בא להן יין לאחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס – היושבים בסעודה בימות החול ובא להם יין לאחר המזון. משנה ו מעלה את סדר ברכת המזון וההבדלה בסעודה שהאדם אוכל עם צאת השבת, אך משנתנו דנה בסעודה ביום חול. בכל נוסחאות המשנה הלשון ברבים: "בא להן". המשנה דנה בכוס של יין שבא עם ברכת המזון, וקרוב להניח כי היא רואה את "הכוס של ברכה" הבאה רק עם סעודה של חבורה, בברכת מזון שבאה עם הזימון85הראשונים נחלקו אם כוס של ברכה באה ביחיד שמברך על מזונו. ראו טור, אורח חיים סימן קפב, דבריהם של הבית יוסף והבית חדש לדברי הטור ודברי ראשונים רבים. כמו כן ראו פירושנו לסוף פרק ז; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 40 הערה 99. .
בית שמי [אומרים] מברך על היין ואחר כך מברך על המזון – לפי הסוגיה בתלמוד הבבלי יש לפרש את משנתנו שאם רצה מברך על היין ושותהו ומברך ברכת המזון בלא "כוס של ברכה". ההדגשה היא שאינו חייב לשמור את היין ל"כוס של ברכה", ומותר לו לשתות ממנו בסעודה. פירוש זה משמע מהברייתא בתלמוד הבבלי (נב ע"א): "תני רבי חייא בית שמאי אומרים מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון", ואמנם הסוגיה בתלמוד הבבלי מסיקה שלפי בית שמאי במשנתנו אין ברכת המזון טעונה כוס. הסוגיה מניחה שאמנם מצינו כוס של ברכה אף בדברי בית שמאי, ומסיקה ש"תרי תנאי ואליבא דבית שמאי". ברם בתלמוד הירושלמי בסוגיה למשנתנו ובסוגיה למשנה הראשונה בפרקנו (יא ע"ד) רבי בא מפרש: "על ידי שהוא ברכה קטנה שמא ישכח וישתה". כלומר, ברכת היין היא ברכה קצרה לעומת ברכת המזון. לפי הירושלמי אף בית שמאי סבורים שאם בא לבני הסעודה כוס יין אך אין שם אלא אותו הכוס יש לברך עליו ולשתותו רק אחר ברכת המזון, אלא שיש להקדים את הברכה על היין לפני ברכת המזון. בסוגיה שם התלמוד אומר שלפי דעת בית שמאי "היה יושב ואוכל בערב שבת וחשכה לילי שבת ואין שם אלא אותו הכוס... כיצד יעשו על דברי בית שמי יברך על המזון תחילה ואחר כך ומברך על היום ואחר כך על היין". כשישנה שורה של ברכות "מכיון שהוא משלשה על ידי הכוס אינו שוכח", ובית שמאי הרי סבורים שמקדימים את ברכת היום לפני היין, אך בימות החול יש לברך על היין תחילה ואחר כך על המזון. כללו של דבר: לפי הירושלמי אף בית שמאי סבורים שברכת המזון טעונה כוס, והם חלוקים רק איזו ברכה יש להקדים.
[ו]בית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין – לפי פירוש התלמוד הבבלי דברי בית הלל באו להשמיע לנו את החיוב לברך על כוס יין בברכת המזון. אם בא להם כוס יין לאחר המזון ואין להם אלא אותו הכוס, אין לברך על היין ולשתותו אלא חייבים לברך ברכת המזון ולברך על כוס זו ברכת המזון. לפי הירושלמי, כפי שהסברנו את פירושו, בית הלל אינם באים ללמדנו אלא שתחילה מברכים על המזון והברכה על היין אינה נאמרת אלא לאחר ברכת המזון. הכינוי לכוס זו בשם "כוס של ברכה" אינו נזכר במשנה או במקורות התנאיים, ואף לא בתלמוד הירושלמי. הוא נזכר רק בתלמוד הבבלי: "אמר רבי זירא אמר רבי אבהו ואמרי לה במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה" (נא ע"א), ובהמשך: "אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד", וכן במקורות מדרשיים מאוחרים כפסיקתא רבתי (ט, לא ע"א) ומדרש תהלים (קלד, רנט ע"ב). אולם אלו הנוהג והכינוי הקדומים מימי הבית הנזכרים פעמים מספר בספרי הברית החדשה ואף בכינוי "כוס של ברכה"86לוקס כב 20; האיגרת הראשונה אל הקורינתים יא 25; שם י 16. , ועסקנו בכך לעיל, בסוף הפרק הקודם.
עונין אמן אחר ישראל המברך – "אף על פי שלא שמע" את הברכה כולה ולא שמע את הזכרת השם. כך משתמע מהמשך דברי המשנה, כך מפרש הירושלמי (יב ע"ג) וכך עולה מסוגיית הבבלי (נב ע"ב). שני התלמודים מניחים כי אמנם רשאים לענות אמן אף על פי שלא שמעו את הברכה כולה, אך אין אדם יוצא ידי חובתו אם לא שמע את הברכה כולה, ומשנתנו דנה ב"שלא אכל עמהן".
אין עונין אחר הכותי המברך עד שישמע את כל הברכה – הכותי עשוי להשתתף בסעודה משותפת עם ישראל, והמשנה בראש פרק ז קובעת כי "...והכותי מזמנין עליהן", אלא שהכותי המברך חשוד כי יזכיר בצורה זו או אחרת את הר גריזים, ההר הקדוש של הכותים, כמקום שהשכינה שוכנת עליו. יש המפרשים כי הכותי חשוד שמא בירך לשם עבודה זרה87נראה כי הרמב"ם בפירושו נוטה לפירוש זה. , אלא שלא מצינו בספרות התנאים שהכותים חשודים על עבודה זרה. המימרות על קלקולם של הכותים ואף על "דמות יונה מצאו להן בראש הר גריזים שהיו עובדין אותה" (בבלי, חולין ו ע"א) ועל עבודה זרה הטמונה בהר גריזים (ירו', עבודה זרה פ"ה ה"ג, מד ע"ד; בראשית רבה, פפ"א עמ' 974) הם מימים אחרונים, מימיהם של אמוראים, והדברים אמורים במפורש: "כותיים דקיסרי בעו מרבי אבהו, אבותיכם היו מסתפקין בשלנו, אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממני אמר להן: אבותיכם לא קילקלו מעשיהם, אתם קילקלתם מעשיכם" (ירו', שם). בכל הנושא עסקנו בהרחבה בנספח למסכת.
התלמוד הירושלמי בסוף פרקנו מוסיף: "תנא גוי שבירך את השם עונין אחריו אמן" (יב ע"ג).
לסיכום: בפרק מופיעה סדרת מחלוקות קדומות שבמסורות התנאיות המאוחרות יותר כבר אבד טעמן. הסיבה העקרונית טושטשה, והוחלפה בסדרת הסברים בעלי אופי משני. זו דוגמה מאלפת להשתלשלות התורה שבעל פה. בתהליך הקיבוע והלימוד נשכחו מחלוקות בנושאים שהוכרעו במהלך הדורות. המימרות עצמן נותרו, אך ניתנה לה פרשנות ממעטת.