רבי אלעזר בן עזרייה אומר אין תפילת המוספים אלא בחבר עיר – המפתח להבנת משנתנו ולתולדות תפילת המוסף הוא המונח "חבר עיר". המונח מופיע בסדרת עדויות בנושאים שונים. במשנתנו חבר העיר הוא ללא ספק ביטוי אחר למעמד ציבורי. הירושלמי מביא מעשה אשר משתמע ממנו שרבי ינאי לא התפלל בציפורי, והתלמוד תמה: הרי בציפורי יש חבר עיר (ירו', ח ע"ג), מכאן שביישוב כציפורי יש חבר עיר. בהלכה אחרת נקבע שכוהן שיש בידו מום לא יישא את כפיו אלא אם יש במקום חבר עיר (תוס', מגילה פ"ג הכ"ט). בהלכה אחרת חבר העיר מופיע כגוף המארגן את החלוקה של פֵרות שביעית, ואחראי כללי על חלוקת הצדקה (תוס', פאה פ"ד הט"ז; שביעית פ"ז ה"ט). לתחום זה שייכת הלכה אחרת. אם עוברי אורח תרמו צדקה בעיר אחרת, הרי שמותר להם להסב את הצדקה לעירם, אך אם יש שם חבר עיר – תינתן לחבר העיר. אם כן, שוב חבר העיר עוסק באיסוף צדקה. הבבלי (מגילה כז ע"ב) מסיק מכאן שהלכה זו חלה על רב הונא, ולכך נשוב. חבר העיר מופיע עוד כאחראי על טיפול באבל ובמשפחתו, ובעיקר במעמד הלוויה ובסעודותיו של האבל. יש להניח כי זה היה אחד מתפקידיו בתחום הצדקה117תוס', בבא בתרא פ"ו הי"ג; בבלי, חולין צד ע"א; מסכת שמחות, פי"ב ה"ד, עמ' 195; פי"א ה"ב, עמ' 187. .
מהבבלי למשנתנו משמע שחבר העיר הוא מונח לפעילות ציבורית. על כן פירשו ראשונים מספר שהכוונה לחבורה של העיר. אף רש"י כאן פירש כך. ברם, בבבלי מגילה התלמוד מפרש שלרב הונא מעמד של חבר עיר, על כן פירשו ראשונים רבים שצריך לקרוא חָבֵר עיר, במובן של חבר בניגוד לעם הארץ118רש"י למשנתנו פירש חבורה, ובמגילה חבר בניגוד לעם הארץ. בעל מחזור ויטרי פסק בתוקף שהאומר חֵבֵר=חבורה "אינו אלא שוגה. זו הדרך וזו העיר צור ישראל יאיר עיננו בתורתו ויורנו ונלכה אורחותיו", ראו מחזור ויטרי, עמ' שיז. כן פירשו אוצר הגאונים למגילה, עמ' 81; המאירי כאן וראשונים רבים אחרים. הראבי"ה, הל' מגילה תקצב, ובעל ספר יראים, עמ' תיט, פירשו שזו חבורה. בעל אור זרוע אומר את שני הפירושים ולא חש בסתירה, ראו הלכות צדקה י, והלכות תפילה פט. הריטב"א אומר: "והוא מן הלשונות שענינם מתחלף" (פירושו לראש השנה לד ע"ב), ופירש "חכם הממונה על כל דבר מצוה", ובפירושו לעבודה זרה לו ע"ב פירש חכם, גדול העיר. כל פירושי הראשונים נעים בין שני הפירושים הללו, ולא נוסיף ונמנה כרוכל את המפרשים השונים, שכן אנו מהלכים בדרך שונה. , והכוונה לחכם העיר. אין צריך לומר שלא מצינו חבר במובן של חכם בולט, אלא להפך, זהו תואר נמוך משל חכם.
הבבלי במגילה אינו אומר שחכם הוא חבר, אלא שלרב הונא מעמד זה. וזאת לדעת! הבדל גדול היה בין הקהילה בארץ ישראל לזו המשתקפת בתלמוד הבבלי. הקהילה בארץ ישראל הייתה גוף ציבורי עממי, ואילו בתלמוד הבבלי חכמים מצטיירים כמנהיגי הקהילה. הם המארגנים את מערכת השירותים, ממנים פרנסים ואחראים על כל פעולות הקהל119ראו ספראי, הקהילה, עמ' 80, 85, 183, 299. . על כן גם כאן רב הונא ממלא תפקיד של חבר עירוני, אך בארץ ישראל מילא את התפקיד גוף ציבורי כלשהו.
על כן יש להעריך שחבר עיר הוא גוף ציבורי שהיה קיים רק ביישובים גדולים. היה גם מי ששיער שזה היה גוף אזורי, מעין מועצה אזורית. על מטבעות המרד מצינו חרות שמו של גוף דומה, "חבר היהודים". חבר היהודים הוא אפוא מועצה לאומית, וחבר העיר הוא מועצה אזורית או מועצה בערים גדולות120לחבר העיר ראו שם, עמ' 76-74; ספראי, בימי הבית, עמ' 474-473. .
אם כן, לדעתו של רבי אלעזר בן עזריה היחיד אינו מתפלל מוסף כלל, אלא יש לקיים מעמד של תפילת מוסף רק ב"מועצה האזורית".
וחכמים אומרים בחבר עיר ושלא בחבר עיר – מוסף הוא תפילה ככל תפילה אחרת; עדיף להתפלל אותה בציבור, אך אם אי אפשר יש לאמרה ביחיד. לאמִתו של דבר, חכמים אפילו אינם אומרים שיש להעדיף את תפילת הציבור.
רבי יהודה אומר משמו – של רבי אלעזר בן עזריה, כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפילת המוספין – ייתכן שזה ניסוח המתאים רק לדעה שנאמרה לעיל, אך בתלמוד הבבלי (ל ע"א) הבינו שרבי יהודה חולק על תנא קמא. לדעתו תפילת מוסף נערכת במעמד המועצה, ויחיד שאינו בישיבת המועצה פטור מהתפילה, ואילו לדעת תנא קמא כל מקום שבו מתקיימת מועצה חייבים כל תושביה בתפילה. שניהם מאוחדים בדעה שתפילת מוסף אינה בכל מקום וודאי שלא ביחיד, אלא רק במקומות ציבוריים מאורגנים.
מסתבר, אפוא, שתפילת מוסף התפשטה בציבור רק בשלב מאוחר, ובדור אושא עדיין היו שראו בה מעמד לציבור בלבד. מתוך כך נבין גם את סדרי התקיעה בראש השנה. חכמים רצו שהתקיעה תהיה במעמד הציבור ועל כן דחו אותה למוסף. עד שתפילת המוסף הציבורית עוצבה, תקע כל אדם לעצמו. בדיוננו במסכת ראש השנה עמדנו על מרכיב זה של תקיעה עצמית ושל קביעת התקיעה במוסף121ראו פירושנו לראש השנה פ"ד מ"ח. .