לפי כתב-יד קופמן
מעשר בהמה מצטרף כמלוא רגל בהמה רועה – את מעשר הבהמה יש להרים מעדר של בהמות שיש בו עשרה ולדות (זכרים ונקבות). השאלה היא מה שיעור השטח (המרחק) שבו עדיין העדר הוא יחידה אחת. ההגדרה היא "כמלוא רגל בהמה רועה", כלומר טווח הנדידה של בהמה. וכמה היא רגל בהמה רועה – לאחר ההגדרה המשנה נדרשת להסביר ולכמת את המונח הכמותי, ששה עשר מיל היה בין אילו לאילו – בין מרכיבי העדר. הנוסח "כמלא רגל רועה" מופיע בכל עדי הנוסח (כי"ק, מ8זו הייתה הנוסחה שעמדה לפני המעתיק, אבל הוא שיבשה כך: כמ'ל' רגל בהמ' מיצטרף רועה. וכמה היא רגל בהמה רועה?... ההמשך, "וכמה היא רגל בהמה רועה", מעיד שגם ברישא זה היה הנוסח המקורי., מל, מפ ועוד), ובתוספתא "מלא רגל רועה, אבל לא מהלכת" (פ"ז ה"ג, עמ' 541). החילוף בין "כמלא" לבין "מלא" נראה חסר משמעות.
באופן כללי אנו מוצאים סדרת גישות להגדרת כמויות ושיעורים9ראו פירושנו לכלים פי"ז.:
• גודל כללי התלוי באומדנא.
•שיעור כמותי מדויק במערכת משקלות מוגדרת (רביעית, לוג, קב וכו'). גם שיעור כזה הוא לעתים קרובות מינוח כללי בגלל הבדלי השיעורים.
• שיעור לפי חפץ או כלי: כנר, כרימון וכו'.
מלוא רגל בהמה רועה הוא מינוח כללי (השיטה הראשונה), והמונח "ששה עשר מיל" הוא השיטה השלישית. במשנה ובתוספתא מופיעה הגדרה לפי השיטות השנייה והשלישית כאחת, אבל לכאורה התוספתא חולקת וקובעת שרגל בהמה היא 32 מיל ולא 16 מיל:
מעשר בהמה מצטרף אלא רגל רועה, ולא מלא רגל בהמה מהלכת. כמה רגל בהמה שנים ושלשים מיל. כיצד היו לו חמש בכפר חנניה, וחמש בכפר עותני, וחמש בצפורי, הרי אלו מצטרפות. חמש בכפר חנניה וחמש בצפורי אין מצטרפות, עד שיהיו לו אפילו אחת בציפורי. היו לו בעבר הירדן מכאן ומכאן, כגון השולמי ונמירי, ושתי אבטיניות, אין מצטרפות זו עם זו ואין צריך לומר בארץ וחוצה לארץ (פ"ז ה"ג, עמ' 542-541; בבלי, נג ע"א-ע"ב). הדוגמה הכמותית של התוספתא זהה לקביעת המשנה שלפיה מדובר במרחק של רגל רועה. כפר עותנאי הוא ליד המקום שבו נמצא היום צומת מגידו, והמרחק לציפורי הוא שישה עשר מיל, עשרים וארבעה ק"מ (מיל הוא 1480 מ'). מציפורי לכפר חנניה עוד שישה עשר מיל (איור 17). אם כן אותה תפיסה לפנינו, ושלושים ושניים מיל הם שישה עשר מיל מהמרכז.
הביטוי "רגל רועה" משמעו תפרוסת הבהמות המנוהלות על ידי אדם (רועה אחד) שבהמותיו מפוזרות. זאת בניגוד לביטוי "רגל מהלכת" שמשמעו טווח הנדידה של בהמה (אולי במשך יום).
הגבולות המתוארים הם גבולות הגליל התחתון. אין ספק שאדם לא פיזר את צאנו במשבצת כה גדולה (מהלך יום וחצי מקצה לקצה). למעשה ההחלטה של 16 מיל (או כפר חנניה – כפר עותנאי) היא הגדרה לכל המחוז. יתר על כן, בהלכות אחרות הגדירה המשנה שלושה מחוזות שכמעט אין מעבר אנושי ביניהם, וכל אחת היא אזור סגור ושונה. החלוקה לשלושה מופיעה בשלושה הקשרים הלכתיים שונים: במשנת שביעית (פ"ט מ"ב), בדיני חזקה (משנה, בבא בתרא פ"ג מ"ב ומקבילותיה) ובדיני נישואין (משנה, כתובות פי"ג מ"ב). כל המשניות מניחות שבתוך האזור יש תנועה והכרה של הנתונים, אך אדם מאזור אחד אינו מגיע לאזור השני, וכן משמעות החלוקה לאזורים במשנתנו. מסתבר אפוא שהייתה זו חלוקה קבועה וקדומה שההלכות השונות עושות בה שימוש. גם יוספוס מחלק את הארץ בצורה זהה לשלושה מחוזות – גליל, יהודה ועבר הירדן. הוא פותח בגליל כי זה נושאו העיקרי, שהרי הקטע בא כפתיחה לתיאור המלחמה שהחלה בגליל (מלח' ג, ג, 58-35). כבר קליין עמד על כך שיוספוס משקף אותו מקור ספרותי או תפיסה גאוגרפית כמו החלוקה ההלכתית10קליין, חלוקה; ספראי, יוספוס.. הדבר בולט בתיקונים ובשינויים שהכניס יוספוס לחלוקה המקורית כדי להתאימה לצרכיו. שינויים אלו ניכרים במבנה ובעריכת הקטע11במקביל מצויה במקורות גם חלוקה נוספת לשניים, יהודה והגליל בלבד. ניתן לקבוע ללא היסוס שהחלוקה לשניים היא החלוקה המקובלת בספרות חז"ל. החלוקה לשניים השמיטה את עבר הירדן, שכן לאחר המרידות התדלדל היישוב שם. בימי בית שני היה עבר הירדן אזור יישוב יהודי גדול ופורח. עדות לכך יש בעשרות עדויות על היישוב בעבר הירדן. כן נמצאו גם מעט עדויות ארכאולוגיות לכך (שגיב, עבר הירדן). היישוב היהודי דעך וכמעט חוסל במרד הגדול או במרד בר כוכבא. לאחר המרד אנו שומעים רק על יישוב יהודי דל בעבר הירדן. קהילות יהודיות נמצאו כמובן בערים הגדולות, וכן בעמק הר'ור בלבד. נראה שאת חורבן היישוב יש לתלות במרד בר כוכבא, אך שאלת המועד המדויק אינה ברורה. מכל מקום, זו הסיבה לכך שעבר הירדן אינו נזכר במשניות רבות המתמקדות ביהודה והגליל בלבד. החלוקה לשלושה היא אפוא החלוקה הקדומה, לעומת זאת המשניות שבהן החלוקה היא לשניים מיוחסות לחכמי דור אושא. ראו במפורט פירושנו לתרומות פ"י מ"ח; מעשרות פ"ב מ"ג; ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד; פ"י ה"ה, לז ע"ד; ראש השנה פ"ד ה"ה, נט ע"ג; כתובות פ"א ה"א, כה ע"א; מדרש שמואל, ח א, ועוד מקורות רבים..
כפר עותנאי הוא גבול הגליל התחתון, וכן שנינו: "הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מיהודה לגליל, הגיע לאנטיפטרס וחזר, בטל תנאו. הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שלשים יום, והיה הולך מגליל ליהודה, והגיע לכפר עותנאי וחזר, בטל תנאו" (משנה, גיטין פ"ז מ"ז). המשנה משקפת את הגאוגרפיה העממית. גבולות הגליל הם כפר עותנאי, הוא תל מגידו של תקופת המקרא, וגבול יהודה לכיוון צפון הוא אנטיפטרוס (תל אפק, ליד ראש העין של ימינו). כפר עותנאי הוא גם נקודת הגבול שבין הגליל לשומרון (משנה, גיטין פ"א מ"ה). לגבולות אלו מקבילות מספר. הנחת היסוד של המשנה היא שהארץ מתחלקת לשניים, לגליל וליהודה, וכבר אמרנו שזאת החלוקה המאוחרת יחסית (מדור אושא ואילך). אם כן, הגבולות שצוינו בתוספתא הם 16 מיל זה מזה, אך האזור המתואר הוא בדיוק הגליל התחתון, המרכז של היישוב היהודי.
אשר לכפר חנניה. במשנת שביעית שנינו: "שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל, ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת: גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון" (פ"ט מ"ב). הגבול המוצע הוא כפר חנניה. זיהויו של כפר חנניה מובטח, יותר מכל יישוב אחר בתקופת המשנה והתלמוד. השם הקדום נשמר והוא כונה בערבית "כפר ענן", בבקעת בית הכרם. התוספתא למשנתנו מתארת את מרחקו מציפורי, והוא מתאים לכפר ענן זה. מיקומו גם מתאים לשמש גבול גאוגרפי בין הגליל התחתון והעליון, כפי שמופיע כפר חנניה במשנתנו. מעבר לכל זה בידינו עדות נוספת, חשובה ביותר, מטיפוס אחר. בספרות חז"ל מתוארים כלי החרס שיוצרו בכפר חנניה. בבדיקות ארכאומטריות התברר שאכן טיפוסים מספר של כלי חרס שהיו נפוצים בגליל נוצרו בכפר חנניה. בחפירות במקום נתגלו שרידי הכבשנים הרבים שהיו ביישוב. לפיכך הזיהוי מובטח לחלוטין12לאיסוף המקורות ולדיון ארוך בזיהוי ראו אדן, כלי חרס, ובעיקר עמ' 32-27; ספראי, פרקי גליל, עמ' 63-66.. יוספוס בתיאורו הנזכר קובע את באר שבע כגבול בין הגליל העליון והתחתון; תל באר שבע, שגם בזיהויו אין ספק, מתנוסס מעל בקעת חנניה, כק"מ מכפר חנניה. נראה אפוא שבזמנו היה באר שבע היישוב העיקרי, ובתקופת חז"ל הפך כפר חנניה לאתר המרכזי באזור. ואכן בסקר ארכאולוגי קפדני התברר שכפר חנניה היה בימי בית שני כפר קטן, ובמאה השנייה גדל הכפר והפך לעיירה בינונית ששטחה קרוב לארבעים דונם13שנקמן, סקר; ליבנר, סקר, עמ' 68-69; 95-98.. המשנה מסמנת שני קריטריונים לגבול בין הגליל העליון לתחתון: כפר חנניה וגידול שקמים. במינוח "כפר חנניה" כוונתה מן הסתם לבקעת בית הכרם, שהיא אכן הגבול הטבעי בין שתי ארצות הגליל. גידול השקמים הוא עיקרון משני. השקמים גדלים בגובה נמוך, עד 400-500 מ', וקו גובה זה מתאים לקביעת הגבול בין הגליל העליון לתחתון. רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא (פ"ז הי"א) מוצא לכך סיוע מפסוק.
הזהות בין "רגל רועה" לבין גבולות הגליל התחתון הופכת את הגדרת המרחק לחשודה. יתר על כן, טווח הנדידה המוצע גדול מדי. בהמה מסוגלת לגמוע מרחק זה ביום הליכה, אך לא ביום מרעה. נראה אפוא שלפנינו שתי הגדרות סותרות. "רגל רועה" ("מלוא רגל רועה") הוא טווח קטן בהרבה של קילומטרים ספורים, וזו תפיסה המגדירה עדר בצורה מצומצמת. "מלוא רגל מהלכת" הוא טווח התנועה ביום הליכה, וזו הגדרה מרחיבה ביותר של המונח "עדר", וכוונתה לכל המחוז היהודי. הפרשנות ש(מלוא) רגל רועה היא 16 מיל איננה אפוא פרשנות, אלא מחלוקת. או בלשון מודרנית, חקיקת משנה שלמעשה מבטלת את החקיקה העיקרית. הסבר חילופי אפשרי הוא שחקיקת המשנה (כפר חנניה - כפר עותנאי) משמרת את ההלכה הקדומה שהתוספתא דוחה במפורש. כפי שאמרנו התוספתא מרמזת שהייתה דעה "כמלא רגל מהלכת", והתוספתא דוחה אותה במפורש (והמשנה מתעלמת ממנה). אבל הדוגמאות של כפר חנניה וכפר עותנאי מתאימות דווקא לשיטה דחויה זו. כלומר, עורכי המשנה והתוספתא בעצם הביאו הגדרות בשיטות שונות שהן חולקות זו על זו. בעל התוספתא סותר את עצמו במפורש ובעל המשנה במשתמע, והעריכה הספרותית איבדה מהרֵאליה של המציאות ההלכתית. לפנינו שני הסברים שונים להגדרה מהו עדר (מלא רגל בהמה "רועה" לעומת מלא רגל בהמה "מהלכת"), וההגדרה של רגל מהלכת היא בלתי רֵאלית. שתי התופעות (עירוב בדעות וההגדרה הבלתי מציאותית) הן בבחינת תופעה נדירה במשנה.
בתוספתא מובא דיון נוסף מהו בדיוק הנהר המכונה "ירדן", האם שם זה מלווה את הנהר מאזור פמייס (מוצא הבניאס) או רק מהכינרת דרומה (פ"ז ה"ד, עמ' 542). השאלה היא אכן שאלה גאוגרפית, אבל קשה להניח שהנהר הצפוני לא נחשב לגבול מפריד, שהרי הוא היה עדיין גבול חקלאי ברור וגם גבול מנהלי בין שתי "אבטיניות" (כך בתוספתא14הכתיב צריך היה להיות "אבטינימיות", בלטינית: auto-nomous שמשמעו עצמאי, בעל חוקים משלו.). עבור חכמים זה הזדמנות לעיסוק גאוגרפי טהור המבטא את התעניינותם בארץ, ומן הסתם גם את חיבתם אליה, אבל אין הוא חלק מהבירור ההלכתי. מקור זה מצטרף למקורות אחרים שבהם חכמים דנים בהיבטים שונים של הגאוגרפיה הארץ-ישראלית בסגנון מעין הלכתי, אך ללא קשר להלכה.
שלשים ושנים מיל אינן מיצטרפין – על כן עשר בהמות שחלק מהן בכפר עותנאי, חלק בציפורי וחלק בכפר חנניה מצטרפות, משום שמרכז העדר הוא בציפורי וחלקי העדר האחרים הם במרחק שישה עשר מיל מהמרכז, וזה טווח הנדידה. אבל אם העדר מחולק בין כפר עותנאי לכפר חנניה – המרחק הוא שלושים ושניים מיל, והוא מעבר לטווח הנדידה. כלל זה שנוי גם בתוספתא שציטטנו. התוספתא מוסיפה שאם יש נהר מפריד אזי העדר נחשב לשני עדרים נפרדים. הדוגמה לכך היא שולמי ונמירי (פ"ו ה"ג, עמ' 541; ירו', בבא בתרא פ"ג ה"ג, יד ע"א).
נמירי היא נימרון, ממזרח לירדן, ושולמי הוא כנראה שמה של עיירה באזור יריחו שנקראת, מן הסתם, על שם שלומית אחותו התככנית של הורדוס, שכבר יוספוס אומר שקיבלה נחלה באזור יריחו. כל המקומות שנזכרו עד עתה הם ידועים ומפורסמים, להוציא את "שולמי" שאינה נזכרת במקום אחר. כן מתחשבת ההלכה בכך שעדרים החונים באזורים מנהליים שונים (אוטונומיים) אינם מצטרפים. איננו יודעים בוודאות באיזו רמה של אוטונומיה מדובר. בפרובינציית יהודה של התקופה הרומית הקדומה היו שלוש רמות מנהל: הפרובינציה (יהודה ואחר כך פלשתינה), המחוז (יהודה, גליל, עבר הירדן ועוד), והטופרכיה (כגון ירושלים, יריחו, ציפורי ועוד). מאוחר יותר שונה המבנה; המחוז בוטל ואת מקום הטופרכיות הכפריות הקטנות ירשה העיר (הפוליס הנכרית) שהיוותה את הגרעין המנהלי ושלטה על הכורה (χώρα) שלה (טריטוריום בלטינית). השינוי נעשה אי שם לאחר מרד בר כוכבא, וזמנו המדויק אינו ידוע. השינוי איננו רק בחלוקה או במינוח אלא מקפל תפיסה מנהלית ואזרחית-חברתית שונה, ולא נרחיב בכך כאן.
כפר חנניה וציפורי היו בטופרכיה אחת בתקופה הרומית הקדומה, ובטריטוריום אחד בתקופה הרומית המאוחרת. אבל כפר עותנאי היה, לפחות מראשית המאה השנייה, טופרכיה נפרדת (הנשלטת ישירות על ידי המחנה הרומי שחנה בכפר עותנאי) שכונתה מאז לגיו.. אם כן, קרוב להניח שאוטונומיה היא טופרכיה/טריטוריום. שולמי ונמירו אינן רק משני צדי הירדן אלא הן גם במחוזות נפרדים, והן אינן מצטרפות לא רק בגלל הירדן אלא גם בגלל סיבה זו.
ציפורי היא במרכז הגליל התחתון, והייתה גם העיר המרכזית בו החל מימי הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס, שייסד את העיר בראשית המאה הראשונה לספירתם.. מאוחר יותר ניתן לה השם נירוניאס, על שמו של נירון הקיסר ששלט עד שנת 68 לספירתם. לאחר מרד בר כוכבא התחזק מעמדה של העיר כעיר נכרית, והיא כונתה דיוקיסריה. בכל הגלגולים הייתה לעיר זכות לטבוע מטבעות.
היה לו באמצע – בציפורי, מביא ומעשרן באמצע – היו לו בהמות בכפר חנניה ובכפר עותנאי מביא את כולן לציפורי ומקיים את מעמד הקדשת המעשר המתואר במשנה ז. רבי מאיר אומר הירדן היה – המילה "היה" חסרה ברוב עדי הנוסח, אך אין לכך משמעות רבה. כל ההלכות בפרק ובנושא מתוארות כאילו נוהגות הלכה למעשה, כמו כמעט כל ההלכות הנוגעות למקדש. המקדש החרב ומצוותיו מתוארים כאילו היה חי ועובד, פועל ונושם. ברור שיש כאן עירוב של מציאות ואוטופיה. מפסיק למעשר בהמה – דין זה הופיע והודגם גם בתוספתא שהבאנו לעיל (פ"ז ה"ג). הבבלי (נג ע"ב) מדגיש שאם יש גשר על הנהר הגשר מצרף את הבהמות. ואכן היו גשרים על הירדן, אחד מהם מופיע במפת מידבה (איור 18). תוספת זו בבלית, ומשקפת את תעלות המים ואת הגבלות התנועה בבבל. איננו יודעים אם הלכה כזאת יושמה גם בארץ ישראל. יצוין שבארץ ישראל היו הגשרים בפיקוח רומי, גבו בהם מסים, והתושבים הפשוטים מיעטו להשתמש בהם. איננו יודעים, אפוא, כיצד היו חכמי ארץ ישראל מתייחסים להערה שבבבלי.
אם כן, ההגדרות שבמשנה הנראות כניסוחים אחרים של אותה תפיסה הלכתית מרחבית משקפות שתי גישות, גישה המרחיבה את המונח "עדר" לכל גבולות הגליל וגישה המצמצמת. הניסוח כאילו כל המקורות משקפים אותה תפיסה מבוססת על היעדר מידע גאוגרפי. קשה להכריע האם העורכים אחראים למצג המוסכם כביכול, כשהם כבר מניחים שקוראיהם אינם מודעים לפן הגאוגרפי, או שהם מציגים שתי תפיסות (מחלוקת) ומניחים שקוראיהם מבינים את הכוונה בלא להכביר מילים על כך.