מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלים גשמים בברכת השנים – המשנה עוסקת בשני מרכיבים: הזכרת גשמים, שהיא המשפט המנוסח כיום "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומשפט שני שהוא בקשה מפורשת: "תן טל ומטר לברכה". איננו יודעים מה היה במדויק הנוסח הקדום, אך מסתבר שהוא קרוב לזה של היום. הזכרת הגשמים אינה בקשה אלא אזכור, ומקומה בברכה השנייה. שאלת גשמים היא בקשה, על כן היא משולבת בברכה שיש בה בקשה על הטבע. כידוע, בברכות הראשונות והאחרונות אין בקשות. אלו גם הברכות הנאמרות בשבתות ובימים טובים. חז"ל הקפידו שבימים טובים לא תכלול התפילה בקשות, על כן מובן למה צריך שני אזכורים לגשם: האחד בשבתות, והשני, מפורש ומפורט, בימות החול.
הגשם היה מרכיב מרכזי בחקלאות ובכלכלה הקדומה. גשם היה מקור המים העיקרי, והשקיה מלאכותית הייתה מרכיב שולי במשק החקלאי. כמות הגשמים אינה קבועה, ונתונה לתנודות של 60% תוספת או גירעון. עבור החקלאי באזור ההר ירידה של 20%–40% היא קריטית, ומובן מדוע יש להתפלל על הגשם. עצירת גשמים היא הסיבה העיקרית לתענית, כמו שלמדנו במסכת תענית.
התלמודים מסבירים את הקשר שבין גשמים לתחיית המתים. מבחינת התוכן הקשר הוא ששניהם מייצגים את מחזור הטבע. ירידת הגשם דומה ללידה או לקיום יחסי משפחה; המונח "רביעה", למשל, חוזר בשני התחומים. מעבר לכך, התלמודים מביאים פסוקים לחיזוק הקשר שבין הגשם ותחיית המתים.
האבחנה בין שאלת גשמים לבין הזכרתם עולה גם בשנת תענית24ראו פירושנו לתענית פ"א מ"א. . משנה זו פורשה בתלמוד הבבלי בדרך אחרת מזו שבתלמוד הירושלמי. לפי הבבלי זכירת הגשמים מתחילה במועד שונה מזה של בקשת הגשמים. לעומת זאת, הירושלמי סבור: "הלכה: מקום שמזכירין שואלין"25ירו', תענית פ"א ה"ב, סד ע"א. במשנה ג של פרק א בתענית חכמים חלוקים מאימתי שואלים. התנא קמא סבור שבשלושה במרחשוון ורבן גמליאל סובר שרק בשבעה בו, "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". משנה זו מתפרשת בירושלמי: "בשעת המקדש שאני". ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 251 ועמ' 715. גם הסוגיה בתלמוד הבבלי (ד ע"א-ע"ב) דנה וחוזרת ודנה באפשרות שהזכרת הגשמים ושאלת הגשמים מתחילים בהן כאחת. . דעה זו מבוססת על נוסח שונה במשנה, וראינו כי יש לה הדים גם בתלמוד הבבלי26התוספתא בפרק א ה"א-ה"ב דנה רק בשאלת גשמים ואינה מזכירה הזכרת גשמים. מסתבר כי אף היא לא הבחינה בזמנים בין שאלת גשמים והזכרתם (ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1064). . אם כן, השאלה האם הזכרה ושאלה נאמרו באותם זמנים לא הוכרעה.
המשנה מזכירה רק תפילה להורדת גשמים, ואינה מזכירה את הנוסחה "מוריד הטל" שנועדה לימות הקיץ. את המקורות המזכירים את הטל ניתן לפרש כביטוי לנוסחה "מוריד הגשם והטל". ברם, בירושלמי לסוגייתנו מדובר על מי ששכח תפילת גשמים בחורף או תפילת טללים בקיץ, מכאן שהייתה גם תפילה לטל. הנוסחה הנהוגה היום מוכרת רק ממדרש אגדת בראשית (פמ"ד). נוסחה זו של "מוריד הטל" נהגה רק בארץ ישראל, אין לה ביטוי בבבל והיא לא נהגה שם. אין צריך לומר שבבבל אין גם צורך בטל, ואין הוא יורד שם27כן אומר בעל תשבץ קטן סימן קא. . גם בארץ ישראל יש לטל חשיבות משנית בלבד. ברם ייתכן שקדמונינו ייחסו לו סגולות שאינן מיוחסות לו כיום, או שהתפילה נקבעה רק כדי ליצור איזון בין תפילות הקיץ והחורף.
והבדלה בחונן הדעת – דנו בהבדלה במבוא למסכת שבת, ונסתפק כאן בסיכום קצר. כידוע בידינו למעשה שתי הבדלות. האחת בתפילה ונוסחתה "הביננו...", והיא תבורר להלן, והאחרת היא ההבדלה הארוכה על הכוס, שהיא מעין תפילה קצרה המכילה ארבע ברכות, וכן רשימה של "הבדלות", כלומר של נושאים שהפועל "הבדלה" נזכר בהם במקרא.
במשנתנו מובאת מחלוקת מתי יש לומר את ההבדלה בתפילה, אבל אין מחלוקת על עצם חובת אמירת ההבדלה בתפילת מוצאי שבת. בתוספתא אף נזכרת "ההבדלה על הכוס" (פ"ג ה"ט), מכאן שכבר היה מקובל לומר את ההבדלה גם בבית לאחר התפילה. אכן, במשנה להלן מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי סדר הברכות של ההבדלה כשהיא חלה בזמן סעודת מוצאי שבת, ובנוסח המדויק של חתימת ברכת "מאורי האש" (פ"ח מ"ה-מ"ו). מכאן משמע בבירור שעצם דין ההבדלה בבית ובתפילת הפרט כבר היה מקובל וידוע עוד לפני ימיהם של בית שמאי ובית הלל, כבר במאה השנים האחרונות של ימי בית שני. מאוחר יותר הפכה ההבדלה גם לחלק מתפילת הציבור28ממחלוקת זו אף משמע שלא התפללו בציבור במוצאי שבת, כשם שלא עשו זאת בימי תנאים קדמונים בערב שבת (ראו לעיל). .
עם זאת, בתלמודים אנו עדים להרהור ולפקפוק מדוע יש צורך בהבדלה בתפילה וגם בהבדלה על הכוס. כבר מנוסח התוספתא משמע שאולי אין מקום לאמירת שתי ההבדלות: "לא אמר הבדלה בחונן הדעת אומרה על הכוס" (תוס', פ"ג ה"ט), ומשמע אולי שדי באחת הפעמים. רושם זה מתחזק מנוסח הברייתא כפי שהוא מובא בתלמוד הבבלי: "מפני שיכול לאומרה על הכוס" (לג ע"א).
בירושלמי מובאת מחלוקת אמוראים איזו מההבדלות חשובה יותר, והסוגיה מסכמת ש"עיקרה כאן וכאן" (ט ע"ב). גם התלמוד הבבלי וגם התלמוד הירושלמי רומזים לשינוי במעמדה של ההבדלה כתפילה. בירושלמי רבי יוחנן אומר "על ידי שעיקרה בכוס שכחוה בתפילה" (ירו', שם), ובכך הוא מסביר את האפשרות שאדם או ציבור ישכחו את תפילת ההבדלה במוצאי שבת. בבבלי מובא סיפור ארוך בשמו של רבי יוחנן: "בתחלה קבעוה בתפילה, העשירו קבעוה על הכוס, הענו חזרו וקבעוה בתפלה..." (בבלי, שם)29לדעה זו רקע בבלי מובהק. שם היה היין יקר, לכן הדגישו את ההבדלה בתפילה מתוך עוני. בארץ ישראל היין נפוץ וזול, על כן הטיעון הקושר את אי אמירת ההבדלה על הכוס למצב הכלכלי לא היה רֵאלי. . מימרות אלו מלמדות על התחבטות, בימי האמוראים, האם יש לחזור ולכפול את ההבדלה. סדרה של מימרות בתלמוד הבבלי מדגישה את החובה לחזור ולהבדיל על הכוס: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס" (בבלי, שם), ולהדגשת עיקרון זה התלמוד מפרש את דברי התוספתא שצוטטה: "והבדלה בחונן הדעת אין מחזירים אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס – לא תימא מפני שיכול לאומרה על הכוס אלא אימא מפני שאומרה", והסוגיה מביאה שם כמה מימרות נוספות המחזקות עיקרון זה. בסוף הסוגיה נאמרת אפילו מימרה ברורה בשבח מי שאינו אומר הבדלה פעמיים, אם כי מימרה זו קשה במקצת וייתכן שניסוחה מושפע מהדיאלקטיקה התלמודית בלבד. גם בירושלמי מדגישים רבי יוחנן וריש לקיש "אבדלה ודאי" (פ"ח ה"ו, יב ע"ג), ואין מדגישין אלא מה שיש בו ספק.
ריבוי המימרות והדגשתן, והנכונות לתיקון נוסח בברייתא, מעידות על פקפוק בצורך בשתי הבדלות. הדבר קשה לכאורה, שכן כבר בדברי תנאים נקבעו שתי הבדלות אלו כהלכה לכל דבר. נראה לנו לשחזר את פני הדברים באופן זה: ברור שההבדלה בתפילה איננה תחליף להבדלה המלאה – זו ש"על הכוס" – שכן בזו האחרונה ארבע ברכות: נר, בשמים, הבדלה וברכת היין. אכן, גם המסורת שבידינו מעידה שההבדלה על הכוס הייתה מוכרת ומגובשת עוד לפני החורבן, כפי שראינו במבוא למסכת שבת שנוסח ההבדלה כלל אזכור לבחירת הכוהנים. על כן יש להסיק שנוסח ההבדלה התחבר עוד בימי הבית, כאשר הכוהנים היו העילית המובילה בעם ישראל. סביר להניח שההבדלה בתפילה היא משנית, שכן בדור יבנה עדיין תנאים חולקים ומתווכחים בלהט האם תפילת ערבית היא רשות או חובה30ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"א. . המחלוקת מעידה שתפילת ערבית נוסדה והתגבשה מאוחר יותר מיתר התפילות; משנתגבשה תפילת ערבית צורפה לה הבדלה קצרה הכוללת את הברכה האחרונה מתוך ההבדלה המקובלת. על מועד צירופה של הבדלה זו מעידה ההתחבטות כיצד לבצע צירוף זה: התחבטות זו היא מדור יבנה, כנראה במקביל למאמציהם של חכמים לבסס את חשיבותה של תפילת ערבית בתודעת הציבור, ובמקביל להתחזקותה של תפילת הציבור בבית הכנסת בכלל.
לאחר דור או שניים, משהתבססה התפילה ונשכחו ההתלבטויות על מעמדה וחשיבותה, נתעורר פקפוק בדבר הצורך בשתי הבדלות ושני מעמדות נפרדים. מכיוון שהתפילה כבר הייתה מושרשת בתודעת הציבור וכבר הייתה מעמד ציבורי, פקפקו בהבדלה על הכוס שהייתה מעמד פרטי וחשוב פחות. על כן הדגישו שיש לאמרה "לזכות את התינוקות" (ירו', ט ע"ב), כלומר כדי להבדיל עבור בני הבית שאינם בתפילה. מטעם זה היה רבי חוזר על ההבדלה לאחר שכבר בירך את כל הברכות (ירו', פ"א ה"ד, ג ע"ד). מאחר שכך היו פני הדברים חזרו רבי יוחנן ועמיתיו והדגישו את חובת ההבדלה על הכוס, כדי שלא תיעקר.
אלבוגן שיער שמקורה הראשון של ההבדלה היה בסעודה החגיגית של מוצאי שבת, ועם ביטולה של סעודה זו עברה ההבדלה לתפילה. השערה זו מבוססת על כך שמחלוקת בית שמאי ובית הלל דנה בהבדלה שבתוך סעודה, אך ההשערה על סעודה חגיגית של מוצאי שבת עדיין זקוקה לאישוש31אלבוגן, התפילה, עמ' 37-36. .
המשנה מניחה שתפילת ערבית היא חובה, או לפחות נוהג רווח, ודנו בכך בפרק הקודם32לעיל, פ"ד מ"א. . זו אחת העדויות הקדומות לנוהג מקובל של תפילת ערבית, לפחות במוצאי שבתות. יתר על כן, מדובר בתפילת ערבית של חול, אם כי לדעת החולקים על תנא קמא ייתכן שהתפילה היא תפילת שבת. מכל מקום, במוצאי יום טוב שחל בשבת ודאי לא אמרו תפילה של חול, ממילא ברור שבמועד זה צריך היה לומר את ההבדלה במקום אחר, ואולי זה המקור לדברי רבי עקיבא ורבי אליעזר.
רבי עקיבה אומר אומרה ברכה רביעית לעצמה – כלומר, בתפילת מוצאי שבת תהיינה למעשה תשע עשרה ברכות. ניתן לשער שעם הזמן התקדש המניין של שמונה עשרה ברכות ולכן שקעה הדעה שיש להוסיף ברכות.
רבי אליעזר אומר בהודייה – תפילת ההודיה היא התפילה השבע עשרה, השנייה משלוש הברכות האחרונות שאומרים גם בימים טובים, כפי שהערנו לעיל.
נוסח ההבדלה על הכוס נדון על ידינו במקום אחר33ראו המבוא למסכת שבת. בדיון שם התמקדנו ב"הבדלות" ובמניינן – שלוש או שבע. , ונותר לנו לברר את נוסח ההבדלה של התפילה. בנוסח ההבדלה יש לכלול "הבדלות", כלומר רמזים לפסוקים שנזכרת בהם ההבדלה. חז"ל קבעו שיש לומר בין שלוש לשבע הבדלות. בתלמוד הבבלי ובקטעי גניזה נשמרה הרשימה המלאה, אך בבבלי נפסק שדי בשלוש הבדלות, בניגוד לנוהג הארץ-ישראלי.
רב יוסף הבבלי מצטט את נוסח התפילה שתיקנו רב ושמואל, ורואה בו נוסח בבלי: "מדרב ושמואל ידענא דתקינו לן מרגניתא בבבל: ותודיענו ה' אלהינו את משפטי צדקך, ותלמדנו לעשות חקי רצונך, ותנחילנו זמני ששון וחגי נדבה, ותורישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, ותתן לנו וכו' " (בבלי, לג ע"ב). נוסח זה מתאים לערב יום טוב שחל במוצאי שבת. יש בו שלוש "הבדלות": הבדלה בין קדושת שבת ליום טוב, הבדלה בין שבת לששת ימי המעשה והבדלת עם ישראל. אם כן, זהו הנוסח הבבלי להבדלה שבערב יום טוב שחל במוצאי שבת. הנוסח אצילי ועוטה הוד, והוא אכן מרגלית שהורישו לנו חכמי בבל.
בירושלמי מוצגת סדרת הנחיות שמהן ניתן לללמוד על כמה ממרכיבי ההבדלה, אבל לא ברור האם זו ההבדלה שבתפילה או ההבדלה שעל הכוס. "רבי אבא בשם אבא בר ירמיה: אפילו יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר 'בין יום השביעי לששת ימי המעשה'. אמר רבי זעורא לרב יהודה: וכי ששת ימי המעשה לפניו? אמר ליה: וכי יש טומאה וטהרה לפניו? רבי ירמיה רבי זעורא בשם רב חייא בר אשי, צריך לומר: 'החל עלינו את הימים ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום'. רבי אבא מוסיף: 'והשמיענו בהן ששון ושמחה'. רבי חזקיה בשם רבי ירמיה: 'הביננו ולמדינו' " (ירו', ט ע"ג).
אם כן, קטעי ההבדלה המצוטטים הם:
1. בין יום השביעי לששת ימי המעשה – זו אחת ההבדלות, והחשובה שבהן, והיא נזכרת גם בהבדלה הבבלית. אם היא נאמרת במוצאי שבת שחל בערב יום טוב, ודאי שהיא נאמרת גם במוצאי שבת שבכל ימות השנה;
2. טומאה וטהרה – זהו רמז להבדלה נוספת, "המבדיל בין טמא וטהור", והיא מוכרת מנוסח ההבדלה הארץ-ישראלי שבגניזה. בתלמוד הבבלי נרמזת הבדלה זו, ושם מדובר במפורש בהבדלה על הכוס: "אמר רבי יוחנן: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות – הויין לו בנים זכרים, דכתיב 'להבדיל בין הקדש ובין החול', וכתיב התם 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור', וסמיך ליה: 'אשה כי תזריע' " (בבלי, שבועות יח ע"ב). לא ברור האם המשפט נכלל רק בהבדלה על הכוס או גם בהבדלה שבתפילה;
3. החל עלינו את הימים, ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום;
4. והשמיענו בהן ששון ושמחה – זה אולי רמז להבדלה שהיא בערב יום טוב;
5. הביננו ולמדינו – יש להניח שמשפט זה נאמר בתפילה והוא מקשר בין תפילת החונן לאדם דעת לבין ההבדלה.
לא נעסוק כאן בנוסחאות ההבדלה הקדומות שנמצאו בגניזה, ונסתפק באחת מהן. בסידור ארץ-ישראלי שנמצא בגניזה מצוי נוסח של ההבדלה של תפילה: "וקאל (ואמר) דעת ותבונה תתן בלבינו והבינינו לשמור פקודך. יקול (יאמר) אתה הבדלת בין חושך לאור בין מים העליונים למים תחתונים בין הים ליבשה בין הטמא לטהור בין השבת לששת ימי המעשה בראשית. בין ישראל לגוים כאמור והייתם לי קדושים כי קדוש אני יי' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. []לאדם מערכי לב ומיי' מ[ענה] ל[שון] חונן הדעת"34מרגליות, הלכות ארץ ישראל, עמ' קמז; לדיון מפורט ראו במבוא למסכת שבת. . זה המקור לשבע ההבדלות שבנוסח ארץ ישראל, וברור שהן נאמרו גם בתפילה. נראה, אפוא, שהנוסח בתלמוד נועד רק לערב יום טוב, ולכן אינו בא לידי ביטוי בקטע הגניזה שצוטט.
הקשר בין ההבדלה ותפילת החונן לאדם דעת עשוי להיראות מלאכותי. התלמוד הירושלמי אומר: "אם אין דיעה תפילה מניין" (ט ע"ב), ברם מנימוק דומה ניתן לקשר את ההבדלה לכל דבר. דומה שתפילת החונן לאדם דעת נבחרה משום שהיא תפילת החול הראשונה. עם זאת, בחירת החונן לאדם דעת כתפילה הראשונה אינה מקרית. חז"ל השעינו זאת על פסוקים שונים35ראו פירושנו לעיל, פ"ד מ"ג. . ברם, דומה שהפסוקים באו לחזק מצב נתון. תפילת החונן לאדם דעת נבחרה מסיבה אחרת. מנקודת מבטם של חכמים תפילת החונן לאדם דעת היא בעלת חשיבות מרבית, והיה להם עניין רב להדגישה. ה"דעת" היא גם ידיעת התורה. חכמים מנסים לקדם את רעיון לימוד התורה ולהפיצו בכל דרך אפשרית, על כן חשוב להם שתפילת הדעת תופיע בתחילת התפילה, במקום בולט ומרכזי. ההבדלה צורפה אליה רק בדיעבד, כיוון שהייתה זו התפילה הראשונה.