קברו את המת וחזרו – מעמד הלוויה היה ארוך ומורכב מפרטים טקסיים רבים שנידונו כהלכה בספרות29לתיאור טקסי האבל ראו רובין, קץ החיים, והמבוא למסכת שמחות שאנו מקווים לכתוב, בסיוע החונן לאדם דעת ולאין אונים עצמה ירבה. . באופן כללי הגיעה הלוויה עד לקבר, וזה היה לעתים מרוחק מהעיר. לאחר הקבורה עצמה חזרו כל המלווים לעיר, ושם התקיים מעמד השורה. המנהג הקדום היה שהאבלים ניצבו והעם עבר לפניהם. המשנה העוסקת בדיני כוהן גדול מספרת על כך: "וכשהוא מנחם אחרים דרך כל העם עוברין בזה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם..." (סנהדרין פ"ב מ"א), והירושלמי למשנתנו מספר על כך: "אמר רבי חנינא בראשונה היו משפחות עומדות ואבלים עוברין. משרבת תחרות בציפורין, התקין רבי יוסי בן חלפתא שיהו המשפחות עוברות והאבלים עומדין. אמר רבי שמעון דתוספתא [תוספתאה] חזרו הדברים ליושנן" (ו ע"ב)30בירו', סנהדרין פ"ב ה"ב, כ ע"א: ר' שמואל דסופפתה. נראה שזהו שם מקום, ואין בידינו להציע הצעה לזיהויו. . המנהג הקדום היה שהאבלים עמדו והמנחמים עברו על פניהם, כפי שעולה ממשנתנו. אלא שהתפתח המנהג שהמנחמים הסתדרו לפי סדר כבודם, ובציפורי התפתחה תחרות על עמדות היוקרה31תחרות דומה על סדר חלוקת מחוות הכבוד בציפורי חוזרת במקורות אחרים כגון ירו', שבת פי"ב ה"ג, יג ע"ג. הדבר נובע מכך שבציפורי חלו שינויים חברתיים והתחוללה תנודה של העיליתות. . על כן התקין רבי יוסי בן חלפתא איש ציפורי שהאבלים יעברו לפני העם שהסתדר בשורה או שורות. לדברי רבי שמעון (שמואל) תוספתאה הוחזר המנהג הישן.
אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא הגיעו לשורה יתחילו – קריאת שמע כאן היא עדיין אישית, ורק בהמשך תקופת התנאים הפכה לציבורית32ראו במבוא. . עד שהשורה מתארגנת יכולים רבים לסיים את קריאת שמע. אם קריאת שמע היא בציבור יקראו לפני העמידה בשורה, או שכולם ימתינו לאחר השורה, מכל מקום ברור מהמשנה שמדובר בפעולה אישית שאינה מעסיקה את כל הציבור, ואם לאו לא יתחילו – אלא יקראו קריאת שמע אחרי סיום השורה. אין במשנה התייחסות לאפשרות שזמן קריאת שמע יחלוף. יש להניח שהלוויה נערכה מוקדם בבוקר או לפנות ערב. בערב ניתן לקרוא את קריאת שמע עד מאוחר בלילה, ובפועל רק לעתים רחוקות התעורר החשש שזמן קריאת שמע יעבור. מכל מקום, חכמים התייחסו לשורה כמצווה גדולה, וברור היה להם שאין לדחות את השורה עד שיקראו קריאת שמע.
העומדין בשורה הפנימין פטורין והחיצונין חייבין – הפנימיים הם אלו הרואים ישירות את האבלים, והם העוסקים ממש במצווה ולכן רק הם פטורים מקריאת שמע. ממשנתנו יוצא בבירור שהעם הסתדר בשורות מספר ורק חלק מהם ראו את האבלים. לא תמיד הייתה יותר משורה אחת, והתוספתא קובעת: "רבי יהודה אומר אם אין שם אלא שורה אחת העומדים לשם כבוד חיבין לשם אבל פטורין" (פ"ב הי"א). ההבחנה המעשית מתי השורה היא "לשם כבוד" (למת או למשפחה) ומתי היא "לשם אבל" אינה ברורה, ולא ברור כיצד רבי יהודה מציע להבחין, הלכה למעשה, בין השניים. ההבחנה אמנם חוזרת במקורות, אך מבחינה חברתית היא יותר תאורטית ממעשית.