היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק – לכתחילה אין להתפלל בטרם יטבול בעל הקרי מטומאתו. לא זו בלבד שאסור לו להתחיל בתפילה, אלא שהמשנה מחייבת אותו לקצרה. המשנה מהלכת, אפוא, בדעה המחמירה האוסרת על בעל קרי להתפלל.
אלא יקצר – לא ברור מהו קיצור זה, האם זהו קיצור חופשי, או אמירת תפילה מקוצרת מעין זו שאדם מתפלל בשעת סכנה, ואשר תידון בפרק הבא (מ"ג).
ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקראות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא – ההלכות במשנה ברורות, אבל המציאות החברתית המבצבצת מתוכן מעניקה למשנה נופך מיוחד. באופן עקרוני אין לקרוא קריאת שמע או להתפלל עירום. קריאת שמע ניתן לקרוא עד הנץ החמה או עד ארבע שעות, אך כפי שראינו, המקפידים נהגו לקרותה עד הנץ החמה, וליתר דיוק בהנץ החמה ממש. הטובל רוצה לקרוא את קריאת שמע עם הנץ וטרם הספיק להתלבש, לכן אם יכול להספיק להתלבש יקרא כרגיל. ייתכן שהמשנה משקפת את הדעה האמורה לעיל "וגומרה עד הנץ החמה" כדעה נורמטיבית ולא כדעה המכוונת ל"מקפידים" בלבד, שאילולי כן לא הייתה מתירה לטובל לכסות את מערומיו במים ולקרוא, ואם לאו יתכסה במים ויקרא – אם הוא יושב בתוך המים דינו כמכוסה. כל זאת בתנאי שהמים הם מים טובים. הירושלמי מוסיף תנאי נוסף: "מתניתא בעכורין" (ו ע"ד). כלומר המים אינם צלולים (לחלוטין), וכך הם יכולים לשמש ככיסוי למערומיו של הקורא.
כפי שרמזנו, מהמשנה מבצבצת מציאות חברתית מיוחדת. לכאורה המציאות שבמשנה נראית רחוקה מאוד. האם באמת נוצר מצב שהטובל לא הספיק לסיים טבילה עד הנץ? הרי הנץ אינו רגע, אלא דקות מספר שבהן ניתן להספיק לטבול, להתלבש ולקרוא קריאת שמע במועדה, וזאת אף ללא שימוש בהיתר לקרוא קריאת שמע עד ארבע שעות. ייתכן שהמשנה עוסקת בשאלה תאורטית, וכמוה דיונים רבים בספרות חז"ל. ברם, ייתכן מאוד שהמשנה רואה לפניה אחד מאותם טובלי שחרית. אלו טבלו בבוקר, ואולי העדיפו להתפלל בתוך המים מתוך טהרה. כבר ראינו כי לקבוצת טובלי השחרית קרבת מה לטובלים מחמת קרי. אולי הקפידו אלו לקרוא קריאת שמע במים. חכמים אינם שוללים את הנוהג, אבל מקפידים על הפרטים הטכניים הנדרשים בהלכה. ייתכן גם שבהלכה שבמשנה ישנה הסתייגות מקריאת שמע (ותפילה) במים בעירום, שכן יש בה חריגה מן המכובדות הנדרשת מהמעמד. ההסתייגות אינה נאמרת במפורש, אלא כהגבלה טכנית. מכל מקום, יש כאן אולי רמז לנוהג חברתי-דתי שאינו חלק מההלכה של חז"ל.
אבל לא יתכסה73בכתב יד קופמן נוסף "אבל", ונמחק בידי הסופר עצמו. לא במים הרעים – אם המים מלוכלכים מדי שוב אי אפשר לקרוא בהם, ולא במי המשרה – סתם מי משרה הם משרת הפשתן או הכביסה. את הפשתן השרו בתעלות חצובות שבהן הניחו את אניצי הפשתן. מי המשרה מסריחים ויש להרחיקם מהעיר, על כן אין גם לקרוא בהם. בתלמוד הירושלמי נזכרת גם פרשנות של "מישרה שלכובסין" (ו ע"ד). בספרות חז"ל "לכבס" משמעו לשטוף בגדים, או להשרותם לצביעה. יש להניח שכאן מדובר במי הכביסה, שהם מלוכלכים. מי צבע כלל אינם באים בחשבון (איור 16 תעלה לשריית פשתן, איור 16).
עד שיטיל לתוכן מים כמה ירחיק מהן מן הצואה ארבע אמות – כמעט בכל כתבי היד74חוץ מכתב יד קופמן וכתב יד פריז. כתב יד פריז הוא אמנם כתב יד של התלמוד הבבלי, אך נוסחאות המשנה שבו קרובות לעתים לאלו של כתב יד קופמן, ראו להלן פ"ד מ"ד. : ומן הצואה. דין ההרחקה מצואה ברור. הצואה מסריחה ויש להרחיק ממנה וממי רגליים, ולכך עדויות רבות. סתם הרחקה היא ארבע אמות, והדין ברור. אלא שהמשפט "כמה ירחיק מהן?" כשלעצמו תמוה: וכי צריך להתרחק ממי כביסה מלוכלכים? הרי אין הם מסריחים עד כדי כך! גם מי הפשתן אינם מפגע כה חמור. יתר על כן, במשרה כמות מים רבה, על כן הפתרון "עד שיטיל בהם מים" הוא קשה. לשם כך יש צורך בכמות מים גדולה, והפתרון נראה בלתי מעשי. על כן ייתכן שחסר כאן משפט שתוכנו נמצא בתוספתא, כגון "לא יטיל אדם את המים במקום שמתפלל" (תוס', פ"ב הי"ט ומקבילות), או אולי "לא יתפלל ליד מי רגליים וצואה עד שיטיל לתוכם מים". המשפט כמובן אינו בכל כתבי היד ועדי הנוסח, ואיננו טוענים שהוא נשמט מהנוסח אלא שהוא נחשב בעיני בעל המשנה כמיותר וברור, או שבהלכה הקדומה שממנה נלקטה המשנה הוא הופיע. ייתכן גם שבעל התוספתא השלים את המשפט כדי להעניק למשנה משמעות מובנת (איור 17).