המשנה חוזרת לדיון במשנה ה. מן הסתם הייתה משנה זו בעבר ההמשך של משנה ה, ואולי אף קדמה לה, ומשנה ה היא סיפור המעשה של משנה ח. אלא שהעורך רצה לשבץ באמצע את סדרת המעשים של רבן גמליאל.
חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא – זו ההלכה שעליה התבסס רבן גמליאל, או אולי היא ניסוח הלכתי של המעשה. כבר אמרנו בפרק הקודם100ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"א. כי לעתים מעשה מנוסח כהלכה עקרונית, או שהלכה עקרונית מנוסחת במקבילה כסיפור מעשה. כך גם במקרה שלפנינו. בסוף הפירוש למשנה נחזור לשאלת היחס בין המעשה וההלכה.
רבן שמעון בן [גמליאל] אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול – לא כל אחד רשאי להחמיר על עצמו. "ליטול את השם" הוא מונח למי שמחמיר, וייתכן שמקורו במשנה ובמחלוקת אחרת. המשנה אומרת ש"היחידים" מתחילים להתענות לפני הציבור וממשיכים להתענות אף כאשר כל הציבור מפסיק101ראו פירושנו לתענית פ"א מ"ד. . גם על כך אפשר לחלוק האם כל אדם רשאי להחמיר על עצמו, וכאן ה"שם" הוא ברור, שם היחידות. אפשר גם להבין שה"שם" הוא מעמד המחמיר והצדיק. הביטוי אמנם אינו מופיע בהקשר לתענית, אך רבן שמעון בן גמליאל מתייחס ליחידים אלו. בתלמוד הבבלי (תענית י ע"ב) מובאת ברייתא המצויה גם בתוספתא ובה מחלוקת תנאים האם כל אחד הרוצה לעשות עצמו "יחיד" עושה, ואף נאמר כי תלמיד רשאי לעשות עצמו "יחיד", ורבן שמעון בן גמליאל אומר: "במה דברים אמורים בדבר של שבח אבל בדבר של צער (כגון להתענות) עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו". ברייתא זו מובאת גם בירושלמי שלנו (ה ע"ד). אם כן, רבן שמעון בן גמליאל עסק במשנת היחידים, ואולי משם הביטוי.
המשנה מעלה סוגיה מרכזית מאוד בעולמם החברתי של חכמים, ושל כל ציבור שומר מצוות, והוא היחס למחמירים. מבחינה דתית המחמיר מציג סוג של חסידות דתית, אלא שחסידותו מעוררת שתי שאלות סבוכות. הראשונה היא שהחמרתו מאתגרת את החכמים ואת הציבור, שכן היא משדרת שהתנהגותם היא היא הראויה, ומה שההלכה כולה קובעת אינו בהכרח נוהג הראוי ליראי שמים. בחברה שההחמרה הופכת בה לנוהג, ההלכה מתערערת. מעבר לכך, בהחמרה יש מסר חברתי שניתן לפרשו כעין התנשאות, כביכול "אני המחמיר טוב יותר וראוי יותר מאחרים". מבחינה חברתית חובות יתר הן המסלול הטבעי גם לקבלת זכויות יתר.
בתלמוד הירושלמי למשנתנו מובא סיפור על פפוס בן יהודה שהתנהג בצורה חסידית מוחצנת. הביטוי הוא "מראה עצמו באצבע"; היו חכמים ששיבחוהו והיו שביקרו אותו על כך. הפתרון של הירושלמי הוא כברייתא שהבאנו: "במה דברים אמורים בדבר של שבח אבל בדבר של צער (כגון להתענות) עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו". אבל רב יצחק מוסיף: "בלחוד דלא יבזה חורנין" (ובלבד שלא יבזה את האחרים). הירושלמי אף מביא את דעתו של חזקיה: "כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט"102"הדיוט" ביוונית משמעו פשוט, בניגוד לאציל, ובהקשר זה בניגוד לחכם. . הירושלמי מסיק שלפנינו מחלוקת עקרונית בדבר הזכות (או הצורך) להחמיר, או שמשנתנו היא מיוחדת. בדרך כלל אסור להחמיר, אך כאן יש לרבן גמליאל נימוק מיוחד וכבד משקל, שכן אין הוא מוכן לבטל מלכות שמים ממנו. קריאת שמע אינה כמצווה רגילה, וכאן הוא רשאי להחמיר על עצמו.
בתלמוד הבבלי (יז ע"ב)103ראו פירושנו לפסחים פ"ד מ"ה. מובאות מימרות סותרות של רבן שמעון בן גמליאל, שבמסכת פסחים טען שכל הרוצה להחמיר על עצמו רשאי להחמיר. הבבלי מתרץ את הסתירה, אך ללא שימוש בכלל המבחין בין החמרה שיש בה צער לבין החמרה שאין בה צער. הכלל שהבבלי מעלה הוא האם יש חשש ליוהרה; הירושלמי במסכת פסחים מכנה נימוק זה "במתמיה": מי שמעשהו גורר תימהון, כלומר בולט וחריג104ראו פירושנו שם; בבלי, פסחים נה ע"א. .
דיונים מפורשים אלו הם רק קצה הקרחון של הבעיה ההלכתית-דתית-חברתית. בפועל מצינו חכמים רבים שהחמירו על עצמם. במיוחד בולט רבן גמליאל שהחמיר על עצמו (לעתים כדעת בית שמאי) אך לא הטיל את חומרותיו על הציבור, בבחינת "מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל" (משנה, ביצה פ"ב מ"ו)105ראו פירושנו שם. . יתר על כן, בספרות ההלכתית מופיעים עשרות רבות של מקרים שבהם בודדים החמירו על עצמם, או אף שההלכה עוסקת בפרטי דיניו של מי שמחמיר על עצמו, וזאת מבלי לעורר את השאלה העקרונית האם ההחמרה מותרת, רצויה או אסורה. מתוך עשרות הדוגמאות נסתפק בשתיים: האיסור על אבל להניח תפילין הנדון בראשית הפרק הבא, והנוהג להפריש תרומה בחוץ לארץ ובמקרים אחרים של ספק106ראו המבוא למסכת תרומות. . ההחמרה הייתה אפוא נוהג רווח, ורק במקרים מעטים התעוררו בעקבותיה שאלות של יוהרה והיבטים חברתיים דומים.
רבן שמעון בן גמליאל הוא בנו של רבן גמליאל, ואין זה ברור האם הוא מסתייג מדברי אביו וממנהגו, או שמא הוא מכיר את המעשה באביו ומסתייג מלהפכו להלכה כללית: סתם חתן אינו רשאי להחמיר על עצמו, אך רבן גמליאל אביו רשאי היה לנהוג כך. יש להניח שהפירוש השני נכון, שהרי נדיר הוא שבן יחלוק על אביו. אם כן, הרי שמנסח ההלכה (העורך) הכיר את סיפור המעשה ורצה לגזור ממנו הלכה כללית, ולכך רבן שמעון בן גמליאל מתנגד. נמצאנו למדים שבמקרה זה המעשה התחולל במציאות, וההלכה העקרונית נגזרה ממנו.