לפי כתב-יד קופמן
כיצד מעשרן – כיצד מתבצע מעמד הספירה שבו נקבע מיהו ה"עשירי" שהוא קודש? כונסן לדיר – הדיר הוא מקום המגורים הקבוע של הבהמות. בחניונים מקריים הדיר הוא בלתי מגודר, אבל בחניון קבוע הדיר מוקף חומה והוא עגול או מרובע. ועושה להן פתח קטן כדי שלא יהיו שנים יכולין לצאת כאחת – שלא ייווצר ספק מיהו העשירי, ומונן בשבט – במקל, אחד שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה והיוצא עשירי – המשנה מתארת טקס מכובד, כראוי למצווה. סוקרו בסקרא – סקרא הוא צבע אדום שהכינו. הצבע האדום שימש לסימון בעל משמעות דתית, והוא לא רק למדידה אלא להדגשת קדושה. הצבע האדום משמש עד היום בחברות מסורתיות מזרחיות כסימן נגד מזל רע, ובעל משמעות של קודש. ואומר הרי זה מעשר – עד כאן הטקס. לא סקרן בסקרא ולא מניין בשבט או שמניין רבוצים או עומדים הרי אילו מעושרין – הטקס הוא הדרך הראויה, אך כל הפרשה בדרך מעשית תופסת. יש להדגיש שאין לנו טקס דומה בתרומה או במעשרות. שם ברור שהבעל בוחר את התרומה או את המעשר, ובפועל הוא יכול לבחור פרי מהודר או דווקא פרי רקוב. כאן מתבצע טקס כראוי לבחירת קרבן. היה לו מאה ונטל עשרה – יש כאן אחד מעשרה, אך ללא ספירה. עשרה ונטל אחד אין זה מעושר – אמנם הטקס אינו חובה, אבל הספירה היא חובה. רבי יוסה ברבי יהודה אומר מעשר – גם הספירה אינה חובה. קפץ מן המנויין – אלו שכבר נספרו ונקבע שהם לחולין, לתוכן – לאלו שטרם נספרו, הרי אילו פטורין – סביר שיש לפרש את המשנה בצורה מצומצמת: אם אותו אחד גורם לכך שבעדר הבלתי ספור יהיו עשרה ולדות, אין הוא נספר והעדר כולו פטור. אבל אפשר לפרש בצורה מרחיבה שכל העדר נפטר, גם אם יש בו עשרות ולדות חול, שכן יש חשש שיספור פטור עם החייב, וכל ספירה שתיעשה תהיה מוטעית (העשירי הוא בעצם תשיעי וכן הלאה). מן המעושרין לתוכן – לפנינו עדר שרובו חול ואחד מהם קודש, כולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים – בהמה שלמה של קודש אינה בטלה ברוב, ויש ספק שמא כל אחד מהוולדות הוא קודש.
עצם השאלה וההנחה שהוולד שקפץ הוא בלתי מזוהה אינה בלתי אפשרית, אבל לרועה מנוסה הדבר לא יקרה. אפשר שוולד יחצה גדר, או ילך אחורה, אבל הסיכוי שבעל הבית לא יזהה את הוולד, באותם הסימנים קטנים הנעלמים מעיני זר, הוא קטן מאוד. אפשר שהדיון תאורטי, אבל אפשר שהוא מבטא גם אי הכרה מקרוב של חיי עדר גדול. עדר כזה פעל רק במדבר, וכבר ראינו שיש במסכת ביטויים לכך שחכמים מתמצאים בהרגלי מרעה פחות מאשר בתחומים אחרים. העלינו חשד זה גם במשניות קודמות (כמו גם במסכת נידה). עם כל זאת זו בעיקר תחושה ספרותית, ואפשר גם שחכמים ידונו בשאלה תאורטית. בתוספתא יש התייחסות לשאלה שהעלינו: "היה מונה וקפץ מן המנויין לשאין מנויין, אם מכירו פטור והן חייבין, ואם לאו הרי כולן פטורין..." (פ"ט הי"ב, עמ' 542). התוספתא מפרשת כנראה כפירוש השני, שכל העדר טרם נמנה, ויודעת שיש מקרים שהרועה מכיר את הוולד הסורר.
בתוספתא מובאים פרטים נוספים על המעמד: "כיצד מעשרין? מעמיד אימהות מבחוץ והן גועות, והבנים יוצאין לקראתן. יצא שמיני ותשיעי כאחד, הרי זה משלים עליהם, תשיעי ועשירי ירעו עד שיסתאבו. עשירי ואחד עשר, כולן ימותו. היה מונה ראשון ראשון, מת ראשון, ראשון נשחט, הרי זה משלם עליהן" (פ"ט ה"י, עמ' 542; בבלי, נח ע"ב). העמדת האמהות היא כדי לזרז את הבנים. מניסיוננו הדל במרעה אנו יודעים שאין בכך צורך. כאשר הוולדות או הכבשים (או הפרות) סגורים במכלאה והמכלאה נפתחת – הם יוצאים. לכל היותר צריך לעודדם בקריאות, או בנגיעת מקל. אדרבה, אין להשהות את הוולדות ללא אימהותיהם, שכן הם צריכים לינוק. זה פרט נוסף המעיד על התעניינות בבעיות מעשיות, כאלה ש"בשטח" אינן מתעוררות. בתוספתא (שם הי"א) מופיעים עוד פרטים טכניים שאינם מוסיפים להבנת המשנה.
מבחינה מחשבתית-דתית המשנה מעלה לדיון את שאלת חשיבותם של הטקסים. במקרה זה הטקס אינו מחייב, אבל הוא רצוי לכתחילה. שמירה קפדנית על כללי הטקס גם מונעת כמובן מקרי ספק. לעומת זאת במעשרות ותרומות לא נדרש טקס כזה. הכיוון ההיסטורי בעיצוב היהדות הוא של מעבר מקיום פשוט של מצווה לקיום טקסי ולשכלול מרכיבי הטקס. כך בקידושין, כך בחליצה, כך בקבלת שבת (הדלקת הנרות), בקריאת התורה, בקבורה ובעשרות מצוות נוספות. באופן טבעי אין לצפות לטקס אחיד באותה רמה בכל המצוות. התפיסה שיש לברך על המצוות44ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ט. הוסיפה מרכיב קבוע של הדר וטקסיות לכל המצוות. עיצוב הברכה אינו רק מתוך הרצון לעצב טקס, הוא נובע בעיקר מתפיסה דתית שבה אדם ירא שמים מודה לריבון העולמים על הזכות לקיים מצוות, ועל כך שאין הוא רואה בהן עול אלא זכות והנאה. עם זאת, תפיסה זו משתלבת ומובילה גם לעיצוב טקסים משוכללים ומוקפדים יותר בבית, ברחוב וכמובן במעמדות ציבור.