בית שמי אומרים בערב [כל אדם] ייטו ויקרו ובבוקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך בית הלל אומרין כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך – המחלוקת במשנתנו היא עקרונית, וראויה להיות הבסיס לכל לימוד של תולדות קריאת שמע. בהבנה הפשוטה בית שמאי סבורים שאת קריאת שמע יש לקרוא בעת השכיבה והקימה. אמנם ניתן להבין כאילו בית שמאי סוברים שדי בשכיבה ובקימה סמליות, אך נראה שלא זו כוונת בית שמאי, כפי שנראה להלן. בית הלל מאפשרים לקרוא קריאת שמע בשעת קימה, כלומר בבוקר, ובשעת השכיבה, כלומר בערב. משנה זו קודמת מבחינה עניינית למשניות הקודמות. המשניות הקודמות הגדירו את זמן השכיבה והקימה, והעיקרון מוצג רק עתה. המשנה מעמידה את הדיון על צדו הפרשני-מדרשי. בית שמאי לומדים את פשט הכתוב "בשכבך ובקומך", ובית הלל מדגישים חלק אחר של הפסוק: "ובלכתך בדרך".
אם כן למה נאמר בשכבך ובקומך – כיצד יסבירו בית הלל את הפסוק המהווה בסיס לדרשתם של בית שמאי? אלא בשעה שדרך שבני אדם שוכבים ובשעה שדרך שבני אדם עומדין – בית הלל מפרשים את הפסוק לפי משמעותו העקרונית. באופן כללי, אחד הקווים העיקריים המפרידים בין בית שמאי לבית הלל הוא התחכום ההלכתי. בית שמאי מצטיינים בהגדרות פשוטות ומעשיות, ובית הלל מעמידים במרכז את האבחנות המשפטיות הדקות. גם כאן בית שמאי אוחזים בדרך הפשט, ובית הלל מחפשים את המרכיב העקרוני-משפטי, מהו הזמן של המצווה.
מעבר למחלוקת על פרשנות הפסוקים מסתתרת כאן מחלוקת עקרונית על מהותה של קריאת שמע. בית שמאי רואים בה מצוות יחיד שכל אדם יכול לקיימה אף בביתו. אם צריך לשכב ממש, אי אפשר לעשות זאת בציבור. בית הלל מדברים על מעמד חופשי יותר, שניתן לקיימו בבית או בציבור. כידוע קראו קריאת שמע בבית המקדש, כמרכיב בסדר העבודה (משנה, תמיד פ"ה מ"א), וברור שהדבר אפשרי רק לשיטת בית הלל. אין לדעת האם בית הלל שאפו שקריאת שמע תהיה ציבורית, אך ברור שרק שיטתם ההלכתית היא שאפשרה זאת.
אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדיי היית לחוב בעצמך שעברתה על דברי בית הילל – מעשה זה חשוב להבנתה של דרך התפתחות ההלכה ופסיקתה. עורך המשנה הבין שההלכה היא כבית הלל, על כן רבי טרפון, שהחמיר על עצמו, עשה כהלכה מבחינה פורמלית ונהג כדעת שני הבתים, ברם הוא פשע בכך שעשה זאת כדי לצאת ידי חובת בית שמאי. לא ברור מה סבר רבי טרפון בסופו של דבר. ברור שמלכתחילה סבר שיש לנהוג כדעת בית שמאי, ברם מסגנון הסיפור ניתן להבין גם כי לדעתו שגה או הפריז. בסופו של דבר הוא מקבל את דעת בית הלל, וסבור שראוי היה להיענש על שדבק בדעה החולקת של בית הלל. ברם, ניתן לראות בדברי רבי טרפון גם שבח עצמי של מי שסיכן את עצמו למען שמירת ההלכה, ולא ניזוק. מבחינת הכתוב במשנה אין כל צורך לראות בה הסכמה של רבי טרפון לבית הלל, וניתן להבינה גם כהנצחת המחלוקת. מכל מקום, רבי טרפון הבין שלדעת בית שמאי עליו לשכב לישון ממש. אילו הייתה זו הטיה סמלית וקצרה בלבד, לא היה הדבר כרוך בסכנה של ממש.
מסורת מפורטת בספרות חז"ל מספרת, כידוע, כיצד נפסקה הלכה כדעת בית הלל: בת קול יצאה מהשמים וקבעה שהלכה כבית הלל. הברייתא המספרת על קביעת ההלכה כבית הלל מאפשרת לנהוג גם כבית שמאי, אך לא לברור את הדעה המחמירה או את הדעה המקלה70חלק מהמקורות רוכזו אצל ספראי, הכרעה כבית הלל; ביכלר, בית הלל. ראו תוס', סוכה פ"ב ה"ג; עדיות פ"ב ה"ג; יבמות פ"א הי"ג ועוד מקורות רבים. המימרה על בת הקול מיוחסת בבבלי (עירובין יג ע"ב) לשמואל בשם רבי אבא. ראוי לציין שאין עדויות בספרות התנאית עצמה על בת הקול אלא על עצם קביעת ההלכה, וראו הדיון אצל ספראי, שם. . אם כן, לפי מסורת זו נהג רבי טרפון לכאורה בצורה לגיטימית, ועמדתם התקיפה של חכמים "כדיי היית לחוב..." אינה מובנת. הבבלי (יא ע"א) תירץ לעצמו שמשנתנו מהלכת כדעה אחרת הקובעת שמי שנוהג כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובה, ורב יצחק לומד ממשנתנו שהעושה כבית שמאי חייב מיתה. שתי המסקנות האחרונות הן התפתחות והחרפה של המאבק בין הבתים. בירושלמי חלוקה אחרת. ההלכה שאדם רשאי להחליט בעצמו האם לנהוג כבית שמאי או כבית הלל היא לפני שיצאה בת קול, אבל לאחר שיצאה בת הקול העושה כבית שמאי חייב מיתה (ג ע"ב). גם מסקנה זו מבטאת אותה מגמת החרפה אשר עמדנו עליה.
לא כאן המקום לבירור מלא של הפרשה; נסתפק בהעלאת שני מעשים נוספים ובמסקנה הכוללת העולה מכלל העדויות.
בתוספתא מובא: "מעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו שרויין במקום אחד, והיה רבי ישמעאל מוטה ורבי אלעזר בן עזריה זקוף; הגיע זמן קרית שמע, נזקף רבי ישמעאל והטה רבי אלעזר בן עזריה; אמר לו רבי ישמעאל: מה זה אלעזר? אמר לו [רבי אלעזר]: ישמעאל אחי, לאחד, אומר לו מפני מה זקנך מגודל? והוא אומר להם יהיה כנגד המשחיתים! אני שהייתי זקוף הטיתי, ואת שהייתה מוטה נזקפתה. אמר לו אתה הטיתה לקיים דברי בית שמאי, ואני נזקפתי לקיים דברי בית הלל"71תוס', פ"א ה"ד; ספרי דברים, לד, 62; ירו', ג ע"ב; בבלי, יא ע"א. . פרטי הדברים מעורפלים במקצת, אך המסקנה ברורה. נפתח בפרטים. המעשה היה בקריאת שמע של ערב72כפי שהעיר ליברמן, לפי התוספתא, הספרי והבבלי אירע המעשה בקריאת שמע של ערב. לפי הירושלמי, שגרסתו למעשה שונה, אירע המעשה בקריאת שמע של בוקר. , רבי ישמעאל היסב והיה מוטה ורבי אלעזר ישב זקוף. מן הסתם שניהם אכלו או שוחחו. כשהגיע זמן קריאת שמע הזדקף רבי ישמעאל כדי שלא ייחשב כמי שנוהג כדעת בית שמאי. לפי בית שמאי יש לשכב, ולכן הזדקף. רבי אלעזר בן עזריה, לעומת זאת, היטה את עצמו כדי לקיים את דברי בית שמאי. רבי ישמעאל מתפלא על חברו הנוהג כבית שמאי; על כך אין רבי אלעזר עונה אלא מגיב בשאלה לרבי ישמעאל: הרי רבי ישמעאל יכול היה להמשיך ולהטות את עצמו, וכך היה נוהג כדברי בית שמאי ובית הלל כאחד; בניסוחו של רבי אלעזר, משל לאחד המגדל את זקנו במידה רבה מהמקובל, והוא מנמק זאת בכך שזו פעולה שנועדה להבליט את אורך הזקן כנגד אלו המשחיתים את הזקן. כידוע נאמר בתורה "לא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט כז); למרות האיסור יש המשחיתים את הזקן, וכנגדם יש מי שמאריך בשערו. זהו כנראה משל עממי שרבי אלעזר מביאו בתמיהה. רבי אלעזר טוען: הרי אין זה הגיוני להאריך את הזקן מעבר למקובל, ומי שעושה זאת כדי להבליט את התנגדותו לעוברי עברה הוא תמהוני, המגזים בהתנהגותו; כך גם אתה לא היה עליך לזקוף כדי להבליט את התנגדותך לבית שמאי. פירשנו את המעשה כפי שפירשו ליברמן, אם כי את שני המשפטים האחרונים ניתן לפסק ולהבין גם באופן שונה73לפירוש אחר ראו: נאה, כנגד המשחיתים. הפירושים השונים אינם משנים את המסקנה שחכם אחד נהג דווקא כבית שמאי והשני דווקא כבית הלל. . מכל מקום, ברור שרבי אלעזר בן עזריה נהג כבית שמאי ורבי ישמעאל הפגין את דבקותו בשיטת בית הלל74מהמעשה יוצא שיהודי רגיל גידל את זקנו, אך הזקן לא היה ארוך. על כך מצויות עדויות רבות נוספות, כגון הבבלי בכריתות ו ע"ב. מקובל היה לטפל בזקן פעם בשבוע, וזו התגלחת הנזכרת במקורות. מצד שני היו כאלה שלא הקפידו על האיסור והיו "משחיתים" (מגלחים) את זקנם. לא מן הנמנע שהיו גם כאלה שהאריכו את זקנם כדי להפגין את התנגדותם למשחיתים. ברם, נוכח מגמתו של רבי אלעזר בן עזריה לטעון לאבסורד שבהזדקפותו של רבי ישמעאל נראה יותר שכוונתו לומר שאין זה רגיל שאדם מאריך את זקנו כאות מחאה. מן הראוי להעיר שבחלק גדול מציורי הפסיפס היהודיים הגברים מגולחי זקן, כפי שהיה מקובל בחברה ההלניסטית. (איור 11).
בתלמוד הירושלמי למסכת שביעית מובא מעשה הדומה למעשה שבמשנתנו. שם רבי טרפון מסרב לקבל את הסדר מכירת הפרות בשביעית שהציעו בית הלל. הציבור (הקהילה המקומית) כפתה את שיטת בית הלל; רבי טרפון פעל נגד ההסדר, קטף בעצמו את הפרות בשדהו וסיכן את עצמו75ירו', שביעית פ"ד ה"ב, לה ע"ב ומקבילות. לבבלי מסורת אחרת, ולא נרחיב בכך. .
התלמודים מתקשים בכל המעשים הללו משום שהושפעו מהתפיסה הכללית שההלכה נפסקה כבית הלל. ברם, תיאור זה של הברייתא נכון רק בהסתכלות רטרוספקטיבית של הדברים. בימי בית שני נפסקו הלכות רבות כבית שמאי, ואולי אף מותר לקבוע שבמרבית המחלוקות שהיה בהן "פסק הלכה" או נוהג ציבורי התקבלה דעתם של בית שמאי. בדור יבנה נפסקו הלכות כבית הלל. לא הייתה פסיקה אחת כוללת, אלא סדרת הכרעות שברובה נפסקה הלכה כבית הלל. הכלל שהלכה כבית הלל לא יצר את הפסיקה, אלא הוא סיכומו של תהליך ממושך. יתר על כן, בהלכות רבות נהגו כבית שמאי; זאת ועוד, היו חכמים שנהגו כבית שמאי. הבולט שבהם הוא רבן גמליאל, וחובר אליו רבי טרפון כפי שעולה ממשנתנו ומהמעשה בשביעית76ראו בהרחבה ספראי, הכרעה כבית הלל. . כל זאת בנוסף לחכם כרבי אליעזר המכונה "שמותי",77ירו', תרומות פ"ה ה"ב, מג ע"ב; שביעית פ"ט ה"ו, לט ע"א; בבלי, נידה ז ע"ב; שבת קל ע"ב. קשריו של רבי אליעזר עם בית שמאי עולים מהלכות רבות, ראו גילת, משנת רבי אליעזר. שהיה מתלמידי בית שמאי, אם כי היה גם תלמיד בית הלל (תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי).
ספרות חז"ל מציגה תדמית חיצונית כאילו המחלוקת לגיטימית, אך בסופה הועמדה השאלה להצבעה ונקבעה "הלכה". אכן בספרותנו פסקי הלכות רבים, אך מתברר שאלו הכרעות של חכם או של קבוצת חכמים. הכרעה מעין זו לא נתפסה כמחייבת את כלל החכמים78ראו לעיל בפירושנו למשנה א, ובנספח למסכת ביצה. .
מכל מקום, העלינו שלושה מקרים שחכמים נהגו בהם כבית שמאי. ניכר במשנה כי הנושא "טעון" ורגיש, אך אין בו פסיקת הלכה אחידה. מאוחר יותר, מדור אושא ואילך, כבר השתרשה מסורת הפסיקה כבית הלל, וממילא תוקנו (עודכנו) המסורות הקדומות כך שתתאמנה למסורת הפסיקה המתגבשת79הרחיב בכך ספראי, הכרעה כבית הלל, וראו פירושנו בנספח למסכת ראש השנה. .