הסעודה
הסעודה היא כמובן צורך פיזי קיומי, אך בתקופת המשנה והתלמוד שימשה לא רק כדרך לסיפוק צורכי המזון אלא הייתה עמוד התווך בסדר החיים החברתי, התרבותי והדתי. בתקופת המשנה והתלמוד סעדו שתי סעודות: סעודת הבוקר, שהייתה בדרך כלל סעודה פשוטה, מינימלית למדי וכללה לחם עם ירקות או טבול בחומץ או בשמן, והסעודה השנייה, שנערכה לעת ערב והייתה הסעודה העיקרית של היום. ארוחת הערב הייתה דשנה יותר מארוחת הבוקר, אך היקפה היה תלוי כמובן ברמת החיים של המשפחה. העני הסתפק בלחם ובתבשיל של דייסת עדשים, ביצה או מאכל דומה. העשיר הרבה במנות מורכבות, ולעתים אף סעד את נפשו בבשר. אבל ללא כל קשר לתפריט הייתה זו סעודת יחיד, ולא אירוע חברתי. מבחינה חברתית יש להבדיל בין הסעודה של היחיד לבין זו של המשפחה המצומצמת (הגרעינית); במקורותינו אין כל דגש על המפגש המשפחתי. הבעל אוכל לבד בהגיעו מהעבודה, ועל סעודת האישה והילדים עמו איננו שומעים27ראו הדר, המשפחה. זו מסקנתו העיקרית. . קשה להבין התעלמות זו מהאפשרות לסעודה משפחתית. מעבר לשאלה כיצד סעדו כל בני המשפחה, המקורות מבטאים התעלמות משאר בני הבית.
במקביל לסעודה הפרטית רווח נוהג של סעודות רבות משתתפים שנטלו בהן חלק בני המשפחה המורחבת, או החבורה, או חברים שהוזמנו לאירוע מיוחד ("משתה הבן" – חתונה, ברית מילה או אירוע חברתי-דתי אחר). סעודה זו הייתה רבת משתתפים, ונמשכה שעות רבות. במקורות מספר מדברים על נוהג מקובל להתחיל בה בשעה התשיעית של היום28ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"א. . בפפירוסי אוקסירונכוס מצויות הזמנות מספר לסעודות חגיגיות, כולן מתחילות בשעה התשיעית ונרמזת בהן למוזמנים האפשרות לאחר29כגון פפירוסי אוקסירינכוס, כרך 75, מס' 4339; כרך 76, מס' 4543-4539, ופפירוסים נוספים. . הסעודה הסתיימה רק קרוב לחצות הלילה. בדברנו על תפקידה החברתי של הסעודה אנו מתכוונים בעיקר לסעודה מסוג זה. הסעודה שאנו עוסקים בה לא הייתה אופיינית לחברה היהודית בלבד, אלא הייתה מקובלת בצורה זו, או קרובה לה, גם בחברה הנכרית. אנו מכירים את הסעודה כמוסד הלניסטי-רומי, ובעיקר את הסימפוזיון, היא הסעודה הגדולה של חברת העילית היוונית-רומית. נראה שנוהג דומה היה רווח גם בחברה הנכרית המזרחית (הלא הלניסטית), אך עליה כמעט לא נשמרו עדויות.
מלבד סיפוק צורכי המזון שימשה הסעודה הגדולה שרשרת תפקידים נוספים בתחום התרבותי, החברתי והדתי.
בתחום התרבותי שימשה הסעודה בימה וזירה לאירועים תרבותיים. לכאן היה מוזמן משורר לקרוא משיריו, הזמר שר אותם והסופר קרא כאן את ספרו. זו הייתה בעצם הדרך העיקרית להפצת הספר בעידן שלפני הדפוס, לפני גיבוש נוהלי קנייה ומכירה של ספרים ולפני עיצוב תרבות הספריות. חלק נכבד מחיבורי הפילוסופיה היוונית הם בעצם פרוטוקולים של אותן שעות לימוד ודיון בנושאי רוח. בתחום היהודי שימשה הסעודה מקום מפגש לתלמידי חכמים וללימוד ברמה הגבוהה. הלימוד העיקרי היה בחבורת הלומדים שהתלכדה סביב הרב. לחבורה מעין זו היה רב אחד, ורק לעתים רחוקות השתתפו בה חכמים נוספים. החבורה מטיבה לא עודדה ויכוח פתוח, היא הייתה סגורה, קטנה ובעלת אופי היררכי שתלמיד אינו מעז לחלוק בו על רבו. הסעודה היוותה את ההזדמנות לפגישה של שווי המעמד, חכמים שונים שהתנצחו זה עם זה. בספרות חז"ל יש אזכורים רבים למפגשים לימודיים שנערכו בתוך הסעודה ובמסגרתה.
בתחום החברתי הייתה הסעודה ההזדמנות היחידה כמעט למפגש חברתי. המפגש נחוץ כשלעצמו, כדרך לארגון החברה וסידורה, אך מעבר לכך זו ההזדמנות להחלפת מידע ולקבלת החלטות ציבוריות. כמעט לא הייתה דרך לאסוף חבורה ולדון בנושא כלשהו אלא במסגרת הסעודה. המפגש והעיסוק התרבותי-חברתי הם כמובן מקשה חברתית אחת (איור 2 תמונה 3).
הסעודה היוונית הייתה בדרך כלל סעודת זבח. כל קרבן הסתיים בסעודה שנאכל בה בשר הזבח, ובמקביל החלו גם סעודות שלא היו סעודות זבח בקרבן קטן לאל, מנחה, או עוף שהוקרבו במזבח הקטן שהיה בבתים רבים. בחברה היהודית היה הזבח נדיר יותר, ומצומצם לירושלים. עולי הרגל ותושבי ירושלים הרבו בסעודות, ובהן נאכלו הקרבנות. סעודת קרבן פסח היא דוגמה לסעודה מעין זו, והרחבנו בכך בדיון על סעודת הפסח30ראו המבוא למסכת פסחים ופירושנו לפרק י שם. . סעודה רגילה לא הייתה קשורה להקרבת קרבן, שהרי נאסרה הקרבה מחוץ למקדש שבירושלים. עם זאת העניקו חכמים לסעודה משמעות דתית. התשתית הרעיונית הבסיסית היא שהשלחן הופך למעין מזבח: "דכתיב 'המזבח עץ שלש אמות גבוה', וכתיב 'וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ', פתח במזבח וסיים בשלחן?! רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו – שלחנו של אדם מכפר עליו"31בבלי, נה ע"א; חגיגה כז ע"א; מנחות צז ע"א. . אם כן, השלחן הוא בבחינת מזבח. לתפיסה זו הד במקורות נוספים רבים32כך, למשל, בתנחומא, בחוקותי ד, שולחן השבת נתפס כשולחן שלפני ה'. .
זאת ועוד. אין אירוע דתי יהודי שהסעודה אינה מרכיב מהותי בו, סעודת המצווה. בחגים, בשבתות ובראשי חודשים33בראש החודש סעודת החג היא כמעט המרכיב החגיגי היחיד. ראו מסכת סופרים פי"ט ה"ז, עמ' 329 ואילך; ירו', מועד קטן פ"ב ה"ג, פא ע"ב; בבלי, סנהדרין ע ע"ב ומקורות נוספים, וראו מסכת סופרים, מהד' היגער עמ' 31-30. מאז שנכתבו הדברים נוספו מקורות נוספים; חלק מהם הובאו לעיל. יש לסעוד סעודה חגיגית. בברית מילה, באירוסין, בנישואין, במעמד קידוש החודש או עיבור השנה וכמעט בכל אירוע דתי אחר, הסעודה החגיגית ממלאת תפקיד מרכזי וחיוני. אחד היוצאים מהכלל הוא טקסי האבל. בסדרי האבל, כפי שעוצבו בימי התנאים, מילאה הסעודה תפקיד שולי, והייתה זו סעודה פשוטה שנועדה לסיפוק הצרכים בלבד. ברם "בראשונה" נהגו לסעוד סעודה עשירה ורבת הוצאות. יוספוס מספר על סעודה זו בנימת ביקורת גלויה34מלח', ב 13. , ומקורות חז"ל מספרים על סדרת תקנות שנועדה להפחית את הוצאות הסעודה ולצמצם את אופייה הראוותני35תוס', נידה פ"ט הי"ז; בבלי, מועד קטן כז ע"א; משנה, מועד קטן פ"ג מ"ז. . בסופו של התהליך התגבשה סעודת "הבראה", צנועה יחסית36רובין, קץ החיים, עמ' 238-236. דיונו המלומד אינו מבטא את ההתפתחות הכרונולוגית. . אם כן, בסדרי האבל בוטל מרכיב הסעודה מסיבות כלכליות, ואולי גם רצו חכמים למעט בשמחה, שהיא פועל יוצא של סעודה עשירה וחגיגית. מכל מקום, במתחמי האבל היהודיים (במערות קבורה, ובעיקר בחצרות ההספד שליד המערות) אין עדות למתקני בישול, זאת בניגוד למתחמי קבורה של דתות אחרות (איור 3). בבית הכנסת נערכו סעודות המצווה באחד היציעים (ירו', מועד קטן פ"ב ה"ג, פא ע"ב; סנהדרין פ"ח ה"ב, כו ע"ב), אך כאמור הן נערכו בדרך כלל בבית או בחצר.
האופי הדתי-חברתי של הסעודה בולט בסדרת מצוות וטקסים. רובם נידונו במהלך פירושנו, והצבענו על אופיים הטקסי. במהלך הדורות עוצבו ההלכות כך שנראה כאילו המניע להן הוא הלכתי-טכני, אך במקורם אלה פשוט מעמדות ציבוריים המבליטים את המצווה שבסעודה. כאלה הם נטילת הידיים בראשית האוכל37ראו, למשל, פירושנו לפ"ח מ"ב-מ"ג, ומבואנו למסכת חגיגה. , נטילת הידיים בסוף האוכל, הדחת הכוס וכוס של ברכה38ראו פירושנו לפ"ז מ"ה. . ייתכן שגם הבאת המוגמר (בשמים על גחלים) בסוף הארוחה קשורה למעמד הדתי. הבאת הבשמים עצמה היא נוהג לאו דווקא דתי, אבל ההנחיה לברך עליו בציבור הופכת אותו למרכיב בסדר היום ההלכתי של החבורה הסועדת39ראו פירושנו לפ"ה מ"ו. . לעומת זאת הברכות על המזון לפני אכילתו, ברכת המזון והזימון הציבורי הם הלכות שעיצובן ומיקומן הפך את הסעודה למכלול דתי, כמעט מעין תפילה. הדבר בולט בזימון, שהוא תפילה ציבורית ממש.
לא טענו שהמצוות הללו מקורן בהכרח בנבכי ההלכה היהודית. כפי שנציע להלן (פ"ח מ"ב) נטילת הידיים היא גם נוהג הלניסטי מקובל, כמו גם הבאת המוגמר. אבל נוהגי כבוד ואסטטיקה אלו נקלטו בחברה היהודית והוגדרו כמצוות המהוות ביטוי לקדושת הסעודה. איננו מתייחסים, אפוא, למקור ה"ארכאולוגי" של הנוהג, אלא לצורה של הסעודה כפי שעוצבה כבר בסוף ימי בית שני, וכפי שנתפסה בתודעה העצמית של החברה היהודית ושל חכמים בחיי המעשה שלהם.
התפקיד החברתי של הסעודה עולה מעשרות מקורות, ונסתפק בעדות אחת על סעודה, אולי דמיונית, שערך המלך החשמונאי. "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו"40בבלי, קידושין סו ע"א. המעשה מסופר על ינאי שאכן כבש את רוב עבר הירדן. אצל יוספוס מובא סיפור דומה למדי על תחילת הפילוג, אך הוא מיוחס ליוחנן הורקנוס, ואכן הפילוג הבין-כיתתי החל לפחות בימי יוחנן הורקנוס כפי שמעיד יוספוס, והדים לכך אף במסורת התלמודית. בהמשך הסיפור מובאת המסורת שאמו של הכוהן הגדול נשבתה, ואף אותה יוספוס מייחס ליוחנן הורקנוס, ראו קד', יג, 292-289. חלקו הראשון של הסיפור מסופר בלשון חכמים הרגילה והמשכו בלשון מקראית, "ויאמר...", ואולי זהו ציטוט מספר קדמון כלשהו שהיה כתוב בלשון המקרא. . בהמשך מתפתח ויכוח בין ינאי לפרושים, ומושמעת הדרישה לפיצול רשויות: "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים". יוחנן הורקנוס (שהיה הנשיא והכוהן הגדול) מזדהה עם הצדוקים, וכך נוצרה כת הצדוקים. התיאור אולי דמיוני, אם כי האירוע עצמו נרמז אצל יוספוס, וגם שם הרקע לו הוא סעודה שערך יוחנן הורקנוס. לסעודה אופי חגיגי, ולכן כוללים בה מאכל עניים מתוך נוסטלגיה לזכר הימים הקשים (היפים ההם)41ראו פירושנו להלן, פ"ו מ"ז. . במהלך הסעודה נידונות שאלות מרכזיות של סדרי שלטון והלכה, כחלק אינטגרלי של הסעודה. סיפורים דומים על לימוד בסעודה ועל הסעודה שבלימוד פזורים בספרות חז"ל. על רקע זה יש להבין את תביעתם שעל כל שולחן ייאמרו דברי תורה (משנה, אבות פ"ג מ"ג). זו דרכם לתבוע שלימוד התורה יעמוד במרכזה של כל סעודה, וכך כל אירוע חברתי יהפוך לאירוע דתי.
גם אצל בני כת קומראן מילאה הסעודה תפקיד מרכזי. כל בני החבורה מתכנסים לאחר שעות העבודה לסעודה הארוכה והחגיגית. סדרי ההיררכיה של בני החבורה מובלטים במסגרת הסעודה, והכוהן הראש מנהיג אותה. הסעודה כוללת לימוד משותף ודיונים בסדרי החיים של בני הכת. כך הסעודה היא שילוב של סעודה עם מעמד לימוד, ועם אספה כללית הדנה בסדרים השותפים. מוסד זה של סעודת קודש עבר, באופן טבעי, גם לקהילה הנוצרית. התפילה כוללת מעין סעודת קודש, וסעודת הקודש היא המשך אינטגרלי של התפילה.
הסעודה הציבורית היא הזמנה ויזמה של העיר, או של בעל השמחה. אפשרות אחרת היא שכאן התכנסה החבורה. יש להניח שבכפרים היה תפקידם החברתי של ה"עשירים" צנוע יותר, שכן אלו היו נדירים במגזר הכפרי.