הרואה מקום שנעשו [בו] – המילה "בו" הושלמה בידי המעתיק מעל השורה. כן היא חסרה ב-ל, ואולי היה זה הנוסח הארץ-ישראלי הקדום, ניסים לישראל אומר ברוך שעשה ניסים לאבתינו במקום הזה – בנספח למסכת נברר את מקומם של מקומות הקודש בתרבות התקופה ובמחשבתם של חכמים. בשלב זה נסתפק, אפוא, בקביעה שבחברה היהודית רווחו מסורות קודש, חכמים הכירו והזכירו אותן, אך נראה שהסתייגו מפולחן מקומות קודש. ברשימה במשנה נזכרים מקומות שנעשו בהן נסים, והשאלה היא האם זו רשימה של אתרים ששימשו לעלייה לרגל, וחלק מתרבות של מקומות קודש, או שהיו אלו מקומות שחשיבותם מועטה ותאורטית בלבד; אתרים שחשיבותם החברתית והדתית מעטה, ואין כל חובה לעלות ולבקר בהם. שאלה זו תעמוד במרכז דיוננו.
מקומות שבהם נעשו לישראל נסים הם מקומות שבהם התרחשה ההיסטוריה היהודית, ומקומות שבהם נתגלתה יד ה'. באופן טבעי יש מקום גם לברך על כך, ואולי גם לקוות כי יד ה' תתגלה פעם נוספת. במשנה לא נאמר אילו הם המקומות האלו, ורק בתלמוד הבבלי מובאת רשימה שלהם: "תנו רבנן: הרואה 1. מעברות הים, 2. ומעברות הירדן, 3. מעברות נחלי ארנון, 4. אבני אלגביש במורד בית חורון, 5. ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, 6. ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, 7. ואשתו של לוט, 8. וחומת יריחו שנבלעה במקומה – על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום" (נד ע"א). הרשימה מעוררת קשיים, שכן יש בה מקומות שבמקרא לא מסופר שקרה בהם נס, ולעומת זאת חסרים מקומות אחרים. נפתח בבירור הרשימה.
1. מעברות הים הם המקום שבו חצו בני ישראל את ים סוף. איננו יודעים היכן היה המקום, ולא היכן זיהו אותו קדמונים. אין מקבילה לכך ששימש כאתר קודש יהודי, ואין הוא מופיע בספרות עולי הרגל הנוצרית. המדובר במקום רחוק, על ים סוף, וקשה להניח שהייתה אפשרות ליהודי מן השורה לבקר בו ולפקוד אותו בדרך של קבע.
2. מעברות הירדן – לפי התיאור המקראי המקום נמצא אי שם מול יריחו. בספרות חז"ל אין המקום נזכר ואין רמז ששימש כמקום קודש, או כמוקד תיירותי-היסטורי. ברם, קביעה זו אינה אומרת הרבה. כפי שנראה בנספח אין בספרות חז"ל ביטוי מספיק לתרבות מקומות הקודש. על מרבית המקומות ועל היקפה של התופעה אנו לומדים בעיקר ממקורות מחוץ לבית המדרש, ובספרות ה"רשמית" הם נעדרים. במקרה זה הדיון על חשיבותו של המקום טמון במשנת סוטה המתארת את מעמד הברכה והקללה שהתקיים לאחר חציית הירדן. נפתח את בירורנו במקורות הלא יהודיים, שכן גם הם משקפים את החברה בארץ ישראל (במאות הרביעית ואילך). יתר על כן, בתחום זה של פרשנות כתבי הקודש המשותף בין הדתות היה רב.
עולי הרגל הנוצריים הכירו כמובן את הירדן, ולאורכו צוינו אתרי קודש אחדים. אב הכנסייה אווסביוס מזכיר מקום בשם בית עברה ואומר ששם היה יוחנן טובל את תלמידיו1אונומסטיקון, מהד' מלמד מס' 290; מהד' קלוסטרמן עמ' 58. . גם הנוסע מבורדו מכיר את הירדן ומתאר אתר קודש זה2הנוסע מבורדו, אצל לימור, נוסעים, סעיף 11, עמ' 36. ראו גם וילקינסון, עולים. . שניהם אינם מזכירים את חציית הירדן, אף שהיא אמורה להיות סמוכה למקום הטבילה. אווסביוס כתב את האונומסטיקון בראשית המאה הרביעית, עוד לפני שתרבות מקומות הקודש הנוצרית עוצבה. הנוסע מבורדו כתב את חיבורו עשור או שניים מאוחר יותר, אך לאחר שהאימפריה הפכה לביזנטית ובשלבים הראשונים של עיצוב תרבות מקומות הקודש הנוצרית. שניהם אינם מכירים בחציית הירדן נתון שיש לדווח עליו, ובוודאי אין המקום נחשב קדוש, או נכון יותר, אירוע החצייה אינו מוסיף לקדושת המקום. חשוב להדגיש כאן שמסורות הקודש של אווסביוס הן ברובן יהודיות (ואנטי שומרוניות), על כן יש לעדותו משקל מיוחד. עם זאת, עדיין יש מקום לטענה שהנוצרים אינם מציינים מקום שהיה ידוע בין היהודים ואף נערץ עליהם (תמונה 17).
מאה שנה קודם לכן ביקר אב הכנסייה אוריגנס במקום הטבילה. הוא אומר שמקום הטבילה אינו בית אניה אלא בית עברה3פירושו של אוריגנס ליוחנן א 28. . גם הוא אינו מדגיש את חציית הירדן. השם "בית עברה" כשלעצמו עשוי להזכיר את מעבר הירדן, ואולי כך פורש על ידי חלק מבני התקופה. ברם, נראה שאין קשר בין בית עברה ומעבר הירדן, שכן באזור מצוי גם "הר העברים" (דברים לב מט), ואין לכך קשר למעבר הירדן. מאוחר יותר קישרה המסורת הנוצרית את מקום הטבילה לחציית הירדן. תיאודורט עורך השוואה בין השניים4הפטרולוגיה היוונית, כרך 80, עמ' 464. . איגריה (סוף המאה הרביעית) מזכירה את חציית הירדן, וכן פאולה שאת מסעה מתאר הירונימוס (סוף מאה רביעית). יתר הנוסעים אינם מזכירים את חציית הירדן, אף שמזכירים בהרחבה את מקום הטבילה. כך הנוסעים, וכך במפת מידבה5ראו אבי יונה, מפת מידבה, עמ' 141-140. . סקירה זו מראה כי עד המאה הרביעית לא ייחסה החברה הנוצרית קדושה לחציית הירדן, ואף לאחר מכן הייתה חשיבותה משנית ושולית לעומת מקום הטבילה.
מעתה עלינו לברר את העולה ממשנת סוטה המתארת את מעמד הברכות והקללות שאמור היה להתקיים לאחר חציית הירדן. המשנה מתארת במפורט את הפרטים הטכניים (סוטה פ"ז מ"ה), ואנו מציעים לקרוא את המשנה ומקבילותיה כעיסוק סמוי בקדושתם של שני מקומות: הר גריזים, והגלגל שליד מקום חציית הירדן. הר גריזים היה מקום הקודש השומרוני המפורסם. בספרות היהודית קיים פולמוס נגד השומרונים, ובמסגרת זו גם פולמוס נגד הקדושה שייחסו להר גריזים6היינמן, אגדות; ספראי, שומרון. . כמה מהעדויות לפולמוס קשורות למשנתנו, אך יש לפולמוס גם ביטויים במקומות אחרים, ובהם לא נרחיב במסגרת זו.
מקום הקודש השני הוא הגלגל. על כך איננו שומעים מהמקורות היהודיים אלא ממקורות חוץ יהודיים בלבד. אווסביוס מספר על מקום, שני מיל מיריחו, שבו מל יהושע את העם ובו הוצבו האבנים, ו"מראים אותו מקום חרב, והגוים עובדים אותו כמקדש"7אונומסטיקון, מהדורת מלמד, מס' 311; מהדורת נוטלי וספראי, עמ' 64. . באזכור שני נאמר ש"שם מראים עד היום את האבנים אשר נשאון מן הירדן"8אונומסטיקון, מהדורת מלמד, מס' 211; מהדורת נוטלי וספראי, עמ' 48. . המינוח "מראים אותו" הוא המינוח המקובל למקומות קודש, בדרך כלל מקומות לא יהודיים. "גוים" אלו הם עובדי אלילים מעמי הסביבה שקלטו מעט ממסורת ישראל, והקימו אתרי קודש לא יהודיים. ייתכן שבחלק מהמקרים המדובר באתר קודש יהודי במידת מה9לא כאן המקום לעסוק בתופעת מקומות הקודש, ונסתפק בכך שלעתים פעלו מקומות קודש שלא ברצון חכמים, או מתוך הסתייגות של ההנהגה הרבנית. . מאוחר יותר אומץ המקום בהתלהבות על ידי הקהילה הנוצרית בארץ, ועולי רגל נוצריים פקדו את המקום לעתים, כמו שהראינו. אנו מציעים לקרוא את משנתנו ואת מקבילותיה לאור העובדה שהיה מקום קודש, לא יהודי, בגלגל, וחכמים מנסים להצדיק או לשלול את קדושתו. באתר הגלגל נדון במפורט בפירושנו לסוטה פ"ז מ"ה. במסגרת זו נסתפק בכך שמהמשנה שם משמע שהכירו את המקום בבקעת יריחו, והוא אף נחשב למקום מיוחד (קדוש) ברמה מסוימת.
3. מעברות נחלי ארנון. הסיפור המקראי אינו מעיד על מעשה נס שהיה במקום, אבל הבבלי למשנתנו יודע לספר על הנס. המואבים ארבו לבני ישראל והתחבאו במערות, אבל ה' הצמיד את שני קירות הנחל והשמידם. הסיפור חוזר גם במדרשים ארץ-ישראליים אחדים10תנחומא בובר, חקת מז, עמ' 127 ומקבילות. , ונרמז גם בסדרת מקבילות תנאיות. שם אין פירוט של הנס, אך נקבע שם שעל נחל ארנון נעשו נסים כמו על הים ועל הירדן: " 'ה' איש מלחמה' – הוא נלחם במצרים, 'ה' שמו' – הוא [נלחם] על הים והוא על הירדן והוא על נחלי ארנון"11מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, טו ג, עמ' 81; מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח עמלק, ב, עמ' 182; תנחומא בובר, בלק ב, עמ' 133 ועוד. . הצירוף של שלושת הנסים הללו חוזר בסדרת מקורות תנאיים, אך המשך הרשימה שלנו אינו מופיע במקורות אלו. זאת ועוד; "הים", הוא ים סוף, אינו במשנתנו, אולי בגלל ריחוקו מארץ ישראל.
4. אבני אלגביש במורד בית חורון. נס ירידת האבנים במלחמת יהושע עם מלכי הכנעני בבית חורון מתואר בספר יהושע (י יא), ברם אין בתיאור המקראי כל זכר לאבני אלגביש. אבני אלגביש מופיעות בספר יחזקאל: "אמֹר אל טָחֵי תָפֵל ויִפֹל, היה גשם שוטף ואַתֵנָה אבני אלגביש תִפֹלנה ורוח סערות תבַקֵעַ" (יג יא)12השוו שם יג יג. , וכן: "ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אִתו" (שם לח כב).
במקורות התנאיים מסבים את הנס הרמוז ביחזקאל לעתיד לבוא, או ליציאת מצרים: "כך כשעלה האחרון שבישראל מן הים, ירד האחרון שבמצרים לתוך הים. התחילו מלאכי השרת לזרוק בהם חצים, ואבני אלגביש, אש וגפרית, כענין שנאמר 'ונשפטתי אתו בדבר ובדם' וגו' 'אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו' "13מכילתא, ויהי בשלח ו, עמ' 111; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יד כז, עמ' 67. ; "ואומר 'ונשפטתי אתו בדבר ובדם ובגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית' וגו' ואח"כ 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ' "14מכילתא דרבי ישמעאל, ויהי בשלח פרשה א, עמ' 85. . שתי הפרשנויות מאוחדות במדרש האמוראי לאחת: "מה מצרים ברד, אף אדום כן, וגשם שוטף ואבני אלגביש וגו' – מה מצרים ארבה, אף אדום כן"15פסיקתא דרב כהנא, פרשה ז יא, עמ' 133. . אבני האלגביש הוטלו בעבר בגאולת מצרים, ויוטלו גם בגאולה לעתיד לבוא. התיאור כאילו הוטלו אבני האלגביש בבית חורון הוא פיתוח בבלי (בבלי, נד ע"ב), ואין לו אח ורע מחוץ לתלמוד הבבלי.
גם בספרות הנוצרית אין זכר לאתר מיוחד בבית חורון. אווסביוס מזכיר את צמד היישובים בית חורון עליון ובית חורון תחתון, ללא כל ייחוד16מס' 212, עמ' 46. . במסע פאולה (חיבור לא יהודי מהמאה הרביעית) מתוארת תצפית על בית חורון וגבעון ונזכר נס עצירת השמש והירח, אך לא אבני האלגביש17מסע פאולה 9, בתוך לימור, נוסעים, עמ' 142. (איור 35).
5. אבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל. גם אבן זו אינה במקרא, אבל מופיעה באגדות חז"ל. לפי הסיפור רצה עוג הענק להטיל על ישראל אבן ענקית ולקברם, והנס היה שבאבן נוצר חור והיא נשמטה מראשו ונחה על כתפיו סביב לצווארו. מקורות ארץ ישראל מכירים את הענק המקראי והפריזו בגודלו, אבל לסיפור האגדה על האבן אין מקבילה ארץ-ישראלית. כמו כן אין כל מידע על המקום שהאבן נשארה בו. קברו של עוג ידוע ממקורות יהודיים ונוצריים, אך ללא זכר לאבן, וכאן אין אזכור לקברו של המלך הענק.
6. אבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק. האבן נזכרת כמובן בתנ"ך, אך בספרות חז"ל אין לה כל הד, מקומה אינו נזכר ואין עליה מסורות אחרות. היא אמורה להיות אי-שם במדבר, רחוק מכל אזור יישוב יהודי.
7. אשתו של לוט. אשתו של לוט קפאה והפכה לנציב מלח. חז"ל אינם מוסיפים דבר על המסורת המקראית. הבבלי בסוגיה אחרת מציג שאלה שהתשובה עליה מתבקשת מאליה, האם הנוגע בנציב המלח של אשת לוט מיטמא (נידה ע ע"ב), ועונה שנציב מלח אינו גופת אדם. ברם גם דיון זה, שאף הוא נמצא רק בתלמוד הבבלי, אינו רֵאלי. אין זו עדות לכך שהכירו בפועל את נציב המלח. שאלה אחרת שם היא מה דינו של מי שנוגע בבן השונמית (שהוא מת שקם לתחייה). הרי ברור שנער זה בינתיים כבר מת וממילא הייתה השאלה מעשית רק בשעה שהיה חי, ובימי חז"ל היא תאורטית בלבד, ללמוד ולהתלמד.
את נציב המלח שהיה פעם אשת לוט מזכירים גם הנוסעים הנוצריים. איגריה (מאה הרביעית) אומרת שהנציב כבר איננו, ורק מקומו קיים18מסע איגריה 6, בתוך לימור, נוסעים, עמ' 70. . זו עדות שהנציב לא היה מוגדר, אך רווחו עליו סיפורים. במאה השישית מסופר שהוא קטן וגדל עם הלבנה, ונוסע אחר מכחיש זאת אך טוען שהנציב קיים19תיאודוסיוס, 20, בתוך לימור, נוסעים, עמ' 188; אנטונינוס, 15, בתוך לימור, נוסעים, עמ' 227. . נמצאנו למדים שבימי חז"ל לא היה זיהוי מוגדר של הנציב, אם כי מאוחר יותר נקבע זיהוי כלשהו. כשתרבות מקומות הקודש הנוצרית התפתחה אי אפשר היה להחמיץ סיפור כה מופלא ודרמטי, ונמצא זיהוי כלשהו. אין צריך לומר שבאזור ים המלח מצויים עמודי מלח רבים, ואין כל קושי לפתח זיהוי מתאים.
8. וחומת יריחו שנבלעה במקומה. החומה נבלעה ולא ברור מה ראו בתקופת המשנה והתלמוד, ואין למסורת מקבילה ארץ-ישראלית. הצליינים הנוצריים פקדו כמובן את יריחו. הנוסע מבורדו (ראשית המאה הרביעית) מתאר כמה אתרי קודש, מזכיר את נפילת החומות אך מדגיש שבימיו אין רואים אלא את מקום ארון הברית. מקום החומות לא היה מוכר ולא נחשב למושך תשומת לב. אווסביוס כתב את חיבורו עשור או שניים לפניו, וגם הוא מכיר את האתר שמזכיר הנוסע מבורדו. הוא מכיר גם את שרידי הערים הקודמות, אך אינו מדגיש את החומות שנבלעו20אונומסטיקון, מס' 311, עמ' 67-66; מס' 529, עמ' 104. .
מאוחר יותר מזכירה איגריה (המאה הרביעית) את חומות יריחו21איגריה 2; לימור, נוסעים, עמ' 123. . פאולה ביקרה בארץ מעט אחריה (סוף המאה הרביעית) ומתארת את יריחו, אך אינה מזכירה את החומות22פאולה 12; לימור, נוסעים, עמ' 149. . הוא הדין לנוסעים אחרים שאינם מסבים תשומת לב כלשהי לחומות, אף שביקרו ביריחו ותיארוה23אנטונינוס 15; לימור, נוסעים, עמ' 227. .
אם כן, לרוב המסורות כאן אין מקבילות ארץ-ישראליות, אין להן זיהוי מוגדר ואין עדות ששימשו כאתר ביקורים או עלייה לרגל. בחלק מהמקרים העדות החיצונית מצטרפת לאותה תמונה ולפיה אין אלו אתרים פעילים. הרשימה היא אפוא ספרותית, פרי הגות תאורטית בתנ"ך ובספרות האגדה (הבבלית), ולא מצג גאוגרפי-חברתי. זאת ועוד, ברשימה חסרים אתרים שהיו מקום נס והיו אתרי קודש פעילים, כגון בית אל שבה נתגלו המלאכים ליעקב, נחל קישון שבו נפגע צבאו של ססרא, הכרמל שבו חולל ה' נס לאליהו ועוד. הכרמל הוא דוגמה מצוינת. זה היה אתר סמוך למרכזי היישוב היהודי; במערת אליהו שלמרגלות הכרמל התקיים מקום קודש והיהודים היו שותפים בו. כמובן התחוללו שם נסים, מדוע אפוא לא נכלל האתר ברשימה שבברייתא24למידע עליו ראו בנספח להלן. ?
דומה שאין מנוס מלקבוע שהרשימה היא ספרותית ולא רֵאלית, בבלית ולא ארץ-ישראלית. יתר על כן, דומה שחכמים התכוונו שלא להזכיר אתרי קודש וביקור פעילים, הם לא רצו ששמם של אלו ייכרך עם הברכה במשנה. את מקומות הקודש הפעילים הצניעו, לטובת רשימה ספרותית. לפנינו תופעה מעניינת שיש לה מקבילות. סופרים מתארים את רשימת אתרי הקודש, אך לא רשימה רֵאלית אלא רשימה ספרותית, מעין תיאור דמיוני הכתוב כמו רשימה גאוגרפית. כזאת היא רשימת קברי הקודש שבפיוט הידוע של רבי יהודה הלוי "על קברי אבות"25בתוך דיואן, ר' יהודה הלוי, מהדורת ח' בראדי עמ' 158-155. . הוא מונה קברים, אך לא את אלו שאליהם עלו לרגל, אלא רשימה מקראית ספרותית בלבד. זאת ועוד, המשנה עצמה אינה מונה את מקומות הנס ומסתפקת בהגדרה כללית.
בהמשך יופיעו אתרים נוספים שמברכים עליהם. אף הם אינם אתרים חריגים אלא מקומות שגרתיים ותופעות טבע רגילות. חכמים תובעים שהברכה תעטוף את האדם בחיי המעשה ולא כאירוע מיוחד, על כן גם הרשימה של מקומות הנס אינה רשימה של אתרי קודש, אלא רשימה ספרותית של אתרים שאין להם חשיבות מיוחדת בתודעה או במחשבת בני הדור.
המשנה מצטרפת לעדויות על הסתייגותם של חכמים מתרבות מקומות הקודש. אין הם יכולים להתעלם מהתופעה שהייתה מרכיב בחיי הדת של הקהילה היהודית, אבל אין הם מעודדים את החיפוש אחר מקומות הקודש. הם אינם מחייבים לבקר בהם, ואינם מרמזים על ערך מיוחד שנודע לביקור. הרשימה הניתנת אינה רשימה רֵאלית שדיברה אל לב הלומדים, אלא רשימה תאורטית מנותקת מחיי המעשה. כך יש להבין את משנתנו, וכאמור הדיון כולו והמקבילות החברתיות נידונו בנספח למסכת.
בתלמודים נזכר מקום נוסף, והוא חורבותיה של בבל הקדומה (ירו', יב ע"ד; בבלי, נז ע"ב).
מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו – בתוספתא מוסיפים ברכה נוספת, שונה במקצת, על מקום המשמש לעבודה זרה כיום. בתקופת המשנה (המאה השנייה וראשית המאה השלישית) היו מרכזי עבודה זרה רבים, כמעט בכל עיר פוליס ואף במרחב הכפרי, כגון: "רבי שמעון בן אלעזר אומר שלש אשירות בארץ ישראל, חרוב שבכפר קסם ושבכפר פגשה שקמה שכראנו (שבראני) ושבכרמל" (תוס', עבודה זרה פ"ו ה"ח, עמ' 470, ומקבילות). בספרות חז"ל מצויות עדויות רבות על המפגש עם עבודה זרה פעילה, ואף בפרק הקודם נזכרה אחת העדויות לפעילות רציפה של פולחי עבודה זרה בארצנו26לעיל, פ"ח מ"י. . יש להניח שהמשנה התמקדה במקום עבודה זרה שנעקר כדי לחדש שאפילו על מקום שאינו פעיל מברכים, קל וחומר על אתר עבודה זרה פעיל שנהרס לא מכבר. ברם, ייתכן גם שהמשנה אינה מדגישה את האתרים הפעילים כדי שלא לגרום להחרפת המתיחות עם הנכרים בארץ. ודאי שאין במשנה לגיטימציה לעבודה זרה, אך גם לא החרפת המתיחות.
הירושלמי מבחין בין מצב שבו נעקרה עבודה זרה מכל הארץ לבין מצב שבו נעקרה ממקום פלוני (יג ע"ב). מסתבר שבימי המשנה לא היה אפשר אפילו לצפות לתקווה של עקירת עבודה זרה מכל הארץ. ברם, התלמוד כבר היה עד לנפילת האימפריה הפגאנית הרומית ועליית הנצרות; בעקבותיה חרבו וניטשו מקדשי עבודה זרה, והתקווה לעקירת עבודה זרה מכל הארץ חדלה מלהיות תקווה לימות המשיח ונראתה אקטואלית. האימפריה הפכה לנוצרית בראשית המאה הרביעית, אך מקדשים החלו להינטש רק מעט מאוחר יותר, באמצע המאה הרביעית. בתקופה זו גם הסתיימה כתיבתו של התלמוד.
אם אכן הסבר זה נכון הרי שהמימרה בירושלמי היא מהמימרות האחרונות שבירושלמי. יש בה גם קביעה עקיפה שהנצרות אינה עבודה זרה, נושא שבו התחבטו חכמי ישראל בימי הביניים27שאלה זו נדונה רבות בספרות ימי הביניים, ולא נרחיב בכך. .
נוסחת הברכה שבמשנה מקוצרת, "ברוך", אך התלמודים קובעים בפשטות שיש צורך בברכה שלמה, כלומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם...", שכן "כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה"28ירו', יב ע"ד; בבלי, יב ע"א; מ ע"ב; מט ע"א ועוד. .