המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו – במשנה הקודמת דובר על שליח ציבור שטעה, ומה צריך לעשות כדי שלא יטעה, והמשנה ממשיכה בבירור עניינו. עם זאת, המשנה חריגה בעולמם של חכמים. יש בה ביטוי לגישה בעלת גוון מיסטי. הטעות נגרמת ממרומים, והיא בבחינת איתות של סימן רע. רק במשניות מעטות ניתן למצוא גישה חצי מיסטית זו. מעבר לכך, המשנה סוטה מהתחום ההלכתי לתחום האגדה, וזאת מבלי שסטייה זו תלווה בשינוי הסגנון ההלכתי, ששלוחו של אדם כמותו – הכלל נאמר ככלל משפטי בעל תוקף הלכתי במסגרת דיני ממונות, אבל הופעותיו הראשונות הן בתחום הדתי. הכוהן שוחט את הקרבן בשמו של ישראל משום ששלוחו של אדם כמותו, וכן דוגמאות נוספות57תוס', תענית פ"ג ה"ב; מכילתא בא, מסכתא דפסחא, ג, עמ' 11; ה, עמ' 17; ספרי במדבר קנג, עמ' 203 ועוד. . במצוות רבות אדם רשאי להיות שליח ולהוציא אחרים ידי חובה. בהקשרים רבים אנו מוצאים אדם המקריא ברכה או הלל לחברו ומוציא אותו ידי חובה. בלידשטיין אסף לכך דוגמאות רבות ומגוונות58בלידשטיין, שליח ציבור. . אף נקבעו לכך כללים מגבילים, כגון שרק מי שחייב במצווה יכול להוציא אחרים ידי חובה. ברם, במשנתנו הכלל מופיע בהקשר אחר. שליח ציבור רגיל מוציא אחרים ידי חובה, זאת לפי בקשתם ומרצונם, ברם במשנה מדובר על שליח שיחייב את הציבור נגד רצונו. יתר על כן, הרי אין מדובר כאן במעשה או במחדל ששליח הציבור מעוניין בו, אלא במזלו הרע של השליח. הסימן הרע של השליח חל על שולחיו, והכלל חורג מכל הידוע לנו. יתר על כן, הוא גם חריג בעולמם המשפטי של חז"ל. להלן ניישב תמיהה זו. מכל מקום, גם משפט זה מנוסח כמשפט הלכתי מקובל, אבל למעשה הוא אמירה בתחום המוסר והאגדה.
אמרו עליו על רבי חנינה בן דוסא שהיה מתפלל על החולין – כבר אמרנו שהחסידים היו ידועים בתפילתם ובנסים שנעשו בעקבותיה. החסיד ממלא את התפקיד הרגיל של "איש קודש", כפי שהיה מוכר בעולם הקדום. בסוריה הנוצרית כונו אנשים אלו "יחידואיתה" (היחידים). איש הקודש אינו מבני העלית ואינו מהמנהיגות הלמדנית, אלא צדיק. הוא מרפא חולים, מוריד גשמים ומציל מסכנות את היחיד והציבור. בחלק גדול מהמסורות עליהם החסידים מופיעים בהקשר זה. חוני המעגל מוריד גשמים בשנת בצורת בתפילתו, לא לפני שהציבור ביקש זאת ממנו (משנה, תענית פ"ג מ"ח). לפי סיפורו של יוספוס, כאשר התבקש לקלל את אחד הצדדים הלוחמים במלחמת האחים בירושלים סירב לעשות זאת59(קד', יד 24). בספרות שבמשנת תענית אין התייחסות לתוצאה של סירוב כזה, שכן אין הסירוב מתאים לסיפור נסי, אך הוא מתאים לאופיו המוסרי של החסיד. . לפי הסיפור נרצח חוני על ידי ה"רשעים" בשל סירובו (קד', יד 24). עצם הפנייה מעידה על מעמדו המוכר כעושה נסים. כך גם פנו לנכדו שיוריד גשמים (בבלי, תענית כג ע"א)60במקבילה בירו', תענית פ"א ה"ד, סד ע"ב: חסיד אחד מכפר אימי. תופעה אגדית אופיינית לבבלי היא לצרף שני סיפורים שונים ולשרשרם במחרוזת על ידי זיהוי הגיבורים (שני החסידים) כשלשלת משפחתית אידֵאלית. ראו הירשמן, מוקדי קדושה. . גם חנינה בן דוסא ריפא חולים והוריד גשמים (להלן; ירו', ט ע"ד; בבלי, לד ע"ב), וכן סדרת סיפורים ארוכה על חסידים אחרים61לריכוז החומר ראו ספראי, משנת חסידים, ולעיל מ"א. . אמנם מעשי הנס שעשו החסידים מתוארים בצורה מתונה; אין הם מחוללים פלאים אלא מתפללים, אך הנס בא בזכותם.
ואומר זה חיי[ה] וזה מת אמרו לו מניין אתה יודע אמר להם אם שגרה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף – החסיד מספר על הסימן השמימי. אם תפילתו צולחת ושגורה בפיו62לפירוש המונח "שגורה" ראו לעיל, פ"ד מ"ג. סימן שהחולה יבריא, ואם לא – זה סימן גרוע. ההקשר לרישא ברור. שם דובר בסימן הרע שהוא הפרשנות לטעות, וכאן בסימן דומה. "שגורה" היא הניגוד ל"טעה", לכן שגרה מלמדת על נס וטעות על חולי ואסון.
בתלמודים מובאת סדרת סיפורים על נסים שנעשו בידי החסידים, אבל יש בהם ביקורת על מעשיהם. חוני המעגל התפלל לגשם ונענה, ושמעון בן שטח מתלונן על מעשיו ואומר שאילולא היה זה חוני היה גוזר עליו נידוי (משנה, תענית פ"ג מ"ח). כמו כן, הירושלמי מספר כיצד ריפא החסיד את בנו של רבן יוחנן בן זכאי, ושוב התלמוד מסביר, די בדוחק, מדוע כוחו של החסיד רב משל החכם, שהחכם הוא כשׂר לפני המלך ואילו החסיד כעבד האהוב של רבו.
הנימה השלטת בספרות חז"ל היא שילוב של הערצה וביקורת. הערצה – כי קשה להתווכח עם הצלחה, וביקורת – על שהחסידים פונים לבורא עולם בבוטות ועל שהם מצפים לנס (ירו', ט ע"ד; בבלי, לד ע"ב). מסורת חכמים מכירה ומוקירה את החסידים ופועלם. הם זוכים למעמד מיוחד בציבור ובין החכמים, ומעמדם המיוחד בציבור אינו מוטל בספק במסורת חכמים.
הביקורת מעידה על הסתייגות מחסידים ומפועלם, ועל מתח בין החכמים הנורמטיביים והחסידים בעלי העצמה הדתית הכריזמטית. כך, הורדת הגשמים של חוני המעגל בערב פסח מסתיימת בתגובה מסויגת של שמעון בן שטח: "אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משנה, שם). הציבור פנה לחוני, הסיפור גם מכיר בכוחו להיענות בתפילה, הגשם אכן ירד בהתאם לבקשותיו השונות והמיוחדות קִמעא של חוני, אך שמעון בן שטח המנהיג הרשמי מביע הסתייגות. יש לציין שגם הוא מכיר ללא ספק בכוחו של חוני וביחסו המיוחד, "בן לפני המקום", אך יש בדבריו גם רתיעה, או שמא אזהרה לציבור שלא לאמץ את דרכי התפילה של חוני, מכל מקום ההערכה מלווה בהסתייגות. במסורת הירושלמי מסופר שלא רק שמעון בן שטח הגיב בחומרה על מעשה התפילה והנס אלא גם רבן גמליאל: "שלח לו רבן גמליאל"63תוכן ה"איגרת" אינו הולם את סיפור המעשה, וככל הנראה אינו אלא חלק מסיפור הנידוי הידוע של רבן גמליאל בעסקי קידוש החודש ונוהגו של רבי עקיבא, ירו', ראש השנה פ"א ה"ה, נז ע"ב; השוו שם פ"ב ה"ז, נח ע"ב; מועד קטן פ"ג ה"א, פא ע"ד. ; דבריו של רבן גמליאל נדחים בסוגיית הירושלמי לטובת דיון ארוך בשאלה כיצד הקדוש ברוך הוא מוותר על דעתו לטובת צדיק בתפילתו (תענית פ"ג הי"ב, סז ע"א). הירושלמי מביא דרשה ארוכה לאיוב, דרשה שבמסורת הבבלי היא חלק מאיגרת הפוכה של אנשי לשכת הגזית – חכמים אחרים, המתוארים כבעלי עמדה רשמית: "שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: ותגזר אומר ויקם לך... אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה... דור שהיה אפל הארת בתפילתך... דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך... דור ששח בעונו הושעתו בתפלתך... דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך... מלטתו במעשה ידיך הברורין..." (בבלי, תענית כג ע"א; ירו', תענית פ"ג ה"ט, סז ע"ג)64יש לשער שהדרשה הפכה במסורת הסיפור הבבלי לאיגרת, והיא משקפת את השקפת עולמם של חכמי בבל. . סיפורו חוני המעגל מופיע בקיצור גם במסורת המדרש. לדיון הנוכחי מעניין עיבודו של הסיפור בתנחומא, ובעיקר מוסר ההשכל שהדרשן מסיים בו את הסיפור המופלא: "מי גרם לו להיות מתפלל והקדוש ברוך הוא שומע תפילתו? על ידי שהיה שומע לדברי תורה" (תנחומא, כי תבוא ד). עצמתו של חוני בתפילה מתבארת על ידי תלמוד תורה, והוא מצטייר כתלמיד חכם הנענה לא בתפילתו אלא מכוח תלמודו. אגב כך חכמים ממעיטים גם במקומו של בית המקדש, שכן מקור הנס שוב אינו מתמקד במקדש65הירשמן, מוקדי קדושה. .
במשנה א פגשנו בביקורת אחרת של חכמים על נוהגי התפילה של החסידים, וקביעה שדרך זו מוגבלת לחסידים בלבד. זו מעין אזהרה לציבור שלא ללכת בדרכי החסידים, למרות ההערצה שרוכשים להם.
נראה שכל המשנה היא ממשנתם של החסידים, שקיעים מספרותם שחדרו לספרות בית המדרש. לעיל עמדנו על כך שהרישא של הפרק חריגה בעולמם של חכמים, והסיפא מתארת את מעשיהם מבפנים, ללא כל הסתייגות. אם כן, שתי המשניות הן שרידים לספרות חסידית. כפי שהראינו במשנה א דומה שהמשנה נלקטה מקובץ ערוך של מעשי חסידים, אולי אף משנה ערוכה מבית מדרשם. גם משנתנו היא יצירה מגובשת שנסדרה בבית המדרש החסידי. אם משנה א ומשנה ו הן מבית המדרש החסידי – אולי המשניות האחרות מושפעות גם הן מאותו בית מדרש, אך לכך לא מצאנו ראיה.
לעיל עמדנו על כך שגם הרישא של משנתנו (הטועה סימן רע לו) חריגה בעולמם של חכמים, מעתה עלינו לפרש שהיא הובאה רק כניגוד לסיפא. גרעין הפרק הוא סדרת המסורות החסידיות ששוקעו במשנה, וההלכה בדבר מי שטעה שובצה כדי לקשר בין התוספת שקבעו חכמים לתוך משנת חסידים (משניות ד-ה) ובין סוף משנה ו, שהיא שוב ממשנת חסידים.