוי בתנחומא בראשית ד, ונוסף שם פסוק ונימוק רעיוני: "כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו". . בתלמוד הבבלי ובדברי ראשונים מובאת סדרת הגבלות, כגון שהברכה נאמרת רק אם הדבר ראוי לו או רק אם הדבר הוא כלי בר שימוש, והגבלות נוספות כיוצא באלו. כל אחת מההגבלות שנויה במחלוקות ראשונים, אך אין לה בסיס במשנה עצמה.
מברך על הרעה ומעין על הטובה [ו]על הטובה מעין על הרעה – גם כאן רבו החילופים בעדי הנוסח. בחלק מהם נאמר רק החצי הראשון ובחלקם רק החצי השני, או שהסדר הפוך. דומה שכל אלו מבטאים אותו רעיון אשר בנוסח כתב יד קופמן נשנה במלואו43כן גרס ר' יהוסף אשכנזי "בכל הספרים", לדברי בעל מלאכת שלמה. . משמעותו של המשפט קשה. הבבלי מסביר שבכל טובה עלולה להיכלל גם רעה, וכל רעה עשויה לכלול גם טובה. כך, למשל, אם מצא מציאה הרי זו טובה, אך קיימת סכנה שהמציאה תוחרם על ידי המלך (ס ע"א). ההסבר מפולפל במקצת, וקשה לראות בו פשט. נניח שאכן בכל רע טמון טוב אפשרי, וכל טוב עלול להפוך לרע, אך איזו השלכה יש לכך על הברכה? ההסבר הטבעי והפשוט הוא שיש לברך על אשר אירע לאדם, ועל אותו מעשה שהוא מברך לטובה הוא מברך גם אם הוא רע. כלומר, על גשם טוב מברך, ועל אותו גשם כשהוא רע מברך על הרעה; אם שמע על קרוב שנולד, אם הוא קרוב דיו כדי לברך על בשורה טובה הרי שעל מותו יש לברך "דיין האמת". זה ההסבר הפשוט, אלא שלכאורה זה מה שנאמר במשנה ה: "חייב לברך על הרעה (כשם) שהוא מברך על הטובה". שתי תשובות בדבר. ראשית, בהחלט ייתכן שהמשנה תחזור על עצמה. אלא שלמעשה אין צורך בהסבר זה; לפי פשוטה משנתנו עוסקת בנוסחאות ברכה ובפרטים הלכתיים, ואילו משנה ה עוסקת בחובתו העקרונית (הדתית) של אדם להודות על הרע ולקבלו כמתת ה'. גם הבבלי מפרש כך את המשנה (ס ע"ב), ופירוש זה הכרחי בה כפי שנראה להלן. אם כן משנתנו עוסקת בהלכה, ומשנה ה ברעיון הכללי.
המאירי, ובעקבותיו גם אלבק, הציע לקשור את הסבר הבבלי ואת המשך המשנה, ופירש כך: מדובר במי שאירע לו דבר טוב אך הוא מברך עליו כאילו היה רע, משום שבכל טוב יש רע, וכן במי שאירע לו דבר רע והוא מברך על הטובה הגלומה בו; אם עשה כן – הרי זו תפילת שווא, כפי שעולה להלן. אם כן, המשך המשנה ("הצועק לשעבר") הוא דוגמה נוספת לתפילת שווא, ומן הראוי היה לגרוס "והצועק לשעבר", ואכן זו הגרסה בעדי נוסח משניים אחדים44מ, ו, ב, נ, פ1, צ, ש. כמו כן ג24, ל, ע, ובהם הגרסה היא "והזועק". . ההסבר חריף, ברם אינו סביר. מי שרואה בטוב רק את חזות הרע אינו נושא תפילה לשווא; הוא מברך את הברכה הראויה לו, ואין זו תפילה כלל. תפילה היא בקשה לעתיד, ואם הוא מבקש שהעתיד לא יהיה רע – אין זו תפילת שווא. אם כן, מי שמברך על הרעה כאילו הייתה טובה הוא חסר דעת או חששן, אך אינו מתפלל, וודאי שאינו נושא תפילת שווא.
לסיכום חטיבה זו של ברכות: המשנה מונה סדר ברכות שמילת המפתח בהן היא "לפרקים" – אלו תופעות ומאורעות לא שגרתיים, טובים או רעים, ועליהם מברכים. בתוספתא פרק ו ובתלמודים מפורטת סדרה ארוכה של ברכות נוספות, ובמרכזן סדרה ארוכה של ברכות על המצוות. ברכה על עשיית מצווה היא סוג שונה לגמרי של ברכות, ועמדנו על כך במבוא. במשנה נזכרות ברכות על המצוות רק במקדש, ונראה שבימי בית שני רק שם בירכו על עשיית המצוות (על שחיטה, על אכילת פסח וכו'). בשלב שני, בשלהי תקופת התנאים, הורחבה התפיסה שיש לברך על המצוות והוחלה על כל המצוות. לשלב זה עדיין אין ביטוי במשנה, אלא רק בתוספתא ובתלמודים. מבחינה מחשבתית יש הבדלי גישות בין התפיסה שיש לברך רק על אירוע "חריג" (המתרחש אחת לחודש) לבין התפיסה שיש לברך על כל מצווה. ברכת המצוות דומה בכך יותר לברכות הנהנים, שהן מעין תודה לבורא עולם על סיפוק צרכינו השוטפים. לא נעסוק במסגרת זו בפרטי ברכת המצוות, משום שאין הם מפורטים במשנה.
הצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא כיצד היתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא – המשנה מניחה בפשטות שמין הוולד אינו נתון עוד לשינוי ולכן התפילה היא תפילת שווא. כמו כן: היה בא בדרך ושמע קול צווחות בעיר ואומר יהי רצון שלא יהוא אלו בתוך ביתי הרי זו תפילת שוא – שוב זו תפילת שווא, שהרי המת כבר מת ותחיית המתים היא תקווה לנס שאין מתפללים לו. מהמשנה משתמעת גישה אינסטרומנטלית לתפילה: אין לתפילה ערך כשלעצמה אלא כדרך לבקשת עזרה מריבון עולמים, ועזרה זו היא עזרה תכליתית ו"הגיונית". זו גישה טכנית במקצת לכל נושא התפילה. כפי שנראה להלן, במקבילות מבצבצת גם גישה אחרת.
בתוספתא ניתנת דוגמה נוספת לתפילת שווא: "כנס מאה כורין, אמר יהי רצון שיהיו מאתים" (פ"ו ה"ז). אגב כך אנו שומעים שם מונח נוסף, "תפילת תיפלה", שזהה לתפילת שווא ומתחלפת עמה. בירושלמי מופיעות שתי מימרות: "היה בא בדרך מהו אומר בטוח אני שאין אילו בתוך ביתי. הלל הזקן אומר משמועה רעה לא יירא" (יד ע"ב). לכאורה יש במימרות אלו גישה שונה מזו שבמשנה. אמנם תפילה ממש אין כאן, אך יש ביטוי של תפילה או ביטחון שאין לו בסיס של ממש. במימרה יש מעין פשרה בין הגישה הטכנית של המשנה לבין נטייתו הטבעית של המאמין להתפלל. בתלמוד הבבלי שתי המימרות מאוחדות: "תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה' ' (תהילים קיב ז)" (ס ע"א)45ראו פלוסר וספראי, הלל הזקן. . הפסוק המלא בתהילים הוא כפי שהבבלי מצטט, אם כן "בטוח אני" וציטוט הפסוק הם אכן יחידה אחת, ודומה שהבבלי שמר את הנוסח המקורי של המעשה. בירושלמי הדברים מנוסחים כהלכה כללית, ובתלמוד הבבלי כמעשה. אכן, בספרות חז"ל לעתים קרובות אותו עניין מופיע פעמיים, פעם כהלכה ופעם כמעשה, ולא תמיד ניתן להכריע האם ההלכה סופרה כמעשה או שמא המעשה נוסח כקביעה גורפת46ראו למשל תוס', כתובות פ"ד ה"ז; לעיל פ"א מ"א; סוף פ"ב ועוד. .
במשנה מובע רעיון מרכזי המהותי לתפילה. התפילה אינה לנס אלא לתהליך רגיל ואפשרי, ואין להתפלל שיתחולל דבר שהוא מן הנמנע. מסתבר שגם המשנה מכירה בכך שיש נסים, אלא שלא להם מיועדת התפילה. בדרך עקיפין המשנה מבטאת כאן רעיון דתי חובק עולם. בכל הדתות, וגם בחברה היהודית, רווחו אמונות בדבר מעשי נס אפשריים. נקבעו אף סדרי תפילה שנועדו להביא את הנס. פעולות מגיות היו דרך המלך להבאת הנס, ומקומות קדושים היו הזירה הטבעית להם. פעולות מגיות וקמעות רווחו גם בחברה היהודית במידה זו או אחרת47קשה להעריך את תפוצתה הכמותית של התופעה, אך בארץ התגלו קמעות רבים, ומאות קמעות נמצאו במצרים ובבבל. כמות הקמעות שנמצאה תלויה כמובן (או בעיקר) בגורמי הטבע וביד המקרה. . לא כאן המקום לדון ביחסם של חכמים למגיה ולנס השימושי, אבל במשנתנו הם מבטאים בעדינות, אך בהחלטיות, את ההבדל בין תפילה לבין מגיה ונס. התפילה היא על הרֵאלי, פעולה מגית מביאה את הבלתי רֵאלי, ואין לערבב בינה לבין תפילה. בכך הדגישו חכמים את ההבדל בין תפיסתם לבין זו של החברה הכללית הלא יהודית, ואולי גם היהודית.
מגמה שונה עולה מסדרת דיונים בעלי אופי הלכתי-מדרשי. ניסינו לסדר את המימרות לפי סדר התפתחות הגיוני פנימי, אך התיאור הכרונולוגי אינו מוכח.
"ואחר ילדה בת וגו' – תנן היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שווא. דבי רבי ינאי אמר ביושבת על המשבר היא מתניתא, אמר רבי יודה בר פזי אף היושבת על המשבר יכול הוא להשתנות הה"ד 'הכיוצר הזה לא אוכל' וגו' (ירמיה יח ו). אתיבון והכתיב 'ואחר ילדה בת', אמר להם עיקר ברייתה שלדינה זכר היה, ומתפילת רחל שאמרה יוסף י"י לי בן אחר (בראשית ל כד) נעשת נקבה" (בראשית רבה, פע"ב ו, עמ' 845-844). אם כן, שתי דעות חלוקות במדרש ושתיהן מצמצמות את המשנה. האחת היא שהמשנה מדברת רק בזמן הלידה, אך בזמן ההיריון מותר וראוי להתפלל על מינו של הוולד, והאחרת היא שגם בזמן הלידה עצמה (יושבת על המשבר) מין היילוד יכול להשתנות, והתפילה אינה תפילת שווא. לדעה הראשונה לא ברור האם בזמן ההיריון טרם נקבע סופית מין הוולד או שמא הוא עשוי עוד להשתנות בזכות התפילה. יש להניח שקדמונינו ידעו שהמין של העובר נקבע כבר בזמן ההיריון, אך אולי סברו שבדרך הטבע אין זו עדיין קביעה סופית. לאחר מכן נרמז במדרש שדינה, בתה של לאה, הייתה מלכתחילה בן ונהפכה לבת, מכאן שהמין עשוי להשתנות, ולא נקבע האם השינוי היה בזמן ההיריון (כדעה א) או בזמן שישבה לאה על המשבר.
הדברים מפורשים יותר בירושלמי שלנו, המנסח אותו רעיון כדבר הלכה: "דבית ינאי אמר ביושבת על המשבר. הא קודם כן יצלי (יתפלל) על שם: 'הנה כחומר ביד היוצר'. רבי בשם דבית ינאי עיקר עיבורה שלדינה זכר היה, מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה. הדא היא 'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה'. מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה" (יד ע"א). המדרש יודע שהמין קבוע, אך מאפשר קיומו של נס "כחומר ביד היוצר". אין בירושלמי ביטוי לדעה החולקת על המשנה, וסיפור דינה מבסס את הדעה הראשונה שהעלינו.
במדרש תנחומא הנוסח המשוכלל ביותר: "ילמדנו רבינו אם היתה אשתו מעוברת מהו שיתפלל יהי רצון שתלד אשתי זכר? כך שנו רבותינו היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. ר"ה בשם רבי יוסי אומר אע"פ ששנינו: 'היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא' אינו כן. אלא אפילו עד שעה שתשב על המשבר יתפלל שתלד זכר, לפי שאין קשה לפני הקב"ה לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות. וכן מפורש ע"י ירמיה 'וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי אשר הוא עושה' וגומר 'ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות'. מה הקב"ה אומר לירמיה 'הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם ה' '. וכן אתה מוצא בלאה אחר שילדה ששה בנים והיתה רואה בנבואה שי"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, וכבר ילדה ששה ונתעברה מן השביעי ומן שתי שפחות שנים שנים הרי עשרה. עמדה לאה והיתה מתרעמת לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע י"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, הרי כבר בידי ששה, ומעוברת משביעי וביד השפחות שנים שנים הרי עשרה. אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות? מיד שמע הקב"ה תפלתה ונהפך העובר שבמעיה לנקבה"48תנחומא, ויצא ח; לסיפור התהפכות מין העובר מקבילות נוספות, כגון תנחומא בובר, ויצא יט, עמ' 156 ועוד. . אם כן, גם בזמן הלידה המין עשוי להשתנות, ומעשה רחל והפסוק בירמיהו הם הראיה לכך49השאלה מי התפלל על הפיכת דינה לנקבה, רחל או לאה, חשובה, אך לא בה דיוננו. . עם זאת, התפילה שנענה לה הקב"ה לא הייתה תפילתה של רחל שרצתה להזיק לאחותה, אלא מעשה חסידות של לאה.
גישה אחרת לגמרי יש במימרה אחרת: "תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך' (דברים כח ח). תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך – הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצוייה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך' " (בבלי, בבא מציעא מב ע"א; תענית ח ע"ב). מימרה זו היא בניגוד לתוספתא שהבאנו. יש טעם להתפלל שערֵמת היבול תגדל, אך רק כל זמן שהדבר סמוי מן העין. חשכה ועמעום יפים לנס. אולי בגלל זה אין סיכוי שמין הוולד ישתנה בזמן הלידה, אך הוא עשוי להשתנות בזמן ההיריון כשהוולד סמוי מן העין. מכל מקום, מקורות אלו מבטאים חשיבה אחרת מדרך החשיבה ה"אינטלקטואלית" וה"יבשה" שבמשנה.
הבבלי מכיר את שתי הדעות החולקות ומציג זאת כקושיה: מדוע המשנה קובעת שהתפילה היא תפילת שווא, והרי בקשת רחמים עוזרת תמיד (והא ראיה מעשה דינה)? לבבלי תירוץ טכני, שהוא מעין הדעה השנייה במדרש בראשית רבה. יש תקופה שבה התפילה עוזרת, שכן מין הוולד טרם נקבע עד ארבעים יום. תירוץ שני עקרוני יותר: "אין מזכירין מעשי נסים" (ס ע"א). מעשה דינה הוא סיפור נסי שאין לו השלכה על מעשי יום יום. בן אדם רגיל אינו זכאי לצפות לנס, ומעשי אבות אינם סימן לבנים. שני תירוצי התלמוד מבטאים, אפוא, שתי גישות שונות. אחת מנוגדת למשנה, והאחרת מקיימת את גישתה ודוחקת את התקווה לנס לעבר המקראי. אם כן שתי גישות לפנינו, וגישת ביניים שלישית. המשנה נוקטת עמדה קיצונית שהתפילה למעשה נס היא תפילת שווא; זו כנראה עמדתו של רבי עקיבא הנזכר להלן50ראו בפירושנו להלן. . לדבי רבי ישמעאל ורבי יוסי דעה שונה שתפילה עוזרת תמיד, ודעת ביניים מצמצמת את איסור התפילה לשינוי נסי גלוי ובולט בלבד.
הדיון במשנתנו אינו מקיף את שלל המקורות הנוגעים לשאלת יחסם של חכמים לנס ולמגיה; המקורות על כך רבים, ולא באנו אלא להציג את העולה ממשנתנו.