וכשמת טבי עבדו – טבי היה עבדו המפורסם והכשר של רבן גמליאל. טבי היה "עבד כנעני". בתקופת המשנה איננו שומעים על עבד עברי הלכה למעשה. לא מן הנמנע כי מסגרת זו – "עבד עברי" – לא הייתה קיימת בפועל בתקופה זו, וכל דיני עבד עברי הפזורים בספרות התנאית הם דינים תאורטיים בלבד. מוצאו של טבי היה כנראה ממשפחה ארמית, והוא שייך לתושבי הארץ הנכריים ממוצא שמי86ספרות המחקר מציגה, לעתים, כאילו הנכרים בארץ הם הלניסטים. ברם, זהו רושם מוטעה. נכון שמרבית בני העילית ההלניסטית היו נכרים (ורק מיעוטם הקטן היה ממוצא יהודי), אך חלק גדול מהאוכלוסייה הנכרית היו שמיים במוצאם ובהתנהגותם. כך היה המצב גם בפרובינציות אחרות. . במקביל לו אנו שומעים על שפחה ששמה טביתה (ירו', נידה פ"א ה"ד, מט ע"ב). טבי נזכר בסדרת מסורות. הוא ישן עם רבו בסוכה, אך הקפיד לא לתפוס מקום שיהודי יכול לקיים בו מצוות סוכה: "אמר רבן גמליאל לזקינים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכמים ויודיע שעבדים פטורים מן הסוכה וישן לו תחת המטה" (משנה, סוכה פ"ב מ"א). כאן טבי אינו רק כשר אלא גם יודע דת ודין, ואדונו מתפאר בו שתלמיד חכם הוא. טבי אף הניח תפילין, מצווה שסתם עבד פטור ממנה87מכילתא בא, מסכתא דפסחא יז, עמ' 68, ומקבילות. מסורת זו מובאת במהלך דיון בשאלה האם נשים רשאיות לחייב את עצמן במצוות אשר הן פטורות מהן. . רבן גמליאל שולח אותו לצלות לו פסח (משנה, פסחים פ"ז מ"ב). שם היו שפירשו88ראו אלבק לפסחים עמ' 451 ופירושנו לפסחים שם שם. שמדובר ברבן גמליאל של ימי הבית, ואם כך הוא הרי שטבי הופך ל"שם מקצועי" של עבדים. ברם, אנו פירשנו שהמדובר ברבן גמליאל דיבנה ובטבי שלנו89ראו פירושנו לפסחים פ"ז מ"ב. . במסורות מספר טבי מצטייר כעבד אישי הצמוד לאדונו (תוס', פסחים פ"ב הט"ו; משנה, סוכה פ"ב מ"ו), שהוא וטביתה השפחה של בית רבי הפכו ממש לבני בית, וצעירי הבית כינום "אבא ואמא"90ירו', נדה פ"א ה"ד, מט ע"ב; שמחות פ"א הי"א, עמ' 101. .
העבדים והעבדות היו תופעה מוכרת בחברה הרומית, וגם בארץ ישראל. מבחינה חברתית התחלקו העבדים לשניים, עבדי בית ועבדי שדה. לחלוקה זו לא היה ביטוי משפטי. עבדי הבית עבדו במשק הבית ואט אט הפכו לחלק מהמשפחה. אלו שימשו בין השאר כמחנך לילד (פדגוג) או כמינקת ומטפלת לבת, או סתם כעוזר אישי. אט אט הפכו לבני משפחה, והיה להם סיכוי טוב להשתחרר. לעתים כאשר האדון מת שחרר הבן את העבד שבעצם גידל אותו. עבדי הבית נהנו מיחס אישי שעשוי היה להתפתח לחברות ואהבה. כזה, למשל, הוא טבי עבדו של רבן גמליאל שעליו מספרים המקורות בהערכה ובסימפטיה, ומשקפים יחסי ידידות וקרבה בינו לבין רבן גמליאל. לעומת כל זאת היו עבדי השדה עבדים לכל דבר, נטולי זכויות משפטיות להלכה ולמעשה, נתונים להתעמרות ולעבודה קשה. יש להניח שאבי הכלה העניק לבתו משרתת אישית ועבדי בית, ואלה הם חלק מכבוד בית אבא שעליו מדברת המשנה בכתובות פ"ח מ"ח ("שבח בית אביה")91ראו הופקינס, עבדים, עמ' 131-123; הצ'ר, עבדי בית; הצ'ר, עבדים. .
במסורת חז"ל התעצמה דמותם. הבבלי קובע שהוא ראוי היה להיסמך, כלומר להתמנות לרבי, בזכות תורתו92בבלי, יומא פז ע"א; ילקוט שמעוני, רמז סא, ועוד. . זה פיתוח של המסורת במשנת סוכה המשבחת אותו על ידיעותיו, אך למעשה מדובר בידע צנוע למדי93מסורת אחת מספרת כי רבן גמליאל שבר את שנו ורצה לשחררו, אך התברר שאינו חייב בכך. ראו ירו', כתובות פ"ג ה"י, כח ע"א; שבועות פ"ה ה"ו, לו ע"ג. המסורת מניחה שאסור לשחרר עבד כנעני אלא במקרה שנפגע, ככתוב בתורה. יש להניח שהסיפור הוא אפולוגטי ובא לנמק מדוע לא שוחרר העבד האהוב, ברם בתנאי העולם הקדום אי שחרור של עבד אינו מצריך סיבה. .
במסורות מספר אנו מוצאים את השם "טבי" כשמו של סתם עבד, כגון: "האומר עשו טבי עבדי בן חורין והיו שם שני טבי אין דורשין אותו לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהן יוצאין בני חורין" (תוס', בבא בתרא פי"א הי"ג), וכן: "האומר טבי עבדי עשיתי בן חורין עשיתיו בן חורין עושה אני אותו בן חורין הרי הוא בן חורין הרי זה בן חורין הרי זה זכה" (ירו', בבא בתרא פ"ח ה"ח, טז ע"ג)94ראו עוד ירו', גיטין פ"א ה"ה, מג ע"ד. . כאן "טבי" כבר הפך לשם גנרי, לעבדים.
המונח אדם "כשר" מופיע בהקשרים שונים. בספרות האמוראים הגדרת אדם כ"כשר" סתם משמעותה הגון, אך לא מעבר לכך (בבלי, מועד קטן כה ע"א; כתובות טו ע"א). אבל בספרות התנאית משמעות הגדרת אדם כ"כשר" מכוונת לאדם הקרוב למדרגת "צדיק", ונופל ממנו רק במעט. כך, למשל: " 'ויאמרו האנשים ההמה95המדובר באלו שהיו טמאים בזמן הפסח וביקשו להקריב את הקרבן. אליו' (במדבר ט ז), מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות" (ספרי במדבר, סח, עמ' 63). ה"כשרים" כאן הם החרדים למצוות. כן מתוארים מנהיגי ישראל הטובים: "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים, ומסרו נפשם על הדבר" (ספרי במדבר, קנז, עמ' 210). כמו כן: "כך דברי תורה יש בהם בני אדם חכמים, בני אדם כשרים, בני אדם צדיקים, בני אדם חסידים" (ספרי דברים, שו, עמ' 339). יש להניח כי ההגדרות נמנות כאן בהדרגה; אם אמנם כך, הרי שיש משמעות לכך שה"כשרים" מוזכרים בין אלה המוגדרים כ"חכמים" לאלה המוגדרים כ"צדיקים".
כל העדויות על מעשיו של טבי נוגעות למשק הבית של הנשיא. במאה השנייה הצטמצם מספר העבדים באימפריה. הדרך היחידה להביא עבדים הייתה ממסעות מלחמה, שכן בכל דרך אחרת אי אפשר להפוך בן חורין לעבד. בשלהי המאה הראשונה הצטמצמו המלחמות בעולם הרומי, וחטיפת שבויים הפכה נדירה. נותרו כמובן העבדים שהיו בדורות הקודמים, ברם מספרם של אלו הלך וקטן. לחלק מהעבדים לא היו צאצאים (עבדים היו מנועים מלהתחתן באופן פורמלי, כך לפי החוק הרומי)96לפי ההלכה היהודית יכול היה העבד לחיות עם שפחה, אך ספק אם היו אלו נישואים של ממש. . אמנם היו עבדים שהקימו מעין משפחות, בייחוד אצל עשירים שהיו להם עבדים רבים, אך מספר הצאצאים מסוג זה היה מועט. עבדים רבים שוחררו על ידי אדוניהם. מכל מקום, במהלך המאה הראשונה הלך מספר העבדים באימפריה וקטן. כמעט כל העדויות שבידינו מתייחסות לעבדים שפעלו במשק הבית, כמשרתים אישיים, פדגוגים (מורים) או בני לוויה אישיים. גם טבי היה עבד מסוג זה. לפי ההלכה היהודית עבד ששוחרר הפך בכך ליהודי לכל דבר, וכך למשל מסופר על רבי אליעזר ששחרר עבד על מנת להשלים מניין (בבלי, מז ע"ב).
קיבל עליו תנחומים – באו לנחם אותו באופן פורמלי, כמו שמנחמים אב או בן97כדברי בעל מלאכת שלמה למשנתנו: "ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים והעם עשו לו שורה וכבוד כבשאר המתים". החכם הדגיש זאת משום שבא להסביר כיצד נענה העם לרצונו זה של הנשיא; הרי עריכת מעמד התנחומים מחייבת שיתוף פעולה של הציבור. . מסתבר שנוצרו יחסים אישיים הדוקים בין העבד האישי ואדונו. בכתובות קבר מהאימפריה אנו שומעים על עבדים שאדוניהם התקשרו אליהם וביכו את אבדנם. נראה שכך חש גם רבן גמליאל, וכך חשו הסובבים אותו98פרשנים אחרים מבקשים להמעיט בחידוש ומפרשים שרבן גמליאל קיבל אותם כמעין תנחומים, אך לא תנחומים ממש כדרך שאבלים נוהגים. המאירי מפרש שהצטער משום שבאו לנחמו, "שהוצרכו לנחמו". פירוש מעין זה אופייני לפרשנים מאוחרים המנסים להמעיט את קולו של "הקול האחר" בספרות חז"ל. ההנחה המקובלת של הפרשנים היא שלהלכה "קול אחיד", ומה שאין לגביו מחלוקת מפורשת במקורות היה בו נוהג אחיד, וכל חריג מחייב הסבר. ברם כפי שעולה מהמשנה היו לחכמים דעות שונות, והם התירו לעצמם לחרוג לעתים מנהלים מקובלים מתוך הבנה עמוקה של הנוהג (ההלכה) מחד גיסא, ומתוך עצמאות פסיקה מאידך גיסא. עיקרון זה של עצמאות החכם להכריע מתי המקרה שלפניו חריג מחייבת לימוד והבנה. במהלך הדורות הצטמצמה עצמאות זו, והפרשנים המאוחרים משקפים ומקבעים את הגישה המצמצמת גם בפירושיהם למשנה עצמה. .
אמרו לו99שוב בעדי נוסח אחדים מטיב משני, ובדפוסים נוסף "תלמידיו". לא לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים – לפי ההלכה אין מקבלים תנחומים אלא על בני משפחה. בתלמודים מובא סיפור על רבי אליעזר שמת עבדו ובאו חבריו לנחמו, ורבי אליעזר נזף בהם על כך. המעשה מלמד על ההלכה, אך גם על נוהג חברתי לנחם על עבדים. יתר על כן, בירושלמי ובבבלי מדובר על נוסחאות חילופיות לניחום עבד, "המקום ימלא את חסרונך", במקום הפורמולה המקובלת. הבבלי מציג זאת כמימוש של המשנה, כאילו נוסחה זו היא הנוסחה שאומרים לאדם שבהמתו מתה, והיא מקבילה לנוסחה המקובלת בניחומי אבלים רגילים. גם מהירושלמי מצטייר כי זו הייתה נוסחת הניחומין הרגילה לעבדים ובהמות (ירו', ה ע"ב; בבלי, טז ע"ב). כן משמע בפשטות מהמדרשים שכך אמרו לאדם שהפסיד בהמה (ויקרא רבה, ה ד; דברים רבה, ד ח).
מבחינה חברתית המילים הנאמרות עצמן אינן משמעותיות, וחשובה רק עצם הסיטואציה החברתית. תנחום אבלים הוא מעמד חברתי טקסי, ותנחומי עבדים, ואפילו צער על הפסד ממון של מות בהמה, גם להם אופי טקסי.
אמר להם אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה – על כן ראוי הוא לתנחומים, או אולי זקוק אני לתנחומין.