רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו – מן הסתם זו אשתו הראשונה. המשנה מניחה שאבל אסור ברחצה, והא ראיה שרבן גמליאל אינו טוען "להגנתו" שאבל מותר ברחצה. להלן נראה שהנחה זו טעונה בירור. אמרו לו66בעדי נוסח רבים נוסף "תלמידיו" בהשראת המעשים האחרים. לא לימדתנו שאבל אסור מלרחוץ אמר להם איני כשאר כל האדם אסטנס אני – ביוונית "אסטנס" משמעו חולה, ברם כאן משמעו מפונק, או רגיש ותו לא. המילה היוונית במשנה אינה מפתיעה. מילים יווניות רבות כלולות כידוע בלשון חז"ל, ובכלל זה במשנה. זאת משום שהיוונית הייתה השפה הרווחת במזרח ורבים מיהודי הארץ הבינו אותה, ואף היו רבים שדיברו בה בתור שפה ראשונה. עם זאת, השפה היוונית של המזרח אינה היוונית הקלסית אלא ניב (ז'רגון) ירוד יותר של שפה זו, המכונה בשפת המחקר "קוֹינה". בניב זה נכתבו יצירות ספרותיות מקומיות, ובעיקר כתובות. לעתים קרובות מילה יוונית משמשת שלא במשמעותה המקורית בשפה הקלסית, אלא במשמעות אחרת, קרובה למשמעות המקורית. תופעה זו נובעת משילוב של שני גורמים: האחד הוא שהיוונית בארץ הייתה שפה חיה, והאחר הוא הנתק ומיעוט התקשורת היום-יומית עם המרכז התרבותי שבחוץ לארץ. מכל מקום, לפנינו עיבוד מקומי למונח היווני67חוקרים משתמשים לעתים קרובות ביוונית הקלסית לבירור משמעותן של מילים ומונחים בספרות חז"ל (או בספרות מקומית אחרת). לא תמיד נלקחת בחשבון האפשרות שבארץ ישראל שימשה אותה מילה יוונית במשמעות קרובה אך שונה. ראו, למשל, פירושנו לשבת פ"ו מ"ד. . עיבוד כזה מצביע על כך שהיוונית של חכמים לא הייתה שאילה ספרותית ממקור זר, אלא ניב חי במזרח ובארץ ישראל.
רבן גמליאל תובע כאן לעצמו זכויות יתר בתוקף אורח חייו המפונק יותר. בספרות חז"ל מצינו קו זה של הכרה באורח החיים המיוחד של העילית, אך מצינו גם את הגישה ש"כל ישראל בני מלכים הם" (משנה, שבת פי"ד מ"ד)68ראו לעיל, פ"א מ"ב. ההבדל בגישה בין משנתנו למשנה הקודמת אינו בבחינת סתירה, אלא מבצבצות בהן גישות עקרוניות וחברתיות שונות. . רבן גמליאל בולט בהליכותיו האריסטוקרטיות. הוא מתייחס אל חכמים ואל תלמידים באהדה רבה, אך גם מתוך גישה פטרנליסטית ואריסטוקרטית. גישה זו באה לידי ביטוי ביזמתו לצמצום הגישה לבית המדרש (לפי מסורת ההלכה של בית שמאי) ובנהגים נוספים69ראו על כך בן שלום, תלמוד תורה. .
ברוב כתבי היד כתוב כפי שציטטנו, שאבל אסור ברחצה סתם; כך בסדרת עדי נוסח מהגניזה ובכתבי היד הארץ-ישראליים, ובעדי נוסח נוספים. אבל במסכת שמחות מצוטט המעשה ושם נאמר שאבל אסור לרחוץ לילה ראשון, ומשמע שביתר שבעת ימי האבל הרחצה מותרת (פ"ו ה"ב). כן משמע מסדרת עדי נוסח בבליים למשנתנו, כולל הדפוסים70המילה "הראשון" חסרה בסדרת כתבי יד מהגניזה (16, 23, 45, 71, ז, ט, י, פ, ף, ר). . בפסקאות מספר בתלמוד הבבלי נאמר שאבל אסור לרחוץ סתם, ללא הגבלת האיסור ללילה הראשון71בבלי, מועד קטן טו ע"ב; כא ע"א; תענית יג ע"א; ירו', מועד קטן פ"ג ה"ה, פב ע"ד. . הבבלי מנסה לנסח מחלוקת משפטית האם גזרו על אונן איסור רחצה, ומשמע מהבבלי שמדובר רק בלילה הראשון (בבלי, טז ע"ב; פסחים צב ע"א)72המחלוקת שעמדנו עליה היא גם מחלוקת ראשונים. רש"י, רי"ף, רבנו גרשום ואחרים סבורים שהבבלי מדבר על כל הלילות, ורב האי פירש שמדובר רק על הלילה הראשון. ראו אוצר הגאונים למקום. גינצבורג, פירושים, עמ' 380, סבור שמנהגנו ליטול ידיים אחרי הלוויה הוא תולדת מנהג הדרום, ולדעתו לכך רב האי מתכוון, וראו להלן. איננו בטוחים שאכן זהו הפירוש. מכל מקום, "מרחיצין" אין משמעו שמישהו רוחץ את האבל, כמו שטען הגאון, ואין מרחיצין אלא רוחצין כמו במשנה, שבת פי"ט מ"ג, וראו פירושנו לה. . אם כן לפנינו מעין מחלוקת על היקף איסור הרחיצה, אך גם מי שמתיר לרחוץ ביתר הימים סובר שמשנתנו עוסקת בלילה הראשון.
איסור הרחיצה לאבל מוצק, וחוזר במקורות כאחד מחמשת נוהגי התענית (אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש מיטה). אבל בירושלמי מובאת סדרת מימרות אשר בהן אמוראים נשאלים על הרחיצה לאבל ואוסרים. ריבוי השאלות מעיד כי הנושא לא היה פשוט. מעבר לכך, שנינו "מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין ובדרום מרחיצין" (ירו', ה ע"ב; מועד קטן פ"ג ה"ה, פב ע"ד). לפי פשוטו, בביטוי "מרחיצין" הכוונה גם לרחיצה ביום הראשון, מיד אחרי הקבורה, אך אפשר לפרש שמותר לרחוץ פעם אחת אחרי הקבורה כדי להתנקות מלכלוך73כך פירשו הרמב"ן בתורת האדם וראשונים נוספים. שנגרם בהלוויה או בחציבת הקבר, אך אין כאן היתר רחיצה גורף. לפי פירוש זה אבל מותר לרחוץ רק בלילה הראשון. גם לפירוש זה אין רמז במשנה עצמה. אם כן, משנתנו היא גלילית בעריכתה. רבן גמליאל מצטייר כנוהג מנהג הגליל, שבאופן כללי אין רוחצים, אך מקל על עצמו. אפשר כמובן גם לנתק את המימרה שבירושלמי ממעשהו של רבן גמליאל. רבן גמליאל מדבר בסתם רחצה להנאת הגוף, ובמימרה מדובר ברחצה אחרי העבודה של הקבורה, או בטבילה, כפי שנעלה להלן. מכל מקום, הירושלמי קישר את שתי הרחצות (רחצה בגליל ורחיצתו של רבן גמליאל), ונראה שיש דברים בגו.
תפיסה זו חוזרת בבראשית רבה: "נעילה, תשמיש, רחיצה רשות... חד תלמיד מן דבית שמואל שמש מטתו; הלך ורחץ. אמר לו: להלכה אמרתי לך, שמא למעשה? איקפד עלוהי ומת" (בראשית רבה, ק [קא] ז, עמ' 1291). אם כן ההלכה היא שמותר להתרחץ, אבל האמורא הבבלי שמואל מקפיד מאוד על המקלים ותובע, לפחות מתלמידיו, להחמיר; לפיכך לא רק חילוף מנהגים כאן אלא שינוי מגמה74על חילופי מנהגים שבסיסם במחלוקות הלכתיות ראו במבוא לפירושנו לפסחים פרק ד. . הרחצה והתשמיש קשורים כמובן זה לזה, שכן אחרי תשמיש יש לטבול. אם כן הרחצה כאן היא כבר טבילה, והתנגדותו של שמואל היא כנראה לשתיהן.
מן הראוי להעיר שאבל אינו נוהג את מנהגי התענית; הוא אוכל ושותה, ואף נועל. לפיכך הדמיון לרשימת מנהגי התענית חלקי בלבד.
ממשנתנו משמע שלדעת כל החכמים במשנה אין לרחוץ בלילה הראשון. רבן גמליאל אינו טוען שמותר לרחוץ אפילו בלילה הראשון, או רק בלילה הראשון, אלא שהוא איסטניס. ברם היו ראשונים שצירפו את המחלוקת וטענו שרבן גמליאל הקל על עצמו משום שלדעתו אין לאיסור לרחוץ בלילה ראשון תוקף של איסור תורה75ראו למשל המאירי הטוען שמדובר בליל האנינות, ותוקף האנינות בלילה הוא מדרבנן. . כפי שכבר אמרנו האבחנה הפורמלית בין איסור מדבר תורה לאיסור מדרבנן, והרחבתו לכלל טיעון משפטי, היא פיתוח אמוראי ובתר אמוראי, וקשה להניח שהשפיע על תנא קדום כרבן גמליאל. מכל מקום, אין לפירוש זה מקור במשנה עצמה. קשה קצת להניח שרבן גמליאל היה משתמש בנימוק "איסטניס אני" אילו סבר שבכל מקרה נהג כהלכה. לפי פשוטם של דברים הוא סבר שההלכה היא הלכה, אך אין היא חלה על מי שהדבר גורם לו צער מרובה של אי נוחות.
עם כל זאת יש לראות ולשפוט את ההתרחשויות בצורה מעט פחות משפטית. חילופי ההלכות והמחלוקות מעידים על כך שכל מנהגי האבל טרם התגבשו סופית בימי רבן גמליאל. רק בדורות מאוחרים יותר מוסדו ההלכות. את נטייתו של רבן גמליאל להקל על עצמו בפרק זה יש לראות גם על רקע זה שמדובר באיסור שנחשב לרופף, ואולי לא נתפס כהלכה אלא כנוהג ראוי בלבד.
ברור שעורך המשנה ייחס את מנהגו של רבן גמליאל לרגישותו הרבה, וסבור היה שבדרך כלל אסור לרחוץ ביום הראשון. כן מסופר על רבי יוסי בן חנינא שרחץ בצונן, והגמרא מנמקת זאת בכך שתכפו עליו שתי אבלויות (בבלי, תענית יג ע"א), ומשמע גם שהכוונה לרחצה רגילה.
ברם, ניתן גם להציע כיוון פרשני שונה לחלוטין. בלשון ארץ ישראל השורש רח"ץ משמש לרחצה רגילה אך גם לטבילה, והפועל "רחץ" מופיע גם בברכת נטילת הידיים של בני ארץ ישראל76ראו ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 63-61. . מעתה, יש מקום לפרש שרבן גמליאל טבל ביום הראשון לאבלו. בלשון המקרא אין הפועל "טבל" מופיע אלא רק "רחץ", וחכמים פירשו שהכוונה לטבילה. גם בספרות קומראן הפועל היחיד שנעשה בו שימוש הוא "רחץ", והכוונה לטבילה. בספרות התלמודית נעשה שימוש תכוף בשורש "טבל", אך חלק מהמקרים שהכתוב משתמש בהם ב"רחץ" עשויים להתכוון לטבילה. מכל מקום, חכמים דורשים את הרחיצה המקראית כטבילה. כמו כן: "רוחצין בים הגדול, ובמי טיבריא, אף על פי שהוא מתכוין לרפואה, אבל לא במי משרה, ולא במי סדום. אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, הא לעלות מטומאה לטהרה מותר" (ירו', שבת פי"ד ה"ג, יד ע"ג), וכן משמעות המילה במשפט "תמן את אמר אין המעשר טעון רחיצה והכא את אמר המעשר טעון רחיצה..." (ירו', ביכורים פ"ב ה"א, סד ע"ד; חגיגה פ"ב ה"ה, עח ע"ב).
אם כן, עבור האמורא רחיצה זו היא לטהרה. אף הבבלי מצטט מקור זה בלשון "רוחצים" (בבלי, קט ע"א), וכן הוא מתאר בלשון "רוחצין" את טבילת הנידה והיולדת (בבלי, יומא עח ע"א).
כאמור, אפשר שסדרת מקורות נוספים משתמשים בפועל "רחץ" לטבילה, אך המקורות שם סובלים את שני הפירושים, כגון: "אמר רבי כשהיתי למד תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מוליכין שמן באלנטיאות מחצר לגג, ומגג לקרפיף, ומקרפיף לקרפיף אחר, עד שמגיעין אנו למעין והיינו רוחצין שם" (תוס', עירובין פ"ה הכ"ד). אם ברחצה רגילה מדובר – מדוע לא רחצו בבית במי בור סמוך? אבל אם מדובר בטבילה – ברור מדוע נאלצו להרחיק למעיין. אבל כמובן בסיפור זה אפשר גם לפרש שמדובר ברחצה רגילה.
לפי ההלכה טמא מת אמור לטבול ביום השביעי (במדבר יט יט). כך כתוב בתורה, וספק אם חכם כלשהו רשאי היה לשנות הנחיות אלו. ברם, בכמה אתרים נמצאו מקוואות ליד מערות קבורה77את העובדות אסף וייס, קברות, עמ' 113-112. לעדויות על מקוואות בזיקה לקברים ביהודה ראו עמית, מקוואות, עמ' 52-50. עמית מציע זהירות בהסקת המסקנות ודומה שהצדק עמו, כפי שאנו מעלים בגוף הדיון. המקוואות ביהודה הן משלהי הבית השני ורובן המשיכו לתפקד עד למרד בר כוכבא; קשה לקבל שבכל המקרים הם מעידים על התיישבות כיתתית. . כמה מערות כאלו הן מימי בית שני, וניתן היה לפרשן כעמדה כיתתית (בניגוד מפורש לכתוב המקראי)78ראו אשל, טהרה. ואכן זו הייתה ההלכה הכיתתית, כפי שהראתה אשל שם. . ברם מערות כאלו נמצאו גם בבית שערים, בחורבת שמע ובמרוס79וייס, שם שם. , כולן מתקופת המשנה והתלמוד. בבית שערים, למשל, נמצאו שתי מקוואות בלב שדה הקברות הקשור בטבורו לממסד היהודי80אביגד, בית שערים, עמ' 5. . לכאורה אין בכך היגיון, שהרי אין לטבול אלא ימים מספר לאחר הקבורה81לפי ההלכה אין טומאה קלה ליד המת: או שנגעו בו או שנכנסו לקבר ואז הנכנס טמא שבעה, או שהאיש עמד בחוץ ואיננו טמא כלל. בתופעות חריגות אחדות בתחום זה נדון, אם יזכנו החונן לאדם דעת, בפירושנו למסכת אהלות. . נראה שהיו טמאי מת שנהגו לטבול ביום הראשון לטומאתם, מיד לאחר הקבורה. כך אנו משערים שיש לפרש את המימרה שכבר ציטטנו: "מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין ובדרום מרחיצין" (ירו', ה ע"ב; מועד קטן פ"ג ה"ה, פב ע"ד). מתוך הקשר הסוגיה שם נראה שהמימרה מובאת לעניין ההיתר, החובה או הנוהג שאבל ירחץ בערב הראשון לאבלותו, והמימרה מדווחת על נוהגים שונים בעניין. ברם ניתן גם להבין שהסוגיה ציטטה את המימרה לעניין חובת טבילה (או נוהג לטבול) בערב הראשון לאחר הקבורה, וכך פירש כנראה גינצבורג82גינצבורג, פירושים, עמ' 380. . לדעתו זהו מקור הנוהג, המקובל עד היום, לנטול ידיים לאחר שהות בבית קברות. על נוהג זה אנו שומעים לראשונה באור זרוע (ח"ב תכב) בתשובה של רב נטרונאי. ראשונים אחרים המצטטים את הירושלמי מבינים את המימרה שהותר לרחוץ מזוהמת הקבורה83ראו תורת האדם לרמב"ן, עמ' 87; ראבי"ה ח"ג, הלכות אבל תתמא. , ונראה שזה היה נוהג רווח. כידוע רוב הציבור לא שמר על מצוות טהרה, ובוודאי לא שמרו על פרטי הדינים שחידשו חכמים, על כן כינו אותם חכמים "עמי הארץ". מתברר אפוא שבצד הזלזול ואי ההקפדה הייתה גם נורמה מסוימת של החמרת יתר.
ביטוי אחר לצורך במקווה בבית הקברות הוא הלכה אחרת: "הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיע עונת קרית שמע הרי זה פורש למקום טהרה ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל" (ירו', פ"ב ה"ב, ד ע"ג; מועד קטן פ"ג ה"ה, פג ע"א). אם היה עסוק עם המת הרי שהוא טמא, ואין טעם לפרוש למקום טהרה, ומאידך גיסא אין כל איסור להניח תפילין ולקרוא קריאת שמע בטומאה. אבל ההנחיה היא להיטהר מעט ולהתפלל. להנחיה מעין זו מתאימה טבילה במקווה, אף שאין בה צורך או יתרון הלכתי. מקור נוסף הוא התוספתא: "כלים שנטמאו באב הטומאה84אב הטומאה הוא מי שנגע במת או בשרץ. הוא טמא שבעה ימים, וצריך לטבול ביום השביעי. זו טומאה חמורה, ואיסורה מהתורה. ולד הטומאה הוא מי שנגע באב הטומאה. הוא טמא יום אחד, טובל בערב ובכך מיטהר. טומאתו מדרבנן. טבילה נועדה לטהר את הכלי, וההשקה לטהר את מימיו כפי שהעיר ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 272. אין מטבילין אותן ביום טוב ואין צריך לומר בשבת אבל ממלא הוא כוס, דלי או קיתון לשתות וחושב עליהן ומטבילן" (תוס', ביצה פ"ב ה"ט; שבת פט"ז הי"א). התוספות (לביצה יח ע"ב) פירשו אל נכון שהכלי נטמא בערב יום טוב וממילא הוא טמא שבעה ימים, שאם נטמא לפני החג והיום השביעי הוא בחג עצמו – הרי שמותר להטביל כלים לצורך החג (ואפילו בשבת). אין זאת אלא שמדובר בטבילה שאינה מועילה כלל ליום טוב עצמו ואינה בכלל היתר הכנת אוכל נפש בחג עצמו. לפי ההלכה יש להטביל את הכלי ביום השביעי, והבעל רוצה לטהרו בשביל המשך השבוע. דבר זה נאסר משום שיש בו הכנה מיום טוב לחול. על כן מותר להטביל דלי או כלי קטן אחר אגב תוכנו, כדי לטהר את מימיו, וכך להערים ולהטביל את הכלי עצמו, כמו שהותר לעיל להערים ולהטביל כלי אגב תוכנו. אבל לפי פירוש זה לא מובן מה החידוש, הרי ודאי שאין להטביל בשבת או ביום טוב בשביל לטהר כלי בהמשך השבוע. אין זאת אלא שגם בברייתא זו יש רמז לנוהג לטבול כלים שנטמאו בטומאת מת כבר ביום הראשון (או באמצע השבוע), ואמנם הטבילה נחשבה רצויה, אך לא בשבת, שכן אין היא מועילה לשבת עצמה85ראו פירושנו לביצה פ"ב מ"ג. .
נמצאנו למדים שהיה מנהג חומרה לטבול ולהזות גם ביום הראשון לאבל, ואולי בכל יום. ייתכן שנוהג זה החל כתביעה של כתות קומראן, אך התפשט והתקבל כהחמרה מיוחדת גם בספרות חז"ל. מכל מקום, עורך המשנה כבר הציג את הטבילה ביום הראשון כנובעת מפינוק יתר, ובכך טשטש את המנהג המחמיר המהווה סטייה מההלכה הפורמלית.