המשנה ממשיכה לדון בדיני ההבדלה שנזכרה כבר במשנה הקודמת. במשנה יש רשימה ובה סעיפים מספר, ולא ברור כמה הם. הסעיף הראשון הוא שאין להשתמש בבשמים שלא הונחו לשם הבדלה. על כן נקבע שאין להשתמש בבשמים של מתים, ולהלן נפרש לשם מה הונחו, אך ודאי שלא לשם הבדלה. הסעיף השני הוא שאין להשתמש בנר או בבשמים של עבודה זרה. כאן האיסור כפול: הנר או הבשמים לא הונחו לשם הבדלה, ואולי מצטרף לכך גם חשש האיסור של הנאה מעבודה זרה. ההסברים לפרטים השונים ינועו סביב צירים אלו.
אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים שלגוים – במקורות התלמודיים מוצגים שני הסברים אפשריים: או שמדובר בנר "שלא שבת", כלומר שלא הודלק במוצאי שבת, או בנר של עבודה זרה. הירושלמי מוסיף: "תנא רבי יעקב קומי (לפני) רבי ירמיה, מברכין על הבשמים שלגוים. מהו פליג? קיומונה במעשיו לפני חנותו. עששית אף על פי שלא כבת מברכין עליה" (ירו', יב ע"ב). ברור שהתלמוד מביא מסורת שונה שמותר להבדיל על בשמים של גויים, ויש להניח שהוא הדין בנר של גויים, אם כי הדבר לא נאמר. המשך הקטע סובל שני פירושים. לפי פירוש אחד הגמרא שואלת "מהו פליג" – על איזה מקרה הוא חולק, ועונה שמדובר בנר שלפני חנותו של הגוי, כלומר בנר של חולין; אם הנר מוצב לפני החנות מוכח שהונח לצורך החנות, והגמרא מוסיפה את הדין שאם הנר לא הודלק לשם הבדלה אלא זו עששית הבוערת כל הזמן – מותר לברך עליה. הלכה זו כלשונה מצויה גם בתוספתא, אלא ששם היא מופיעה במנותק מכל הקשר (תוס', פ"ה הל"א). אם כן, ברישא הבעיה היא שהנר או הבשמים מונחים מלפני ההבדלה ולא נועדו להבדלה, ולדעת רבי ירמיה בשם הברייתא, וכן לדעת התוספתא, מותר להבדיל על נר מעין זה.
הפירוש האחר הוא ש"מאי פליג" אין מובנו במה המחלוקת אלא "מה הוא מחלק", מהי ההבחנה שהברייתא עושה. התלמוד מניח שאין כאן מחלוקת אלא שני מקרים שונים: מותר להשתמש בנר או בבשמים שהגוי משתמש בהם לפי תומו (לפני חנותו), אך בשמים אחרים אסורים. המשנה עוסקת בנר שלפני חנותו של גוי, ולדעת הכול עליו אין מברכים. אם כן הרישא של המשנה אינה עוסקת בנר הדולק מלפני מוצאי שבת, או בבשמים שהונחו לפני מוצאי שבת. עדיין אין כאן הסבר לאיסור, אבל ברור שהאיסור אינו העובדה שהנר לא הובא לשם הבדלה. למהות האיסור נציע להלן הצעות מספר.
העששית הנזכרת היא גוש ברזל מותך, מעין גחלים של מתכת: "עששית (או עשתות) של ברזל היו מרתיחין מערב יום הכפורים ומטילין לתוך הצונן"70תוס', יומא פ"א ה"כ; ירו', שם פ"ג ה"ה, מ ע"ג; בבלי, שם לד ע"א, וראו פירושנו ליומא פ"ג מ"ה. . עשתות הן גושי ברזל בלתי מעובד.
גם התלמוד הבבלי התחבט בפירוש המשנה והציע למעשה שני הסברים: "בשלמא נר – משום דלא שבת, אלא בשמים מאי טעמא לא? אמר רב יהודה אמר רב: הכא במסבת גוים עסקינן, מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה היא. הא מדקתני סיפא: אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, מכלל דרישא לאו בעבודה זרה עסקינן! אמר רבי חנינא מסורא: מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים – מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה. תנו רבנן: אור ששבת – מברכין עליו, ושלא שבת – אין מברכין עליו" (נב ע"ב). אם כן, ההסברים הם:
1. הנר לא שבת, כלומר אין כאן אור שהודלק לשם הבדלה. הסבר זה נדחה משום שאינו חל על בשמים. אפשר אמנם לטעון שאם הבשמים לא הונחו לשם הבדלה הם בבחינת "נר שלא שבת", וכנראה כך פירש הירושלמי, אך הבבלי אינו מקבל פרשנות זו. גם במדרש תנחומא נאמר שאין להשתמש בנר של נכרי משום שלא שבת (תנחומא, וישב ג; ויצא י). אם כן ההסבר נדחה בתלמוד הבבלי, ולהלן נראה שגם הירושלמי לא קיבלו, אך בכך לא בוטל, ויש שראו בכך את ההסבר הנאות.
2. מדובר בנר שהודלק לשם עבודה זרה. אמנם נר של עבודה זרה נזכר להלן, אבל בעצם כל המשנה עוסקת באותו נושא. הסיפא "נר של עבודה זרה" אינה מקרה נוסף, אלא ניסוח של הכלל. הסבר זה קשה במקצת, אך אפשרי.
הירושלמי גם הוא שואל שאלה זו, ועונה: "תיפתר בעבודה זרה של ישראל" (יב ע"ב). כלומר, אמנם מדובר בנר של עבודה זרה, אלא שהרישא עוסקת בעבודה זרה של גוי והסיפא בעבודה זרה של ישראל. אין צריך לומר שהסבר זה קשה עוד יותר; וכי מדוע תהיה סיבה לחשוב שאין דינם זהה?
הבבלי מקבל את הדין של התוספתא שנר שהיה דלוק מלפני מוצאי שבת אין מברכים עליו, אך אינו סבור שהמשנה עוסקת בכך. אם כן שוב לפנינו שני הסברים למשנה, ובסוף המשנה נציע את הסברנו לה.
במדרש נאמר שאין להשתמש בנר שיש בו צורת כוכבים ומזלות. עד עתה דיברנו על האש עצמה, ובמדרש מדובר על השימוש בכלי, בנר שיש עליו סמל פגאני. זו הרחבה של ההלכה במשנה. בפועל נתגלו נרות עם סמלים פגאניים באזורים יהודיים (איור 34), זהו אפוא הסבר שלישי למשנה.
ולא על הנר ולא על הבשמים שלמתים – בשמים של מתים הם בשמים שבהם סכו את גופת המת. בשבת אין לקבור את המת, אך מותר לסוך אותו כדי שלא יסריח71ראו פירושנו לשבת פ"ג מ"ה. . אין מדובר בבשמים שהניחו בקבר עצמו, שכן הקבר היה מחוץ לעיר וסגור, ולא יכלו ליהנות מהבשמים. תפקידו של הנר אינו ברור. ייתכן שאכן הדליקו נר למראשות המת, כפי שנהוג כיום, אם כי אין לנוהג זה הד במקורות. במערות קברים רבים נמצאו נרות, אלא שאין להכריע האם הייתה להדלקה משמעות סמלית, או שלנר היה תפקיד פונקציונלי להאיר את המערה בזמן השהות בה. מכל מקום הנר נמצא במערת הקבר, אך האיר למרחוק. אלא שעדיין קשה: אם הנר הודלק במוצאי שבת, אזי מן הדין היה להבדיל עוד לפני שהודלק הנר של המת. על כן נראה שהכוונה שהנר בער כל השבת, וודאי שהייתה לו משמעות טקסית וסמלית. זה היה נר גדול, ולכן בלט אורו למרחק. אין במשנה הסבר לאיסור להשתמש בנר ובבשמים של מתים. בתלמודים מדברים בהקשר זה על נרות שהודלקו לתאורה רגילה ועל בשמים שהונחו סתם לבישום האוויר, ועל כן אין להדליק בהם. אם כן, הסיבה אינה שהנר והבשמים הוקדשו למת, אלא שלא נועדו להבדלה. הסבר נוסף ושונה יובא להלן.
ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה – לכאורה ברור שהאיסור הוא משום שאין ליהנות מעבודה זרה. כך האיסור מופיע גם במדרש דברים רבתי (ואתחנן ג, עמ' 53) ובתנחומא (וישב ג; ויצא י). ברם, אם אכן אין להבדיל בבשמים שלא נועדו להבדלה, הרי שאין צורך כלל בנימוק זה של איסור ליהנות מעבודה זרה.
שוב אנו מצויים במצב שבו יש למשנה שני הסברים עקרוניים אפשריים. במקרה זה הדעת נותנת שאכן כל הסבר מתאים לאחת ההלכות במשנה.
הקושי העיקרי במשנה אינו למצוא להלכה סיבה. בתלמודים שתיים או שלוש סיבות אפשריות; השאלה היא איזה הסבר יתאים לכל חלקי המשנה. שאלה שנייה היא מה להלכה זו בתוך מחלוקות בית שמאי ובית הלל, האם גם כאן יש מחלוקת בנושא או שזו דעת הכול. גם בקובץ מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל שבמסכת נזיר משולבת משנה שהיא לדעת הכול (פ"ה מ"א-מ"ה)72במשנה ד אין מחלוקת. . המשנה שם קדומה ומשתתף בה נחום המדי, אך אין בה מחלוקת בין הבתים. קדמותה היא אולי הסיבה לשיבוצה שם, אך מדוע שובצה כאן משנתנו? זאת ועוד; משנתנו אינה עוסקת בסעודה, בניגוד לכל הפרק שעניינו מחלוקות בדיני סעודה. אמנם במשנה הקודמת נזכרה הבדלה, אך זו סיבה דחוקה להבאת משנתנו.
על דרך ההשערה יש מקום להסבר אחר: במשנתנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל ודעת בית הלל לא הובאה, אולי משום שנדחקה מהנוהג הרווח73אם כך הוא תצטרף משנתנו לסדרת המשניות שנערכו ונקבעו לשיטת בית שמאי. על כך ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . כידוע בית שמאי ובית הלל חולקים ביניהם ביחס להנאה מחילול שבת של גוי. לדעת בית שמאי הישראלי אחראי על חילול השבת של הגוי; במקביל מנעו חכמים שימוש פומבי בציוד שהביא גוי בשבת74ראו על כך במבוא למסכת שבת ובמשנה, שם פכ"ג מ"ה. . משנתנו כבית שמאי, ומתנגדת לנר או לבשמים שהביא הגוי מתוך ההתנגדות ליהנות מחילול שבת של הגוי. בסיפא ההתנגדות היא לבשמים של עבודה זרה; הכלל שיש צורך שהנר יודלק במוצאי שבת ושבשמים יונחו ויובאו בשביל ההבדלה הוא הלכה מאוחרת יותר. משזו נקבעה טושטשו האבחנות האחרות, שהרי ההגבלה האחרונה כיסתה גם את האפשרויות הללו. עדות לדרך ההסבר השונה מצויה בתנחומא. לאחר ההסבר שהנר של גוי לא שבת המדרש מוסיף: "ולא עוד אלא אם אתה מבדיל על נרו של עכו"ם אתה עושה העכו"ם כאילו ספון" (תנחומא, וישב ג).
גם לנר או לבשמים של מתים הסבר אחר המופיע במדרש: "כך שנו רבותינו אין מברכים על האור ולא על הבשמים של מתים. מאי טעמא? שכתוב 'לא המתים יהללו יה'. אמר רבי מאיר מתי עובדי כוכבים מתין, אבל מתיהן של ישראל אינן מתים מפני שבזכותן החיים עומדין..." (תנחומא, ויחי ד). שני דברים אנו לומדים מהמדרש. הראשון הוא שהטעם העיקרי אינו משפטי אלא רגשי: אין זה ראוי להלל את ה' מרכוש המתים. הרעיון השני נסמך על דברי רבי מאיר, ומשמע ממנו שרק נר ובשמים של גויים מתים אסור בהבדלה. כך משמע משיבוץ דברי רבי מאיר כאן. אלא שמסקנה זו אינה בטוחה. הרעיון שמתי נכרים הם מתים ואילו מתי ישראל אינם מתים, ומכל מקום אינם מתים במשמעותו של הפסוק "לא המתים יהללו יה", אינו מופיע רק בהקשר של הדרשה שלנו. הרעיון מופיע בפרקי דרבי אליעזר כרעיון כללי: עובדי עבודה זרה הם כמתים והנוגע בהם כנוגע במת, ותפילתם אינה מתקבלת משום ש"לא המתים יהללו יה"75כך בפרקי דרבי אליעזר, מהד' היגער פכ"ח, עמ' 190, ואיננו בנדפס פכ"ט. . הרעיון מופיע גם במדרש הלל76מדרש הלל, אוצר המדרשים, עמ' 128. . שני המקורות הללו הם מאוחרים, ובשניהם משתקפת עמדה שאינה הלכתית-משפטית. על כן ניתן להסביר כך גם את מדרש תנחומא שהבאנו. בשמים של מתי גויים נאסרו משום ש"לא המתים יהללו יה", אך אין זאת אומרת שנר או בשמים של מתים יהודיים מותרים להבדלה. מכל מקום, הדרש נותן למשנה פירוש לא הלכתי-טכני אלא "רגשי". אפשר לפרש את משנתנו כעוסקת כולה בנכרים לפי שיטת הבבלי שכל חלקי המשנה עוסקים באותו נושא, בשיטת "מה טעם קאמר".
אם כן, למעשה לפנינו שני מסלולי פירוש. הראשון טכני-משפטי (הנאה מהמת, הנאה מעבודה זרה, נר שלא שבת ובשמים שהונחו למען מטרת חול וכו'). הסבר זה מותיר אותנו עם מעט כפילויות. ההסבר השני פחות טכני: אין להבדיל בנר ובשמים שהובאו ממקור מגונה או מפוקפק, גויים, מתים או עבודה זרה.
אף אחד מהמקורות איננו מעלה את האפשרות שבשמים של מת אסורים בהנאה. העיקרון שמת אסור בהנאה מופיע בתוספתא (ערכין פ"א ה"ד, עמ' 543), ולמעשה נרמז במשנה האומרת שאפילו בהמה שנהרגה אסורה בהנאה (משנה, שם פ"א מ"ד). כמו כן: "יצא אדם שאסור בהנאה" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כא לג, עמ' 185). עם זאת מדובר כאן רק בהנאה מגופו של המת עצמו, ורק במקורות האמוראיים פגשנו את הדעה שכל מה שיש על המת או הוקדש למת אסור בהנאה, מבחינה משפטית (גזל המת). רעיון זה מופיע במפורש רק בבבלי (סנהדרין מח ע"א; עבודה זרה כט ע"ב), וכן במסכת שמחות: "כללו של דבר כל התלוי בחופה אסור בהנאה" (שמחות פ"ח ה"ב, עמ' 149). במקורות מאוחרים אחרים: "במכילתא אחריתי דאבל: עושין חופות לחתנים, ותולין בהן בין פירות גמורים בין פירות שאינן גמורים, דברי רבי מאיר, ורבי יהודה אוסר בפירות גמורים, שכל הנתלה בחופתו של מת אסור בהנאה" (מסכת שמחות, אבל רבתי, פ"ב ה"ב, עמ' 231), וכן "עושין חופות ותולין פירות בין גמורין בין שאינן גמורין דברי רבי מאיר, רבי יהודה אוסר בפירות גמורין, שכל הנתלה בחופתו של מת אסורין בהנאה, אבל שאינן גמורין מותרין לתלות" (שם, פ"ג ה"ג, עמ' 236)77ראו שם פ"ד ה"ט, עמ' 345. ברייתות אלו מצוטטות מספרות הגאונים בשם מסכת "שמחות" או מסכת "אבל רבתי", אך אין הן נמצאות בנוסח שלפנינו. מקורן, אפוא, איננו ברור. . אמנם הלכות אלו נמסרות בשם תנאים, אבל אין הן מופיעות בספרות התנאית. אלא שמקורות אלו אינם עצמאיים; הם פיתוח של המשפט במסכת שמחות, והמחלוקת של התנאים איננה האם מותר להשתמש בקישוטים של חופת המת אלא מה תולים על חופת המת, כמו שברור במסכת שמחות.
עם זאת יש בספרות התנאים עדות לכך שנמנעו משימוש בקבר, ונראה שהדבר נובע מכך שהוא נחשב לרכוש המת: "נמצאת אומר שלש קברות הן קבר הנמצא מפנין אותו פנוהו מקומו טהור ואסור בהנאה קבר המזיק את הרבים מפנין אותו פנוהו מקומו טמא ואסר בהנאה קבר הידוע אין מפנין פנוהו מקומו טהור ומותר בהנאה"78תוס', אהלות פט"ז ה"ט, עמ' 614; שמחות פי"ג ה"ח-ה"ט, עמ' 207-206; בבלי, סנהדרין מז ע"ב; ירו', עבודה זרה פ"ג הי"א, מג ע"ב. . אבל המסקנה שכל רכוש מת, אפילו כלים שנזרקו ליד מיטתו, אסורים בהנאה, היא צעד נוסף. משפט כגון "כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המת, יש שמציל ויש שאינו מציל, אם עד שלא הגיע לארון מציל, ואם משהגיע לארון אינו מציל" (שמחות פ"ט הכ"ג, עמ' 178), או "אין מוציאין אמת המים בין הקברות, ולא יעשה שם שביל, ולא ירעה שם בהמתו, ולא יטייל שם, ולא ילקט משם עצים ועשבים, ואם ליקטן אסורין בהנאה, ואם בשביל הנאת בית (בין)79כתוב "בית", אך בכל המקומות שבהם נכתב בדפוסים "בית הקברות" יש לגרוס "בין הקברות", שכן בתקופת התלמוד טרם נוצר מונח לשטח ציבורי המיועד לקבורה. בתי הקברות היו רכוש פרטי, וכל אדם קבר באדמתו או בשטחי הפקר, ללא ארגון מרחבי, וראו המבוא למסכת מועד קטן. כידוע אמת המים לירושלים התפתלה בין קברות, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בכך בפירושנו למסכת ידים. הקברות עצמו ליקטן, שורפן במקומם" (שמחות פי"ד ה"א, עמ' 204), מופיעים רק במקורות מאוחרים. גם הבבלי מגנה את השותה מים מאמה הבאה מבית הקברות (הוריות יג ע"ב); אדרבה, במשנה עצמה יש מחלוקת צדוקים ופרושים האם אמה כזאת מימיה טהורים (ידים פ"ד מ"ז), אבל אין רמז לאיסור הנאה מהמת, אלא רק לשאלות של טומאה וטהרה.
אם כן, משנתנו קובעת שאין משתמשים בבשמים של מתים ושל גויים. ראינו הסברים שונים, ואף לא אחד מהם מעלה את החשש של שימוש ברכוש שהוקדש למת.
כללו של דבר, במקורות התנאיים הכלל שהמת אסור בהנאה התייחס רק למת עצמו, ורק במקורות האמוראיים הורחב לרכוש המת. המשנה אומרת ששֵער המת ניתן לבתה של הנהרגת (ערכין פ"א מ"ד), ועל כן נדרש הבבלי (שם ז ע"ב) להסבר הכפול שהאישה אמרה "תנו את השיער לבתי", ושמדובר בפאה נכרית, כדי להתגבר על שתי הבעיות ההלכתיות של שימוש בשֵער ושימוש ברכוש המת. התוספתא הסתפקה בפתרון הבעיה הראשונה בלבד, שמדובר באומרת "תנו שערי לבתי", ואינה נדרשת לבעיית הפאה הנכרית (שם פ"א ה"ד, עמ' 543).
ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו – ייאותו משמעו ייהנו או ישתמשו, כלומר שניתן יהיה להשתמש בו. הבבלי מסביר שאין הכוונה לשימוש ישיר, ודי בשימוש עקיף (נג ע"א). משנתנו היא אחת הדוגמאות לחילוף לשוני: "יאותו" או "יעותו", וכבר האמוראים חולקים בכך. חילוף דומה מצוי במשנת עירובין פ"ה מ"א: "כיצד מעברין את הערים" או "מאברין את הערים". החילוף נובע מטשטוש האות הגרונית והעברת המשנה בעל פה, או שהמעתיקים לא העתיקו מהכתב אלא מישהו הקריא להם את המשנה והם כתבו על פי השמיעה80ראו דיון נרחב אצל אפשטיין, מבוא, עמ' 185. .
בספרות ההלכתית שלאחר המשנה מופיע המנהג להסתכל בצפורניים. המנהג מופיע לראשונה במדרש מאוחר המתאר את המצוות שמבצעים באברי הגוף: "הצפרנים בהם להסתכל אור להבדלה" (מדרש תהילים, לה ב, קכד ע"ב). מאוחר יותר הדבר מופיע כמנהג הלכתי: "ונתפשט המנהג להסתכל בהם כדי להבחין בין צפורן לבשר, ולאלו שכופפין אצבעותיהן להבחין בין צל של אצבעות לצל של שאר מקומות שביד. בתשובת קדמונים מצינו הטעם מפני שהם דברים שהגדול מצוי בהם, ולסימן טוב עושין כן. ובשם מדרשות שמענו שקודם שחטא אדם הראשון היה כל עורו דומה לצפורן. וכשחטא הפשיטו ממנו ולא השאיר לו ממנו אלא בראשי אצבעותיו. וכשנברא האור במוצאי שבת נסתכל בו. ומתוך כך נהגו להסתכל בצפורן ויש בזה הערה למבינים"81המאירי על אתר. הנושא נדון במחקר, ולא נרחיב בכך. . בתשובת גאונים מובא: "ונהגו ראשונים להביט בשרטוטי כפים עד שיכיר ביניהם מפני שהן מצויות בכל עת, ואינן נכרין בלילה אלא על ידי האור. הילכך אינו צריך לבקש דבר אחר לידע אם יאות לאורו ואם לאו... ושמענו מהזקנים שאומרים שיש בשרטוטי פסת היד סימן ידוע להתברך בו"82אוצר הגאונים, עמ' 127-126. ; "ועוד מנהג אצלנו להביט בצפורנים מפני שהן פרות ורבות לעולם"83טור, אורח חיים סימן רצח. .
בציטוטים שלפנינו, שהם מבחר מהסברים רבים דומים, בולטות שתי נקודות. הראשונה היא המנהג להביט בצפורניים או בכפות הידיים; המנהג המוכר מתואר כמנהג קדום, אך לא כהלכה ממש, והוא מופיע בשם "ראשונים" אך ללא ציון שמות גדולי ההלכה שהנהיגוהו. זאת ועוד, למנהג הסברים שונים ושתי מגמות בולטות בהם: האחת להעניק למנהג העממי טעם מעין הלכתי, והאחרת לייחס למנהג רמז לסוד כלשהו, "סימן לברכה" או "הערה למבינים", אך ללא פירוט של ממש.
מכל מקום, במשנה אין רמז למנהגי סוד אלו, ואין "יאותו לאורו" אלא הגדרה שהאור הוא בר שימוש ולא מקור אור מרוחק.