על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו – "הכל נהיה בדברו" הוא נוסח כללי יותר, ולכן אפשר לצאת בו ידי חובה על כל מאכל שברכתו אינה מוגדרת. בתלמודים מובאת מחלוקת בין בני ארץ ישראל לבין בני בבל האם על אוכל שלוק מברכים "שהכל" או "בורא פרי האדמה"24ירו', י ע"א; בבלי, לח ע"ב, וראו גם תוס', פ"ד ה"ב. .
למעשה לפנינו שלוש אפשרויות: או ש"שולק" הוא מעט פחות מ"מבשל", בישול עדין בניגוד לבישול מרובה, ואזי ברור שלפי התוספתא גם על אוכל מבושל מברכים "שהכל", או ששלוק הוא בישול כבד, ואז על אוכל מבושל מברכים לפי מה שהוא ("בורא פרי האדמה" או "בורא פרי העץ"), או ששליקה היא בישול מסוג אחר, כפי שנציע להלן. את עיוננו נפתח במשנה ממקום אחר. המשנה אומרת במפורש שהכובש, השולק והמולח בשדה הם כולם כגמר מלאכה, וחייב במעשרות (משנה, מעשרות פ"ד מ"א). אם שולק קל ממבשל – הרי שהמשנה מנתה שולק, וקל וחומר מבשל. אבל אם שליקה היא בישול מרובה – הרי שיש להסיק שהמבשל בשדה אינו נחשב לגמר מלאכה. הסבר כזה קשה, שהרי שנינו שאם נתן מעט שמן שטרם נגמרה מלאכתו לתוך תבשיל נחשב הדבר לגמר מלאכה (לעיל, פ"א מ"ז), ורבי יהודה שפוטר שם עושה זאת לא משום שהתבשיל אינו גמר מלאכה אלא משום שהשמן, אף שתיבלו בו תבשיל, הרי כשלעצמו הוא נחשב למה שטרם נגמרה מלאכתו. כך פירשנו שם, אם כי ניתן לפרש שם גם שלדעת רבי יהודה בישול אינו טובל. מכל מקום, המשנה שם קבעה שנתינת השמן בבישול קל (חמיטה) אינו טובל.
שני המונחים, "שולק" ו"מבשל", נזכרים בדרך כלל יחד, וברור שאלו עיבודים דומים, וברוב המקורות אי אפשר להכריע האם שליקה כבדה יותר מבישול או להפך, והאם יש הבדל ביניהם כלל ועיקר. כך, למשל, את קרבן פסח יש לאכול צלוי ולא שלוק ולא מבושל (משנה, פסחים פ"י מ"ד), וצירופים דומים רבים. עם זאת, בהלכות מספר יש הבדל בין שלוק ומבושל, ונביא אותן להלן.
עוד בטרם דיון יש להגדיר שבישול הוא המונח הרווח יותר. משנה אחת תשמש עבורנו עדות לכך: "מצא בה בשר הולכין אחר רוב הטבחים. אם היתה מבושל, הולכים אחר רוב אוכלי בשר מבושל" (מכשירין פ"ב מ"ט). ברור שכאן "מבושל" הוא דוגמה לכל צורה של עיבוד הבשר והתקנתו לאכילה, וכמוה עשרות רבות של מקורות. השליקה מופיעה לעתים עם בישול ולעתים בנפרד, כמו במשנת פסחים, וניכר שיש לה ייחוד פנים ואין היא רק בישול.
אפשטיין הסיק ששליקה היא פחות מבישול25אפשטיין, מבוא, עמ' 263-262. ראו גם פליקס, שביעית, עמ' 279; פליקס, שביעית ב, עמ' 197-196, ובפירושו למעשרות פ"ד מ"א. . ראייתו העיקרית היא ממשנת תרומות: "כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית" (פ"י מ"י). על כך אומר רבי יוחנן: "לית כאן נכבשין אלא נשלקין, כבוש כרותח הוא" (ירו', תרומות פ"י ה"ו, מז ע"א). אם כן, לרבי יוחנן כל הנשלקים זה עם זה מותרים26ראו פירושנו למשנה זו. הכוונה היא שאם שלק (בישל קלות) פרי של תרומה עם פרי של חולין – אין הם נחשבים כתערובת. , אבל הכבושים הם כרותח ורותח אסור זה עם זה, כלומר שגם בישול אסור זה עם זה ושלוק הוא פחות מבישול. במשנה הבאה (מי"א): "רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים מפני שהם נותנין את הטעם", והוא מסייג את המשנה הקודמת. ייתכן שרבי יוחנן אינו מפרש את פשט המשנה בלבד אלא מחדש רעיון הלכתי או מסייג את ההלכה התנאית, אבל לכאורה ברור שעבורו שליקה היא פחות מבישול27אפשטיין גם מביא שבסורית "שלק" הוא רתח במים. ברם, מכאן אין ראיה לכך שהוא יותר מבישול או פחות ממנו. .
בדרך זו יש לפרש מקורות נוספים, כגון "רבי עקיבה אומר אפילו שאכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלוש ברכות" (משנה ח להלן ומקבילותיה). כאן הדגש הוא שאפילו אכל שלק מברך "שהכל", ואם אכל מבושל על אחת כמה וכמה. אבל אין לפרש שדווקא אם אכל שלק מברך "שהכל", שהרי על בישול יברך, מן הסתם, אותה ברכה.
ברם, רוב המפרשים פירשו ששלוק הוא בישול כבד יותר מ"מבושל". הראיה העיקרית היא מהתלמוד הבבלי: "רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: מתובלת – אוסרת ונאסרת, שלוקה – אוסרת ונאסרת" (חולין קיא ע"א), אבל מבושלת אוסרת ואינה נאסרת כפי שברור מהסוגיה שם. היו ראשונים שהקשו ממשנת תרומות על הבבלי חולין28ראו אפשטיין, שם שם. , וליברמן טען שאפשר שיש כאן הבדל בין לשון ארץ ישראל, שבה שליקה קלה מבישול, לבין לשון בבל שבה שליקה כבדה מבישול29תוספתא כפשוטה לתרומות פ"ט ה"ה, עמ' 446; ראו פליקס, מעשרות, שם שם, שאימץ את דעת ליברמן גם למקורות ארץ-ישראליים. . אפשטיין תירץ את השאלה בכך שהתבסס על כתב יד ה' ועל התוספתא הגורסת "רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקה אומר שלוקה אוסרת ואינה נאסרת, מתובלת אוסרת ונאסרת" (תוס', תרומות פ"ט מ"ה). אם כן, דין שליקה כדין בישול.
ממקורות נוספים יוצא ששליקה קלה מבישול: "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאיני טועם, אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה" (משנה, נדרים פ"ו מ"א). אם שלוק הוא בישול כבד, הרי ששלוק צריך היה להיות בכלל מבושל. כמו כן: "הנודר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בסיטרות רכות מפני שהחולין אוכלין בהן פיתן" (תוס', נדרים פ"ג ה"א). כנגד זה ה"שלוק... משום מבשל" (ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"א), כלומר מי שנדר שלא יאכל שלוק – הרי ברור שבכלל הנדר גם כל מאכל מבושל, שכן שליקה היא בישול קל יותר30ירו', עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד; נדרים פ"ו ה"א, לט ע"ג, וכן מבואר במלאכת שלמה למשנתנו. . אלא שאין להוכיח ממקורות אלו דבר על טיבה של שליקה. אם אדם נדר מתבשיל אסור רק בתבשיל ומותר בכל מה שהוא פחות מתבשיל, אך גם במה שהוא יותר מתבשיל או שצורת הטיפול בו שונה במקצת, ולכן אסור אפילו ב"עבה", שהיא רביכה מבושלת או חלוטה31חליטה היא שפיכת מים רותחים על הקמח: "רבוכה לשין אותה ברותחין..." (תוס', מנחות פ"ז הי"ג, עמ' 522), וכן משמע מהבבלי, מנחות נג ע"א. . על כן, כל שניתן להסיק הוא שהשליקה דומה אמנם לבישול אך שונה ממנו במקצת. הגמרא מסיקה: "מתני' אמרה כן שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן" (ירו', נזיר פ"ו ה"ט, נד ע"ג; עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד ועוד). גם משפט זה משמעותי רק אם שלוק הוא פחות ממבושל, שכן אם הוא יותר ממבושל מה החידוש במשפט, הרי הוא ברור מעצמו.
כמו כן: "מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליום טוב. תבשיל שאמרו אפילו צלי אפילו שלוק אפילו קוליס שנתן עליו חמין מערב יום טוב" (תוס', ביצה פ"ב ה"א). אם כן סתם שלוק הוא ספק תבשיל, והמשנה קובעת שהוא בכלל תבשיל.
ברם, לעתים שלוק מתפרש טוב יותר כבישול כבד יותר מסתם "בישול". המדרש אומר שתורמוסין יש לשלוק שבע פעמים, וברור אפוא שמדובר בבישול מרבי, אחרת במקום לשלוק שבע פעמים די היה בבישול עמוק יותר (תנחומא, בראשית ז; בבלי, לח ע"ב ועוד). אחת מדרכי הבישול הייתה שריית המאכל בחמי טבריה, ושוב מובן כי זה בישול קל בלבד, שכן חום המים אינו מספיק לבישול עמוק32ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב; בבלי, שם מ ע"ב; פסחים מא ע"א. . בתלמוד הבבלי נאמר שניתן לאכול חלקים קשים מבשר השור הגדול (סחוסים וראשי כנפיים) על ידי "שלקא", ושוב ברור ששלקא הוא בישול עמוק, הרבה יותר מבישול סתם (בבלי, פסחים פד ע"ב). כמו כן: "המחתך לבשל, אף על פי שלא מירק אינו חבור, לכבוש ולשלוק ולהניח על השולחן חבור" (משנה, עוקצין פ"ב מ"ה; תוס', פ"ב ה"ח). העיקרון הוא שאם נגעה טומאה בחלק מהפרי – כל הפרי טמא, משום שהוא כולו חיבור אחד. אבל אם הוא חתוך, אף על פי שלא נחתך לגמרי – אינו חיבור, שהרי הוא התכוון להפריד בין החלקים. במקרה זה הוא החל לחתוך ולא סיים33מירק משמעו סיים. את החיתוך, שהחתיכות עדיין מחוברות, אך אין הן נחשבות לחיבור כדי להעביר טומאה מחתיכה אחת לשנייה. אבל אם חתך לצלי או לשלוק ולא סיים – הרי שהן עדיין נחשבות מחוברות. כאן קל יותר לפרש שהשליקה כבדה יותר מהבישול ולכן אין הפרי נחשב מחובר, שכן החום הרב יבשלו בכל מקרה.
אם כן, מהמקורות עולה תמונה הנראית כסותרת את עצמה: מחד גיסא השליקה קלה מבישול ומאידך גיסא היא נראית כבדה ממנה; מחד גיסא היא דומה לבישול ומאידך גיסא שונה ממנה. דומה שהפתרון לסתירות הללו הוא בכיוון אחר. השליקה דומה לבישול, אבל הבישול מטרתו לרכך את הפרי ולהכינו למאכל, והשליקה היא סוג בישול שיש בו תוספת עיבוד ושינוי טעם. שינוי כזה מחייב, בדרך כלל, השריה ממושכת במים. על כן במסכת עוקצין חיתוך לשליקה אינו משמעותי, שכן ההשריה לאורך זמן ממושך הופכת את החיתוך למשני בחשיבותו. כך גם הנודר "מן השלוק אינו אסור אלא מן השלוק של בשר. 'שלוק שאיני טועם' אסור בכל השלקים" (משנה, נדרים פ"ו מ"ג)34השוו בבלי, נדרים כ ע"ב; ביצה טז ע"א. . אם כן שלוק הוא בעיקר בשר שלוק, ואין הוא כולל כל בישול הנדון לחוד באותו פרק (מ"א).
כך גם מסופר על הכנת הקטורת במקדש: "היה שולק את העיקרין דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן וכיון שהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמין עושין" (ירו', סוטה פ"ח ה"א, כב ע"ג). אם כן, שליקה אינה בישול סתם אלא בישול עם תוספת טעמים. כאמור, לעתים שליקה היא כמו בישול ולעתים שונה ממנו, ובחלק מהמקרים נראה שהיא ממש דרך טיפול אחרת במזון, כגון "אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו" (בבלי, נדרים כ ע"ב). כאן מבושל שונה מאוד מהשלוק, וקשה לפרש שרק הבדל זמן ביניהם.
כמו כן: "הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהן משום מבשל" (ירו', שבת פ"ז ה"ב, י ע"ב). אם כן, שליקה אסורה כאב המלאכה של בישול. אם היא בישול כבד יותר, הרי שאין היא כמבשל אלא היא מבשל ממש. אבל גם אין להסיק שהיא קלה מבישול, שהרי איסור מבשל הוא מתחילת הבישול ותחילת הבישול היא שליקה. אין זאת אלא שהיא בישול אחר, לעתים ללא הרתחה, אלא בהשריה ממושכת.
לפי דרכנו נבין מדוע במקורות רבים השולק מצוי יחד עם הכובש או מעבד הפרי, כגון "אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפניהם" (ספרא, בהר פרק א הי"ב, קו ע"ג). כמו כן: "שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה כגון החרדל צריך למתק והתורמסין צריכין לשלוק, וחטים צריכין ליטחן" (במדבר רבה, יג ה). שליקה זו דומה יותר לעיבוד הפרי מלבישול סתם, וזו משמעות המדרש. מסקנתנו מוכחת מסוף המשנה במעשרות (פ"ד מ"א), כפי שנפרשה. מדובר שם על סוגי בישול; בישול ממש הוא גמר מלאכה, אך לא שפיכת רביכה לתבשיל מוכן. יהא דין בישול אשר יהא, ברור שדין בישול בשדה נדון בסיפא של המשנה ולא ברישא. הרישא עוסקת בשולק והוא נתפס כמעבד פרי ולא כמבשל, למרות הדמיון בפעולות.
למסקנתנו יש גם השלכות על הלכות אחרות, כגון "רבי אבא אמר רב ושמואל תרויהון אמרין ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו" (ירו', י ע"א). האם אכן התכוונה ההלכה שכל ירק מבושל יברכו עליו ברכת "שהכל", או שההלכה הזאת מתייחסת רק לשליקה שיש בה תוספת טעם ועיבוד?
על החומץ – חומץ הוא יין שהחמיץ ונפסל בכך לשתייה, אך עדיין ניתן להשתמש בו כתבלין או לבישול, ועל הגוביי – הגוביי הוא סוג ארבה והיה מותר באכילה, ועל הנובלות – פרי תמר נובל. התלמוד הבבלי (מ ע"ב) מציע שני הסברים: "בושלי כמרא" ו"תמרא דזיקא". תמרא דזיקא פירושו תמרים של רוח, כלומר תמרים שנשרו. אך המונח "בושלי כמרא" ברור פחות. רש"י פירש ש"כמרא" הוא צבע האופייני לתמרים בשלות35רש"י בפירושו לישעיהו כח ולברכות מ ע"ב. , כלומר אלו תמרים שהתבשלו יותר מדי. הראבי"ה פירש שאלו ענבים רעים36ראבי"ה ח"א, קטו. בעל אור זרוע פירש ש"כמרא" הם תמרים פגים שטרם בשלו, ואולי התכוון לפירוש המוצע בגוף דיוננו, ראו הלכות ערלה, חדש ושביעית, שכג. , ורבנו חננאל פירש שאלו תמרים שנקטפו בטרם הבשילו ויש להבחילם על הקרקע, ומניחים אותן להתבשל בעפר, או במחצלאות37כך אף בערוך ערך "כמרא" (כרך כד, עמ' רנ) והרא"ש בהלכות קטנות, הלכות ערלה ז. .
הנובלות נזכרות בדיון הירושלמי על המשנה הקובעת ממתי יש להפריש מעשרות מתמרים, כלומר ממתי הפרי נחשב שלם וגמור: "התמרים משיטילו שאור רבי חייא בר ווא אמר משתימלא החרץ רבי יונה בעי מה נן קיימין אם בשיתמלא החרץ, נובלת היא. אם משתפרוש גרעינה מתוך האוכל, בשילה היא כל צורכה. רבנן דקיסרין אמרי ויהיו יפות לאכילה" (ירו', מעשרות פ"א ה"ב, מח ע"ד). אם כן, הנובלת ראויה למאכל; היא אינה בשלה, אך חל עליה התיאור "משיתמלא החרץ". כלומר הפרי יהיה שלם, ובגרעין יווצר חריץ. חז"ל מדברים על כך שלתמר סוגי פרות שונים, תמרים ונובלות, שהן פרי טוב פחות: "מה התמרה הזו עושה תמרים ועושה נובלות, כך הן ישראל יש בהן בני תורה ויש בהן עמי הארץ, מה התמרה הזו יש בהן נובלות שאינן נכנסים לאוצר, ועושה תמרים והן נכנסין לאוצר" (תנחומא בובר, במדבר יז; במדבר רבה, פ"ג א). אם כן הנובלות הן פרי טוב פחות, שטרם הבשיל כהלכה.
הנובלות מופיעות כ"קלין שבדמאי" (קלות שבדמאי), כלומר שיש להפריש מהן מעשר אך הן קרובות לפטור, משום שספק אם פרות אלו חייבים במעשר38תוס', דמאי פ"א ה"א; אך הנובלות חייבות בערלה, ראו תוס', ערלה פ"א ה"א. . תוספתא אחרת קובעת שנובלות חונטות לאחר זמן מסוים, לפני פרי רגיל: "רבן שמעון בן גמליאל אומר מהוצאת עלין עד הפגין חמשים יום. מן הפגים ועד שיתין ונובלות חמשים יום. ומשיתין ונובלות עד התאנים חמשים יום. רבי אומר כולן ארבעים, ארבעים יום" (שביעית פ"ד ה"כ). כאן הנובלות הן שלב בגידול התמרים.
פרי התמר מתחלק לשניים. כל הפרות גדלים במכבדות, שהם הענפים שעליהם הפרות. הפרות אינם מבשילים באותו זמן, אלא היבול מתחלק לפרות רגילים המבשילים על העץ ולפרות שאינם מבשילים לאותו מועד. החקלאים נוהגים לכרות את הענף ולהורידו לפני השטח39עץ התמר גבוה וקשה לטפל בתמרים בגובה זה, בניגוד לתאנה שקוטפים אותה בצורה סלקטיבית. . את הפרי שאינו בשל מניחים בשמש להבשלה (הבחלה בלשון ימינו). פרי זה נעשה רך, וטיבו פגום. אלו הן כנראה הנובלות, שנקטפו לפני זמנן. נראה שבלשון "נובלות" השתמשו גם לתיאור תאנים קשות יותר המבשילות לפני הזמן. הפרי נקרא על שם סופו. לאחר ההבחלה הוא רך, ונראה כפרי שנבל.
בכמה עדי נוסח מאוחרים נוסף משפט: על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל – משפט זה הוא ברייתא בתלמוד הבבלי, וממנה הוכנס למשנה40ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 958; בבלי, מ ע"ב. המשפט איננו ב-א, ג5, ג14, ג24, ג27, ג28, ו, ז, ל, מ, נ, ס, ע, פ, ף, צ, ש וכמובן גם בכתב יד קופמן. . תופעה זו של חדירת ברייתא למשנה חוזרת במשניות רבות.
הוא [היה] אומר שהכל נהיה בדברו רבי י[ה]ודה אומר כל שהוא מן קללה אין מברכין עליו – רק הגוביי הוא "דבר שאין גדולו מן הארץ", וכמוהו חלב, דגים ובשר, שכולם אין גידולם מהארץ, והתלמוד הבבלי נותן דוגמאות אלו. "תנו רבנן: על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים, אומר שהכל נהיה בדברו; על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר שהכל; על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעבר צורתו אומר שהכל; על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר שהכל" (בבלי, מ ע"ב)41הגמרא דנה בשאלה מדוע אין מברכים על פטריות בורא פרי האדמה, ולא נעסוק בכך בשלב זה. . אם כן, הדוגמאות במשנה אינן לדבר שאין גידולו מהארץ אלא לדבר שהוא "מין קללה".
מבחינת ניסוח המשנה ברור שהיא נוספה לדברי רבי יהודה, והמשפט "על החומץ..." אינו המשך למשפט הקודם אלא הקדמה להמשך דברי רבי יהודה. רבי יהודה אינו חולק על הרישא, אלא מוסיף עליה ומנסח אותה ככלל עקרוני. זו צורה מיוחדת של ניסוח, ובדרך כלל המשפט "רבי יהודה אומר..." אמור לעסוק בנושא חדש או לחלוק, אך כאן הוא רק ניסוח אחר, כוללני, של הרישא.
חומץ ונובלות אינם ממש "מין קללה"; לעתים אדם מכין חומץ במיוחד, והנובלות הם פרות שהבשילו מאוחר על הקרקע, לכן נראה שהכלל של רבי יהודה אינו מתייחס לדוגמאות אלא עומד בפני עצמו. תופעות מעין אלו, שהכלל איננו סיכום של הפרטים אלא עומד בפני עצמו, מופיעות במשנה.