האמנים קורין בראש האילן – משמעות "אמנים" (אוּמנים) בלשון חכמים היא בדרך כלל בעלי מלאכה שאינם חקלאים40ראו גינצבורג, פירושים ח"א, עמ' 347. ; המינוח ננקט כאן משום שבהמשך נזכר הנדבך. האומנים הם שכירים ועליהם להתייצב לעבודתם עם אור ראשון41ראו פירושנו לעיל, פ"א מ"ב. , על כן הם קוראים במהלך העבודה. מסתבר שבכל מצב הקורא צריך להתבטל ממלאכתו, אך הדבר לא הוזכר בפירוש42מלאכת שלמה. (איור 12 פועל בראש אילן).
או בראש הנדבך – הנדבך הוא שורת אבנים בקיר. יוצא, אפוא, שאת קריאת שמע ניתן לקרוא גם תוך כדי העבודה בישיבה או בעמידה, אם כי את העבודה עצמה יש להפסיק, ונדרשת נוחות מינימלית43הרמב"ם פירש בביאורו למשנה שהכוונה לפיגומים או לתבנית יציקה. פירוש זה בא על רקע שיטת הבנייה במצרים ובארצות אירופה, שהיא במלט ובלבנים יצוקות. בארץ ישראל בנו באבנים גדולות, ונדבך הוא שורת האבן. . פירוש המונח "נדבך" עולה בבירור מסדרת עדויות, כגון "במה אמרו הזיז מביא את הטומאה? – כל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח שלשה נדבכין שהם שנים עשר טפח"44משנה, אהלות פי"ד מ"א ומקבילותיה, וראו עוד, למשל, עזרא י יד. מידה זו, שרוחב הנדבך הוא ארבעה טפחים (40-36 ס"מ), מצויה בחלק מאתרי הבנייה הקדומים בארץ, אך אין היא המידה היחידה. ראו פירושנו לשביעית פ"ג מ"ה. (איור 13 נדבך).
מה שאינן רשיים לעשות כן בתפילה – בתפילה חכמים מחמירים: היא צריכה להיעשות בעמידה כשהפנים לכיוון ירושלים, על כן השכיר חייב להפסיק את עבודתו ולרדת מן הנדבך או מן העץ.
ההבדל בין תפילה לקריאת שמע אינו מוסבר. נראה שקריאת שמע הייתה המצווה הוותיקה וחכמים לא חשו צורך "להגן" עליה, אך התפילה הייתה מוסד חברתי חדש יותר וחכמים נאבקו כדי להשרישו בציבור45נימוק זה מזכיר את הטיעון שיש להגן על דברי חכמים יותר מדברי תורה. הניסוח שבו הצגנו את הדברים הוא הניסוח המעשי; החלוקה לדברי תורה מול דברי חכמים היא חלוקה משפטית פורמלית ובמקרה זה אינה הולמת, שכן גם קריאת שמע וגם תפילה הן מיסודם של חכמים. במבוא לפירוש המשניות דנו בתפיסה המבחינה בין מצוות שהן מהתורה לבין אלו שהן מדברי סופרים. בעקבות גילת ודה פריס ראינו כי אלו אבחנות משפטיות ומאוחרות, ובדברי תנאים "מהתורה" איננו תיאור היסטורי אלא ביטוי לעצמת ההלכה וחשיבותה, וכן "מדברי סופרים" איננו חידוש של חכמים אלא מצווה חשובה פחות. .
ברור שמשנתנו מהלכת בשיטת בית הלל, שכן לפי בית שמאי יש לקרוא בזמן הקימה וההליכה לישון, ממילא לא ייתכן שאדם יתבקש לקרוא קריאת שמע במהלך העבודה.
בתוספתא מוצגות שלוש הגבלות להלכה שבמשנה. האחת היא שאף כשהתירו לאומנים לקרוא במהלך עבודתם הרי זה רק בעבודה שגרתית: "הכתף אף על פי שמשאו על כתיפו הרי זה קורא, אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא, לפי שאין לבו מכוין. בין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרוק" (פ"ב ה"ז). אם כן קריאת שמע דורשת ריכוז, ואי אפשר לקרוא במהלך העבודה ממש. ההגבלה השנייה היא: "פועלים קורין בראש האילן ומתפללין בראש הזית או בראש התאנה, ושאר כל האילן יורדין למטה ומתפללין. בעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל" (שם, ה"ח). הסיבה היא ששניהם עצים ענפים. בזמן המסיק טיפס הפועל על העץ וישב בנוחות יחסית, לכן מותר לו להתפלל בראש העץ. בירושלמי הנימוק הוא "מפני שטרחותן מרובה" (ה ע"א)46אפשר אולי גם לפרש שהטרחה לרדת מהעץ גדולה, אך טרחה זו קטנה למדי. (תמונה 5 איור 12).
לכאורה ניתן לפרש שההלכה שבמשנה היא בכל עץ שכיח, אך בזית ותאנה מותר להתפלל. ברם, זית ותאנה היו שני העצים הרגילים במשק הארץ בתקופה זו. בנוסף לשני אלה היו עצי הדקל, שהטיפוס עליהם קשה יותר, אך גם שם הפועל יושב בנוחות יחסית. עצים אחרים היו נדירים יותר, חלקם נמוכים (תפוחים או אפרסקים), ובהם הבעיה כולה קלה הרבה יותר. עצי התמר גדלו רק באזורים מוגדרים, ואולי מסיבה זו לא נזכרו בתוספתא. מכל מקום קשה להסביר את המשנה בעץ "סתם", ולהניח כי עץ כזה אינו כולל את הזית והתאנה שבהם הדין שונה, שכן זית ותאנה הם העץ הרגיל, וקשה להניח שלא עליהם דיברה המשנה. יוצא, אפוא, כי הדעה שבתוספתא חולקת על הדעה שבמשנה.
ההגבלה השלישית היא שכל ההיתרים הם רק לפועלים ולא לבעל הבית. הפועל הוא שכיר וזמנו שייך לאדון, על כן אין לו זמן להתפלל או לקרוא קריאת שמע במהלך העבודה, לפיכך התירו לו באופן חלקי תפילה תוך כדי עבודה. מגמה דומה קיימת לגבי זימון (תוס', פ"ב ה"ט; ירו', ה ע"א; בבלי, טז ע"א). אף כשהתירו תפילה התירו זאת בתנאי שהתפילה תהיה מהירה ותפילת יחיד ולא תפילה ציבורית: "אין מורידין לפני התיבה" (תוס', פ"ב ה"ט). בתלמוד הבבלי מובאת גם דעה שכל ההלכות הללו נאמרו לכל אדם (טז ע"א)47ייתכן שההבדל בין התלמודים נובע ממציאות שונה באשר להיקפה של תופעת הפועלים. עבור הבבלי סתם אדם הוא פועל, ואילו הירושלמי רואה בפועלים טיפוס חברתי חריג, מיעוט בחברה. . בירושלמי ובבבלי נזכרים גם טיפוסי ביניים והם אלו ש"עושין עמו בסעודתן" (תוס', פ"ה הכ"ד; ירו', ה ע"א; פ"ו ה"א, י ע"ב; בבלי, טז ע"א), שאמנם הם שכירים אך דינם כבעל הבית. המפרשים מסבירים שאלו הם פועלים שמקבלים בשכרם מזון בלבד. ברם, הפירוש קשה מבחינה רֵאלית. ראשית, מי שמקבל רק מזון כשכר הוא פועל ששכרו נמוך ביותר, ומדוע מעמדו נחשב כשל בעל הבית ושונה מפועל רגיל? יתר על כן, לא נקבע שיש תלות בין גובה השכר לבין אורך התפילה שמותר לפועל להתפלל. מעבר לכך, קשה להבין כיצד פועל מעין זה חי וכיצד משפחתו מתפרנסת משכר כה דל.
ייתכן שיש לפרש את התלמודים על רקע המציאות בכפר הערבי המסורתי. גם הכפר הערבי היה מבוסס על חקלאות זעירה. בעונה הבוערת התגייסו כל בני הכפר לעזרה הדדית. כולם היו מגיעים לעזרתו של בעל השדה, עוזרים לו בקציר או במסיק בהתנדבות, ובערב הייתה נערכת סעודה חגיגית. כך עזרו בני הכפר זה לזה, ואף חגגו את הקציר. נראה שאלו הם ש"עושין עמו בסעודתן"; הם נחשבים לשכירים, אך מכיוון שהם גם בבחינת בעלי בית, ומה שהם עושים הוא בהסדר שהוא גם חברתי, הרי הם חייבים בברכת מזון מלאה.
המשנה מפגינה סדר עדיפויות שאיננו מכירים בהלכה בת זמננו. היה מקום לצפות לכך שההלכה תדרוש מבעל הבית היהודי להתחשב בצרכים הדתיים של פועליו. בפועל, הפועלים נדרשים להתחשב בצורכי העבודה. בעל הבית צריך לאפשר להם את המינימום הנדרש, ותו לא. חז"ל הדגישו שפועל חייב בנאמנות לבעל הבית ואסור לו לבזבז את זמנו. תביעה זו לנאמנות מופיעה בסיפור על אבא חלקיה החסיד (בבלי, תענית כג ע"ב).
היקפה של תופעת הפועלים השכירים במגזר החקלאי אינה ברורה. באופן כללי היה המשק החקלאי מבוסס על חקלאים זעירים שכל אחד מהם עיבד את חלקתו, ללא סיוע פועלים. בעונה הבוערת התגייסו כל בני המשפחה למסיק או לקציר. לעשירים היו אחוזות גדולות, ואלו הופעלו על ידי אריסים או חוכרים48ראו הנספח למסכת דמאי. . בעולם הרומי הייתה הפעלת אחוזות על ידי פועלים נדירה. אשר לארץ ישראל (פרובינציית יהודה-פלשתינה, סוריה ואזורים סמוכים) התמונה פחות ברורה. התמונה העולה מספרות חז"ל היא שהעסקת פועלים שכירים הייתה תופעה רגילה, אך אלו נזכרים בעיקר בהקשר לעבודה העונתית. עם זאת במשנתנו, כמו גם במקומות אחרים, פועלים נזכרים סתם ואי אפשר לקבוע במה עסקו, ומה היה היקפה של התופעה.