זב שראה את הקרי והנידה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראת נידה צריכין טבילה רבי יהודה פוטר – זב ונידה טמאים שבעה ימים, על כן לכאורה אם הזב ראה קרי אין טעם שיטבול, הרי הוא ממילא טמא. הוא הדין לנידה שראתה שכבת זרע או ששימשה עם בעלה, אף על פי כן תנא קמא קובע כי הם חייבים טבילה. לכאורה לרבי יהודה טיעון משכנע: "משם מה מועיל הוא שהוא טובל שאם [שאין] שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה" (ירו', ז ע"א). במישור ההלכתי-טכני תשובתם של חכמים ברורה. לדעתם הטמא טומאת קרי אינו רשאי לקרוא בתורה ולברך; אם יטבול יהיה רשאי לקרוא בתורה, לקרוא קריאת שמע, לברך וכו', אף שיישאר טמא. אבל רבי יהודה לשיטתו שטמא טומאת קרי רשאי לקרוא בתורה. ראינו כי זו שיטתו של רבי יהודה בן בתירא, אבל במשנה ד ראינו כי ניתן לפרש את דברי רבי יהודה גם בדרך שונה.
מעבר לכך, דומה שההלכה במשנתנו שופכת אור מיוחד על טומאת בעל קרי. רוב הטומאות הן טומאות קונקרטיות-הלכתיות, וההיטהרות היא הדרך לטהר טמא שנטמא באותה טומאה בעלת אופי הלכתי. כל זאת בניגוד לעולם הפגאני והנוצרי, שם הטהרה הייתה מונח סמלי ורוחני יותר. הטהרה ההלכתית היא אמנם תנאי לקדושה, שכן כל אדם הבא אל הקודש במובנו המעשי – מקדש – חייב להיטהר לפני כניסתו אליו, ברם בעולם הפגאני והנוצרי המיטהר אינו דווקא זה שרוצה להסיר מעליו את טומאתו, אלא מי שרוצה להאציל על עצמו קדושה. תיאור זו נכון לגבי רוב דיני טומאה וטהרה שבמקורות ישראל. אין טהרה ללא טומאה מוגדרת לפניה, או לפחות חשש מטומאה מוחשית, אבל ביהדות של תקופת התנאים מצינו לכך גם חריגים מספר. הדין הכללי הוא שהנכנס אל הקודש טובל אפילו אם היה טהור. ניתן עדיין להסביר טבילה זו משום ספק, שמא נטמא. אלא שכידוע הכוהן הגדול טובל עשר פעמים ביום כיפור, וקשה להסביר זאת בחשש שמא נטמא. בברייתא שבתלמוד הבבלי רבי יהודה מסביר: "סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש"75בבלי, יומא ל ע"א; השוו ירו', ביכורים פ"ב ה"א, סד ע"ד; יומא פ"ג ה"ג, מ ע"ב. "סרך" כאן משמעו חשש, או אולי יש לפרשו במשמעות של סדר, נוהל קבוע. זו אולי גם משמעותו של שם החיבור "סרך היחד". . שוב, הסבר זה יכול להסביר לכל היותר את הטבילה הראשונה, אך לא את כל הטבילות.
הכוהנים רחצו גם ידיים ורגליים, ובעקבות מצווה זו תוקנה נטילת ידיים ואולי גם רחיצת רגליים76ראו פירושנו לעירובין פ"א מ"י. . הנימוק הרשמי הוא משום ספק טומאה, שהידיים עסקניות הן. אלא שמבחינה הלכתית ההסבר אינו אפשרי, ממה נפשך: אם נגעו ידיים בטומאה – יש צורך בטבילה מלאה, ואם לא – לשם מה נטילה? יתר על כן, לפי היגיון זה לא היה אדם טמא צריך להיות חייב בנטילת ידיים, ובחוץ לארץ לא הייתה צריכה להיות נוהגת נטילת ידיים כל עיקר. אין זאת אלא שיש כאן טהרה שלא באה להוציא מטומאה, אלא להוסיף קדושה. את נטילת הידיים בחוץ לארץ ובטומאה אפשר להסביר כזיכרון, אך הטבילה במקדש נועדה בבירור לתוספת קדושה, והסבר הבבלי שהבאנו הוא הסבר מאוחר המנסה להתעלם מהיבט זה של טהרת קדושה.
נראה שגם טומאת קרי היא במעמד דומה. המטרה לא הייתה טהרה מטומאה בלבד. אמנם הרואה קרי הוא ודאי טמא מן התורה, אבל טהרתו שירתה גם מטרות נוספות, של התקדשות. מעתה, מן הראוי לחזור לשורשיה. למה תיקנו טהרה זו? התלמודים אומרים במפורש: "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (בבלי, כב ע"א), ובירושלמי במקום "תלמידי חכמים" סתם "בני אדם מישראל" (ו ע"ג)77ההבדל אינו מקרי. הבבלי מכוון את דבריו בעיקר לציבור החכמים, והירושלמי רואה לפניו בעיקר את הציבור בכללותו. ההבדל הוא ספרותי ופסיכולוגי ולא הלכתי. הבדל זה חוזר בסוגיות רבות. , או הגדרה אחרת: "דבר שהוא גודר את ישראל" (שם). הטבילה נועדה להפוך את קיומם של יחסי אישות למעמד מכובד ולשלול אפשרות שיקוימו כלאחר יד, בחפזה וללא כבוד, ובסיומם יחזור האדם לחיי יום יום ללא מעמד דתי. דומה לכך היא נטילת הידיים לאחר נגיעה בכתבי הקודש. ההבדלים ההלכתיים בין טבילה לחולין לבין טבילה לתרומה ולבין טבילה לקודש (חגיגה פ"ג מ"א) מצביעים על כך שאין כאן רק חשש מטומאה שאירעה, אלא גם תביעה למעמד של התקדשות. אמנם המשנה מוצאת גם הבדלים פעוטים בדיני טבילה, אך עיקר הדרישה היא שטבילה לקודש תיעשה מתוך כוונה ומטרה נעלות יותר.
לסיכום, טומאת הקרי היא תופעה מיוחדת במרכיבים מספר:
• ריבוי מחלוקות קיצוני ביותר. בכל אחד מהנושאים מצינו שוללים ומתירים, אך גם שלל דעות ביניים.
• ההגבלה על לימוד תורה, קריאת שמע וברכות, שגם היא שנויה במחלוקת.
• טהרה בתשעה קבין ובהזלפה, שגם היא שנויה במחלוקת.
• חובת היטהרות למי שממילא טמא, שגם היא שנויה במחלוקת.
ניתן לסכם בדברי רבי ינאי: "שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה, וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין לו ימיו ושנותיו" (בבלי, כב ע"א). הרישא היא סיכום אובייקטיבי, והסיפא היא הבעת דעתו האישית של רבי ינאי, שהיה מהמקפידים על דיני טהרה, ושהנהיג קבוצת חכמים שההקפדה על טהרה הייתה ממאפייניה.