רבי נחונייא בן הקנה – רבי נחוניה בן הקנה מכונה גם "איש אמאוס" (מדרש תנאים לדברים, כו יג, עמ' 175), ומכאן שהיה פעיל באמאוס. כבר היו שהציעו שהכינוי "איש מקום פלוני" מעיד על איש אמיד, אולי בעליו של כפר פרטי. רבי נחוניה זה היה כנראה איש כפר בשם קנה, אולי זו קנה שבגליל, ואולי יישוב באזור הנחל הנקרא היום נחל קנה, זורם בשומרון ונשפך למישור השרון, קצת צפונית מהמקום שבו נמצאת כפר סבא היום. רבי נחוניה זה היה תלמיד של רבן יוחנן בן זכאי, ונחלק עם רבי אליעזר ורבי יהושע (בבלי, חולין קכט ע"ב). עדות בולטת היא המסורת הבאה: "נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד – לישראל, ולאומים – חטאת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל, ולאומות חטאת"43בבלי, בבא בתרא י ע"ב; בפסיקתא דרב כהנא, ב ה, עמ' 21, המימרה מיוחסת גם לרבי אלעזר בן ערך, ותגובתו של רבן יוחנן בן זכאי מופנית רק לבן ערך, ולא לרבי נחוניה. נראה שדברי רבן יוחנן בן זכאי מתאימים לנוסחה שבעל המימרה הוא רבי אלעזר בן ערך, תלמידו החביב של רבן יוחנן בן זכאי, ולא לרבי נחוניה, שספק אם רבן יוחנן בן זכאי הכירו. ראו עוד בתנחומא, כי תשא ה. . עוד ידוע עליו שהיה רבו של רבי ישמעאל (בבלי, שבועות כו ע"א), ואולי נמנה עם עשרת הרוגי מלכות, אך לפי יתר המקורות שהבאנו מן הסתם נפטר עוד לפני גזרות הדת.
היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה – זו תפילת יחיד מובהקת שאדם נושא לפני קונו. לא ברור מדוע שובץ הדיון עליה כאן, באמצע הדיון בתפילות הציבור.
אמרו לו מה מקום לתפילה זו – באופן פשוט השאלה היא לשם מה התפילה, אך רבי נחוניה עונה בכך שהוא פורס את נוסח התפילה או את תכניה, ובכך מסביר גם שמשמעות השאלה הייתה לא רק לשם מה התפילה אלא גם מהו תוכנה.
אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי – שתי התפילות מבטאות ערכים מרכזיים במחשבתם של חכמים. התפילה בכניסה מבטאת את תחושת האחריות הכבדה שחכמים חשים. אמנם הם עוסקים בלימוד שהוא כביכול עיוני ולעתים מנותק מהמציאות, ברם לימוד זה עשוי להוביל לפסיקת הלכה. מעבר לכך, חכמים לא ראו במסקנות הלימודיות עניין תאורטי. המסקנות הלימודיות הן בדיקתו, גילויו והבנתו של דבר ה'. הם חשו בחרדה שמא לא יִלמדו או לא יְלמדו נכון, על כן התפילה היא "שלא תארע תקלה על ידי". התפילה ביציאה באה לבטא את הגאווה והסיפוק העצמי על כך שהם נמנים עם חובשי בית המדרש ואת תחושת העליונות על מי שאינו הולך בדרכם, המוני העם היהודי והציבור הנכרי.
בתלמודים מובא פירוט של התפילה, שהוא ספק זיכרון היסטורי ספק פיתוח מאוחר של דברי התנא הקדום, בבחינת "מה היה ראוי שיתפלל".
חלק מההבדלים בין התלמודים ספרותיים, כגון הפנייה "אלהיי ואלהי אבותיי" או ציטוט הפסוק המלא המופיעים רק בתלמוד הירושלמי. אך בין התלמודים יש גם שני הבדלים חשובים יותר. האחד הוא המרכיב "שלא אקפיד כנגד חביריי" המופיע רק בירושלמי. בבבלי נאמר "וישמחו בי חברי", אך השמחה היא על גילויה הנכון של התורה, ואילו בירושלמי התפילה היא על מערכת היחסים האישיים בתוך בית המדרש. המקורות מייחסים לחכמי ארץ ישראל תכונה זו של שמירה על יחסים נאותים בתוך בית המדרש, ואילו חכמי בבל מואשמים (על ידי עצמם) בחריגה מכללים אלו של חיבה ורעות44מובן שאיננו יכולים לקבוע האם זו תדמית עצמית של חכמי בבל וארץ ישראל, או שהיו גם הבדלים מבניים בקוד ההתנהגות ובתרבות הדיון בין שני בתי המדרש הגדולים. . "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב 'ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים'? 'נועם' – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה; 'חובלים' – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. 'ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עליה' (זכריה ד, יד); 'יצהר' – אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, 'ושנים זיתים עליה' – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית" (בבלי, סנהדרין כד ע"א).
הבדל שני הוא באפיונם של ה"אחרים". בירושלמי הם יושבי הקרקס והתאטרון, כלומר הציבור השטוף בהווי החיים ההלניסטיים, והנהנה מתרבות הבידור הנכרית המאוסה. בתלמוד הבבלי ה"אחרים" הם יושבי קרנות, סתם בטלנים. ייתכן שההבדל נובע מכך שבבבל לא היו קרקסאות ותאטראות. ייתכן גם שקרנו"ת הם ראשי תיבות של קרקסאות ותאטראות45האות נו"ן נוספה כדי ליצור מילה סבירה. ; מעתיק בבלי כבר לא היה מודע למשמעות הצירוף "קרו"ת" ותיקן ל"קרנות"46הצעה זו הציע קוק, קרנות. . מכל מקום, הביטוי "יושבי קרנות" הוא בבלי בלבד.
יושבי קרנות כבטלנים מופיעים במסורות בבליות נוספות (כגון בבלי, בבא קמא פב ע"א; סנהדרין ג ע"א). לעומת זאת, במסורות ארץ-ישראליות יושבי הקרנות הם אנשי צבא שקרן התקיעה בידם, שהם יושבים בקרונות (כרכרות – בראשית רבה, עה י, עמ' 889). באבות דרבי נתן נעשה שימוש במונח "יושבי קרנות" ומשמעותו מראה כי החכם השתמש, בצורה חופשית, במשנתנו: "מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר לו מה שעשה בילדותו אמר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות בשוק"47אבות דרבי נתן, נוסח א פכ"א, עמ' 74. דוגמה זו מצטרפת כנראה לראיות על זיקתו של אבות דרבי נתן ליהדות בבל ומורשתה. בנוסח ב של אבות דרבי נתן כל הדרשה חסרה. , וכן: "ישיבת כנסיות של עמי הארץ, כיצד? מלמד שלא יתכוין אדם להיות עם יושבי קרנות בשוק. שכל זמן שאדם עושה כן בטל מדברי תורה שנאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (הוספה ב לנוסח א פ"ט, עמ' 166).
הנוסח באבות דרבי נתן הוא כנוסח בבל, ומן הסתם המעתיקים כבר הושפעו מהנוסח של התלמוד הבבלי שבידינו. מכל מקום, במסורות אלו יושבי קרנות הם הניגוד ליושבי בית המדרש. הם יושבים בקרנות הרחובות ומתבטלים, וזו היא כנסיית עמי ארצות. אם כן, ההבדל בין הבבלי לירושלמי אינו רק פרי נוסח העתקה שונה, אלא זו מסורת שונה שראשיתה אולי בטעות נוסח. אם אכן כך התפתח נוסח מסורות בבל, מכאן שמסורות אלו הגיעו לבבל כתובות, שהרי ראשי תיבות מעין אלו אופייניות לתרבות של כתיבה בלבד, ובלימוד בעל פה הן בלתי אפשריות. לאגרות בהלכה שנשלחו מארץ ישראל לבבל יש עדויות נוספות, ולא כאן המקום לברר שאלה מרכזית זו החורגת מסוגייתנו. לפרשנות המוצעת חשיבות רבה להבנת מערכת הקשרים בין המרכז הארץ-ישראלי והתפוצה הבבלית, ולא נרחיב בכך.
משנה ב מפסיקה את רצף הדיון בתפילת החובה, היא תפילת שמונה עשרה. מקומה הטבעי הוא דווקא בפרק ט העוסק בתפילות מזדמנות, ובמיוחד במשנה ד שם העוסקת בנכנס לכרך. נראה שהיא הובאה כאן משום דמיונה לתפילתו הקצרה של רבי יהושע הנזכרת במשנה הבאה48פרנקל, אגדה, עמ' 658. . קשה להכריע האם המשנה ראתה בתפילה זו חובה, או שמא מתואר כאן מנהג פרטי בעל אופי חסידי.