הפרק כולל סדרת מחלוקות בין בית שמאי לבית ההלל סביב נושאים הלכתיים הקשורים לסעודה. מחלוקות בית הלל ובית שמאי משובצות בפרקים רבים; אנו מכירים מחלוקות אלו בשלוש צורות עריכה:
• מחלוקות רגילות, בודדות, המשולבות לפי עניינן במסכת;
• קבוצות של מחלוקות המסודרות לפי צורתן החיצונית, מחלוקות שבהן בית שמאי מקלים, מחלוקות שעליהן העיד חכם פלוני וכיוצא באלו. קבוצות של מחלוקות מעין אלו סדורות במסכת עדויות.
• מחלוקות בנושא מסוים.
בפרק שלפנינו קובץ מגובש של מחלוקות בנושא מוגדר ותחום. דומה לקובץ זה הוא הקובץ בפרק א של מסכת שבת. גם שם המחלוקות הן סביב שאלת עבודה תהליכית, שהתהליך בה החל בערב שבת ומסתיים בשבת. ברם, הסדרה שם היא למעשה מחלוקת אחת שיש לה סדרה של יישומים. דומים עוד יותר לפרקנו הם הקבצים בנושא עבודה ביום טוב (משנה, ביצה פ"א מ"א - פ"ב מ"ו), הקובץ בחגיגה (משנה, חגיגה פ"א מ"א-מ"ד) והקובץ בפאה1ראו פירושנו לפאה פ"ו מ"ח. . קבצים אחרים הם הרבה יותר קצרים2כגון משנה, יבמות פט"ו מ"א-מ"ג; נדרים פ"ג מ"ב-מ"ד; נזיר פ"ה מ"א-מ"ה (משנה ד שם קדומה בתוכנה, אך אין בה מחלוקת בין הבתים); גיטין פ"ח מ"ח-מ"ט. . עם זאת, בקובץ כלולה גם משנה שאין בה מחלוקת גלויה בין הבתים (מ"ו), ונדון בה להלן. נראה שגם היא תלויה במחלוקת בין הבתים. עם זאת, התופעה שבסדרת המחלוקות הלכה או מחלוקת שאינה מזכירה במפורש את שני הבתים חוזרת גם בפאה ובנדרים3ראו פירושנו לפאה פ"ו מ"ח, וראו דברינו בהערה הקודמת על הקובץ במסכת נזיר פ"ה. סדרה נוספת מצויה בבבלי, מנחות מא ע"ב, לעניין פרטי מצוות ציצית. . הקובץ שלנו עיקרו במשנה, ובתוספתא מובאים נימוקים למחלוקת.
לפרק סדר פנימי. בחלק הראשון נדונה הסעודה: תחילתה (מ"א) וסיומה (מ"ג), אחר כך הבדלה, ולבסוף בעיות של סעודה והבדלה המשולבת בה.
אלו דברים שבין בית שמי לבית הלל בסעודה בית שמי אומרין מברך על היום ואחר כך מברך על היין – מדובר בקידוש, ושני הבתים מסכימים כי הקידוש כולל שני מרכיבים: ברכה על היום, כלומר ברכת "מקדש השבת" או "מקדש ישראל וראש השנה" וכיוצא באלו, והברכה השנייה היא ברכת "בורא פרי הגפן", ובית הילל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום – המשנה אינה מנמקת את המחלוקת והעדות לנימוקים היא רק בתוספתא, ומקבילותיה בתלמודים (תוס', פ"ה הכ"ה; ירו', יא ע"ד; בבלי, נא ע"ב). כך גם המצב במשניות הבאות. גם במשנה זו וגם במשניות הבאות שני הסברים לפחות לכל מחלוקת, וההסברים מבטאים לעתים גישות שונות ממש. מצב זה מתיר לנו לחפש הסברים נוספים למחלוקות, שכן נראה שהתנאים המאוחרים כבר מעניקים למחלוקת הקדומה טעמים המשקפים את עולמם ההלכתי, ואינם מסורת קדומה.
בתוספתא שני טעמים לכל אחד משני הבתים. טעמם הראשון של בית שמאי הוא "שהיום גורם ליין שיבא", כלומר הקידוש הוא אמנם על יין, אך עושים קידוש ומביאים את היין בגלל החג או השבת. הטעם השני הוא שהיום קדם ליין, "וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא". הווה אומר, חובת היום קדמה, מבחינה כרונולוגית, לחובת היין. חובת היום מתחילה עם כניסת השבת, ואילו חובת היין חלה רק לפני שתייתו. גם לבית הלל שני טעמים. הראשון הוא "שהיין גורם לקדושת היום שתאמר", כלומר אם לא היה יין לא היה קידוש, והשני הוא הכלל שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם: "ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה". על יין מברכים בכל הזדמנות, וברכת המועד נדירה יותר.
לכל אחד מהצדדים שני נימוקים; הראשון ענייני, מה גורם למה, והשני פורמלי. הנימוק "שהיין גורם לקדושת היום" חלש למדי, שהרי גם אם אין יין צריך לומר ברכות לקדושת היום. היין נחוץ לקידוש, אך מוגזם לראות בו את עילת הקידוש. גם נימוק התדירות בעייתי במקצת. הכלל עצמו ידוע ממקורות תנאיים הדנים בסדרי המקדש: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. התמידים קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש, מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה, שנאמר..." (משנה, זבחים פ"י מ"א; הוריות פ"ג מ"ו; תוס', זבחים פ"י ה"א, עמ' 494). בהתאם לכלל זה גם נקבע שקרבן התמיד יישחט לפני קרבן הפסח (משנה, פסחים פ"ה מ"א)4ראו פירושנו למשנה זו. . העברתו של הכלל לסדר התפילות או הקידוש אינו פשוט ומובן מאליו. מעבר לכך, האם בית שמאי חולקים על כלל זה המוצג כאילו היה מקובל על הכול? התוספתא ומקבילותיה מציגות את המחלוקת כנובעת משיקולים טכניים, ואולי מן הראוי לחפש את ההסבר העיקרי והמקורי במשמעות הפנימית של הברכות.
ייתכן שההסבר הוא ביחסם של שני הבתים למהותו של עולם. בהלכות מספר בולטת מחלוקת "תאולוגית" עקרונית בין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סבורים שריבונו של עולם ניצב במרכז וכל ימות החול נועדו לשמש מסגרת והקדמה ליום הקדוש, ואילו בית הלל מציגים את החול כמטרת הבריאה. כך, למשל, שני הבתים נחלקים מה נברא קודם, שמים (בית שמאי) או ארץ (בית הלל)5בראשית רבה, פ"א טו, עמ' 13; ירו', חגיגה פ"ב ה"א, עז ע"ג; בבלי, יב ע"א ומקבילות נוספות. . בית שמאי סוברים שיש להכין את האוכל לשבת במשך כל ימות השבוע: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד (יום ראשון) הכן שבתך], ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום" (בבלי, ביצה טז ע"א). כמו כן: "שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא, ושמרה משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו. לקח חפץ טוב אמר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת"6מכילתא דרשב"י, פ"כ ח, עמ' 148; השוו פסיקתא רבתי כג, קטו ע"ב, וראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א. . אם כן, בית הלל סבורים שכל יום הוא "ברוך" וכל מעשה הוא לשם שמים, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (פסיקתא רבתי, כג, קטו ע"ב), ובית שמאי מתרכזים ביום השבת בלבד. הלל הזקן היה יוצא להתרחץ ורואה בכך קיום מצווה של טיפול בגוף7אבות דרבי נתן, נו"ב פ"ל, עמ' 66; ויקרא רבה, לד ג, עמ' תשעו. . להלל ולבית הלל גישה המעמידה את האדם במרכז "(גישה אנתרופוצנטרית"). האדם נוצר על ידי בורא עולם, וקיומו הוא בבחינת מצווה רבה. בית שמאי מעמידים את האל במרכז, והאדם נוצר כדי לקיים את מצוותיו (גישה "תאוצנטרית").
על כן, בסעודת השבת החגיגית בית הלל מדגישים את המצווה לשתות יין ורואים בה ובסעודה החומרית את עיקר המצווה, ובית שמאי רואים בקדושת החג והשבת את העיקר, והיין והסעודה הם רק כלי עזר לחג.
מבחינת עיצובן של מצוות השבת המחלוקת מעידה על תשתית הלכתית מוכרת. בתחילה נקבעה חובת הקידוש, ושהקידוש מכיל ברכות. הנדבך השני היה קביעת הברכות שבקידוש (יין, יום) והנדבך השלישי הוא קביעת סדר הקידוש, מה קודם למה. מחלוקות נוספות, המהוות נדבכים מפותחים עוד יותר, מובאות בהמשך הפרק. בהמשך הפרק (סוף משנה ב) נציע הסבר כולל נוסף לכלל המחלוקות, ויש לו השלכה גם על פירוש משנתנו.