מאמתי קורין את שמע בשחרים – כאמור בפירושנו למשנה הקודמת, בעדי נוסח אחרים: בשחרית. נוסח זה מושפע אולי מקיומה של תפילת שחרית. אלא שקריאת שמע אינה קשורה, מבחינה הלכתית, לתפילת שחרית, ולנוסח "בשחרים" עדיפות ברורה. גם בתוספתא הנוסח הוא "בשחרים". עם זאת, הנוסח "בשחרית" משקף את המציאות היהודית בתקופה שלאחר המשנה. בפועל נהגה תפילת ציבור, וקריאת שמע הפכה בפועל לחלק ממעמד התפילה.
משיכירו בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתן – תכלת הוא כחול בהיר, כצבע השמים (ירו', ג ע"ב ועוד), וכרתן הוא ירוק בהיר53בירושלמי מובאת מחלוקת תנאים האם אתרוג הירוק ככרתן כשר (סוכה פ"ג ה"ז, נג ע"ב), ונראה שהכוונה לירוק בהיר, צבע המעיד על פרי שטרם הבשיל במלואו, שאם לא כן אין למחלוקת משמעות. ; מדובר אפוא באור ראשון. התלמוד הירושלמי מוסיף שמדובר בהבדל שבין התכלת שבציצית ללבן שבה, ומבסס את דעות התנאים על פסוקים מן המקרא. גם הבבלי מקבל הסבר זה. בהמשך מדובר על דעה נוספת: משיבחין בין חמור לערוד, או בין כלב לזאב, מכאן שמדובר בהבחנה בין דברים דומים ללא קשר לציצית. נראה שהסבר הירושלמי הוא רעיוני, ומטרתו לקשר את ההלכה הטכנית בדבר זמן הקריאה לרעיונות שבפרשת ציצית. אכן בציצית היה שזור חוט תכלת, אך נראה שכשם שה"כרתן", המוזכר במשנתנו בדברי רבי אליעזר, אינו מתייחס לציצית – כך גם התכלת. זאת ועוד, אם אכן הכוונה לתכלת שבציצית הרי שזו עדות לכך שבפועל היה בתקופת המשנה בציצית חוט תכלת שיכול היה לשמש סימן בחיי היום-יום. אלא שנראה שבתקופת התנאים המאוחרים כבר הייתה התכלת נדירה ביותר. גם אם ניתן הסימן בדור יבנה, הרי שעורכי המשנה עדיין ראו בו סימן יעיל ותקף.
כידוע, לפי המקרא צריך להיות חוט התכלת שזור בציצית, אך בשלב מסוים נעלמה התכלת. נראה שהתכלת הופקה מסוג מסוים של חלזונות, ואלו פשוט הלכו ופחתו והפכו יקרי מציאות. השאלה היא מתי נעלם הצבע. בחלק מהמקורות, בדיונים הלכתיים שונים, מדובר על הצבע כחלק מהווי החיים. ברם, בהחלט ייתכן שהדיון בו כבר תאורטי (כמו במשנתנו). בספרות התנאית והאמוראית יש דיונים רבים על קרבנות, אף שבימי הדוברים אין הקרבנות נוהגים כבר. דוגמה לכך היא המשנה הקודמת. על כן אין אזכור התכלת מוכיח על תפוצתה בפועל. אבל השימוש בה כסימן עזר האמור לסייע בשמירת המצווה מעיד על מצב שהתכלת מצויה בו בפועל, בציצית המוטלת בטליתו של כל יהודי. ממקורות מספר משמע שהתכלת כבר הייתה נדירה ביותר או שאבדה מהשוק. כך, למשל, רבי יוסי מספר על החילזון העולה ממעמקי הים פעם בשבעים שנה (ספרי דברים, שנד, עמ' 417), וכן: "...אלא מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה. אימתי כשהוא תכלת? ועכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז" (תנח' בובר, שלח כט, עמ' 74; במדבר רבה, יז ה)54לעתים "תכלת" הוא פשוט תחליף למילה "ציצית", כמו בבבלי, יח ע"א. אין בכך עדות לקיומה בפועל, אלא להשפעת המורשת המקראית ושפת המקרא בלבד. לסיפור אמוראי בבלי על בדיקת תכלת הלכה למעשה ראו בבלי, מנחות מג ע"א, וספק אם זו בדיקה רֵאלית או מסורת שחוטי אגדה שזורים בה. .
האיסור האמוראי (השנוי במחלוקת) לקנות תכלת שלא מן המומחה (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ט, מב ע"א) מעיד גם הוא על נדירותה ועל החשש לזיופים. איסור זה שנוי בירושלמי כמחלוקת, ובבבלי (מנחות מג ע"א) ובמסכת ציצית (פ"א הי"א) כאיסור מוחלט. עם זאת, בדור יבנה אנו מוצאים עדיין דיונים על השגחה ומכירה של תכלת המיובאת מרחוק, כגון "אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו, קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא, והתירו תכלת מטליתי" (שמחות יב יא, עמ' 198), ויש אף עדויות ארכאולוגיות לשימוש בתכלת55ידין, מערת האיגרות, עמ' 292-289. .
מכל מקום, אין ודאות שבימי התנאים עוד נהגה התכלת הלכה למעשה, ובכל אופן אין המשנה מדברת על תכלת דווקא בציצית, וזה פירוש שכוונתו להביא לידי ביטוי רעיון חשוב, ולא פרשנות רֵאלית.
בספרות חז"ל מצויה עוד הגדרת זמן – "איילת השחר" (ירו', פ"א ה"א, ב ע"ג; בבלי, יומא כט ע"א ועוד). איילת השחר היא כנראה הנצנוץ הראשון של האור.
הדעות הנזכרות מאפשרות לקרוא קריאת שמע מעט מאוחר יותר. יש להניח שהבעיה המרכזית שרצו חכמים לפתור היא כיצד לאפשר לפועלים לקרוא קריאת שמע לפני תחילת העבודה. אנשים החלו לעבוד עם הנץ החמה. הנוהג המקובל היה שהפועל חייב להשכים, ואם איחר היה האיחור על חשבונו (ירו', בבא מציעא פ"ז ה"א, יא ע"ב). על כן צריך היה לאפשר לאנשים לקרוא קריאת שמע מוקדם כך שיסיימו אותה ויגיעו לעבודתם בזמן. כמובן לא כולם היו פועלים שכירים, אך צריך היה להתחשב גם בהם. יתר על כן, בעל הבית ניצב בעצמו בפני אותה בעיה של ניצול היום, בין אם היה עצמאי ובין אם שכר פועלים וצריך היה להמתין להם בשדה ולהנחותם בעבודה.
בתוספתא מובאות הגדרות זמן שונות: "אחרים אומרים כדי שיהא חבירו רחוק ממנו ארבע אמות ומכירו" (פ"א ה"ב)56לפי מסורת התלמוד בבבלי, הוריות יג ע"ב, "אחרים" הם רבי מאיר ורבי נתן, ברם קביעה זו נכונה אולי בחלק מהמקרים ואינה קביעה גורפת. בדרך כלל "אחרים" הם חכמים אחרים, אנונימיים. מכל מקום, בבבלי ט ע"ב יש לרבי מאיר דעה שלישית: "משיכיר בין זאב לכלב...". מן הראוי להעיר שלדעתו של גודבלאט המעשה המסופר בבבלי הוריות משלב בתוכו מרכיבים נוספים שהרקע ההיסטורי הרֵאלי שלהם מוקשה ותמוה, וראו על כך גודבלאט, מרד. . התוספתא מוסיפה: "מצותה עם הנץ החמה כדי שיהא סומך גאולה לתפילה"57כך לפי כתב יד ערפורט. . גאולה היא ברכת גאולה (גואל ישראל), וזו חתימת הברכה האחרונה של קריאת שמע; נדון בה בפרק ב. נראה שהמשפט בתוספתא מחובר משני משפטים. הראשון הוא העדיפות לקריאת שמע עם הנץ החמה, וההמשך הוא נימוק מאוחר. מי שאמר את הנימוק כבר הכיר את התפילה כנוהג יום יומי, ושאף לחבר את שני המעמדות לאחד. כפי שהראינו במבוא אין ספק שזו תפיסה מאוחרת, משלהי ימי התנאים. בהמשך התוספתא (שם) רבי יהודה מספר על רבותיו: "פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי עקיבא ואחר רבי אלעזר בן עזריה והגיע זמן קרית שמע, כמדומה אני שנתיאשו מלקרות, אלא שהיו עסוקין בצרכי צבור. קריתי ושניתי ואחר כך התחילו הן וכבר נראת חמה על ראשי ההרים". המעשה אירע מן הסתם במישור לוד-יבנה, והחמה בראשי ההרים מציצה כחצי שעה לאחר שעת "הנץ החמה"58המעשה מופיע בבבלי, ט ע"ב ובירושלמי, פ"א ה"ב, ג ע"ב. בירושלמי המעשה הופך להגדרת זמן, "שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים", כלומר ראשית זריחתה מעל ההרים, וראו גם ג ע"ד. . ברור שרבי יהודה סבור כי השעה הרצויה לקריאת שמע היא הנץ החמה, כדעת תנא קמא במשנה. רבי עקיבא ורבי אלעזר התירו לעצמם לאחר כדעת רבי יהושע, משום שהם סבורים שהעיסוק בצורכי ציבור עדיף על פני קריאת שמע בזמנה59כך בתוספתא שם ה"ג. . מכל מקום, גם לדעתם הנץ החמה הוא המועד הרצוי.
כך יוצא גם מהסיפור בהגדה של פסח על חבורת חכמים שעסקו במדרשי יציאת מצרים "עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: 'רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית' "60למעשה אין מקבילות בספרות התנאית. . מהדברים עולה כי יש להקדים את קריאת שמע61במעשה מקביל על רבן גמליאל וזקנים נאמר שעם קריאת הגבר הלכו לבית המדרש (תוס', פסחים פ"י הי"ב), וקריאת שמע אינה נזכרת כלל. .
מעבר לפן ההלכתי, הדיון חושף את סדר יומם של קדמונים. מן המסופר על רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה עולה תמונה של אנשים הקמים עם הנץ החמה, ועבורם זריחת השמש היא כבר אמצע יום עבודה. נהוג היה ללכת לישון מיד עם לילה, וכך נוצלו כל שעות היום בצורה אינטנסיבית ביותר. המדובר כמובן בחכמים, אנשי ציבור, שחסים על זמנם. ברם, עדויות אחרות מספרות על סדר יום דומה גם אצל פשוטי עם. כפי שנראה להלן, שינה עד השעה השלישית נחשבה כבר למותרות ולחריגה מהמקובל. עם זאת, בחברה ההלניסטית בהחלט מקובל היה להאריך בבילוי הלילה עד שעה מאוחרת, ואלו גם קמו מאוחר יותר.
עד הנץ החמה – קריאת שמע זמנה בבוקר וודאי שחכמים חשבו שראוי לא לאחר אותה. ושוב, רוב האנשים קמו בשעה מוקדמת וחכמים ציפו שאלה יקראו קריאת שמע סמוך לקומם. ברקע עומדת תביעתם של חכמי בית שמאי לקרוא קריאת שמע ברגע הקימה.
נוסח כתב יד קופמן הוא, כאמור, "עד הנץ החמה", וכן הוא בעדי נוסח רבים62א, ב, ס, ג14, ג16, ג19, ג35, ז, ט, י, ל, מ, ן, ס, ע, פ, צ, ר. . אבל בקבוצת עדי נוסח – אחדים מהם טובים63כך תוקן בגיליון כתב יד פרמא (פ), ובין עדי הנוסח הללו גם דפוס נפולי (נ). – הנוסח הוא "וגומרה עד הנץ החמה". בעל מלאכת שלמה מפרש כי "וגומרה" הוא כמו "ואומרה", כמו "לגמור את ההלל" שמשמעו לומר הלל.
רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני מלכין לעמוד בשלוש שעות – רבי יהושע מאפשר לאחר בקריאת שמע. הנימוק הפורמלי הוא שיש כאלה הקמים מאוחר ("בני מלכים"). כלומר, עד שלוש שעות זו עדיין קימת בוקר. זהו נימוק פורמלי, ובפועל הוא מאפשר לדחות את קריאת שמע להמשך היום.
דברי התנאים משקפים, ללא ספק, את ההמון העובד. בני מלכים ועשירים קמו מאוחר יותר משלוש שעות, אך בכפר הארץ-ישראלי נראתה אפשרות מעין זו רחוקה. ארבע שעות הוא (גם) המועד המאוחר להקרבת התמיד64משנה, עדיות פ"ו מ"א; ספרי זוטא, כח ד, עמ' 324; כח ז, עמ' 324. . סביר להניח שמועד זה השפיע על קביעת המועד האחרון של קריאת שמע. גם במקדש קראו קריאת שמע מאוחר במקצת. העבודה החלה עם הזריחה, אך לקריאת שמע הגיעו רק לאחר הקרבת התמיד (משנה, תמיד פ"ה מ"א). זה היה לפני השעה השלישית, אך לא עם הנץ החמה.
יש להניח שדעתו של רבי יהושע הושפעה מעיקרון חשוב הבא לידי ביטוי כמה וכמה פעמים בספרות חז"ל בדבר השוויון בין בני אדם, בבחינת "כל ישראל בני מלכים הם" (משנה, שבת פי"ד מ"ד). הלכה זו מצטרפת בכך לשורה של הלכות המדגישות את "שויונו של כל יחיד בעם בהלכה ובחברה"65כלשונו של אלון, מחקרים, ח"א עמ' 329. .
בתלמוד הבבלי אביי מסכם: "רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הן" (בבא מציעא קיג ע"ב; שבת קכח ע"א). רעיון זה בהלכה חוזר בהלכותיהם של החכמים שמנה אביי, אך מטבע לשון זה אמור במפורש רק בדברי רבי שמעון במסכת שבת (שם)66דוגמאות נוספות בהלכה שרעיון זה בא בהן לידי ביטוי ראו אצל אלון, שם. . עם זאת, אין זו הדעה היחידה בספרות חז"ל ומצינו גם נימות אחרות; בכל אחת מההלכות שנזכרו נמצא גם מי שחולק, וכן יוצא גם מהלכות אחרות67ראו למשל פירושנו לשבת פ"ב מ"ו. .
אין ספק שחכמים ראו בהנץ החמה את הזמן הראוי לקריאת שמע. להלן נראה כי ממשניות מספר יוצא שזה היה הזמן האופטימלי, ואנשים השתדלו לקרוא שמע בבוקר בראשית היום. כמה מהן הבאנו לעיל, וכן מוכח להלן68להלן, פירושנו לפ"ג מ"ה, תמיד פ"ה מ"א ועוד. . בתוספתא מוצגת ההלכה: "כשם שנתנה תורה קבע לקרית שמע כך נתנו חכמים לתפילה" (פ"ג ה"א), ובהמשך מדובר על תפילה עד חצות היום69ראו פירושנו לפ"ד מ"א. . ניתן להבין זאת כי מלכתחילה זמן תפילה אינו הנץ החמה, וזמן זה הוא "מדברי חכמים", כלומר תקנה או הסדר מאוחר.
הקורא מכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה – חכמים מצפים ממי שאיחר לקרוא את קריאת שמע לקרוא אותה לאחר הזמן. הוא אמנם הפסיד קריאת שמע, אך לפחות "הרוויח" כאילו קרא בתורה. בין השורות שוררת מגמה לחייב קריאת שמע מאוחר יותר, מבלי לפגוע בחשיבות קריאת שמע בזמנה.