לפי כתב-יד קופמן
הבכור נוטל פי שנים בניכסי האב – ככתוב בתורה "כי את הבכֹר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אֹנו לו משפט הבכֹרה" (דברים כא יז). חכמים הבינו זאת כהנחיה כללית בכל מקרה של שתי נשים. הדגש במשנה אינו על חובת האב, בכך דנו במבוא, אלא בזכות הבן. ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם – זכות הבן היא רק בנכסי האב. אם האם מתה לפני האב (זו הייתה דרכו של העולם הקדום) הרי שהאב ירש את אשתו, ומעתה זה רכושו של האב, וכנראה לא בכך מדברת המשנה. אלא האב מת ראשון, וכשמתה האם בניה יורשים אותה (בשם בעלה המנוח), אז זו ירושה ישירה מהאם וזכות הבכור לכפל אינה קיימת.
המשפט שנוי גם במשנת בבא בתרא: "אחד הבן ואחד הבת בנחלה, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. והבנות נזונות מנכסי האב ואינן נזונות מנכסי האם" (פ"ח מ"ד). מהמשפט הראשון משתמעת הנחה של שוויון, אבל בהמשך (שם מ"ב, מ"ח ועוד) ברור שאם יש בנים ובנות הבנים יורשים את הרכוש, והבנות זכאיות למזון. הבנות מקבלות אפוא רשת ביטחון, והבנים יורשים. אם הרכוש רב הבנים מרוויחים, ואם הרכוש זעום הבנות מוגנות. לא נרחיב בהלכה זאת שאיננה מענייננו, ונסתפק בקיצור הדברים. ממשנת כתובות מתברר שעל כך הייתה מחלוקת בין אדמון לבין חכמים. רבן גמליאל סבור כאדמון שאכן הבת יורשת עם הבן, ואילו חכמים מצדדים בהסדר המזונות שתיארנו. כך הצענו לפרש את משנת כתובות, אם כי פירוש זה אינו הפירוש היחיד האפשרי (ראו פירושנו לכתובות פי"ג מ"ג). לדעתנו דעת אדמון היא עמדת הצדוקים (תוס', ידים פ"א ה"כ, עמ' 684), אבל כאמור גם רבן גמליאל סבור כך.
בדרך כלל מפרשים את משנת בבא בתרא, "אחד הבן ואחד הבת בנחלה", ששניהם שווים בכך שכשם שהבן יורש את הנחלה כך הבת יורשת כשאין בנים. לפי פירוש זה המשפט השוויוני "אחד הבן ואחד הבת" משדר מסר מוטעה49הירושלמי מסביר שהכוונה לכך שבת יורשת את אמהּ: "רבי שמעון בן לעזר אומר משום רבי זכריה בן הקצב, כך היה רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, אחד הבן ואחד הבת שוין במטה האם" (ירו', בבא בתרא פ"ח ה"א, טז ע"א). הבבלי (בבא בתרא קכב ע"ב) רואה בכך אחד ההסברים האפשריים ומציע עוד הסברים, כגון שדרכי הירושה דומים (חוץ מהפרט הזה שבת אינה יורשת אלא אם אין בנים), או ששניהם שווים בדיני בכורה, כלומר שבת בכורה יורשת פי שניים (בין הבנות).. ברם לאחר שראינו כי מחלוקת צדוקים ופרושים הייתה גם מחלוקת בתוך עולמם של חכמים, פשוט יותר לפרש שהמשנה בבבא בתרא היא כרבן גמליאל, ומשנה ח בהמשך הפרק בבבא בתרא, המפרטת את דין המזונות, היא כהלכת חכמים שנקבעה לדורות. המשך משנה ג, "והבנות נזונות מנכסי האב ואינן נזונות מנכסי האם", רומז לדין מזונות של משנה ח, ולפיכך יש לנתקו מהרישא של המשנה. הרישא היא כהלכה הקדומה של רבן גמליאל הראשון (שבה דגלו גם צדוקים), והסיפא כמשנה אחרונה. בבבלי שבת (קטז ע"ב) מיוחסת העמדה של הצדוקים לנוצרים, אלא שמעשה זה, שנוסחו מאוחר, מערב התנגדות לשלטון הרומי ולבתי המשפט שלו עם ההתנגדות לנצרות, ומייחס את המאבק לבני דור יבנה שטרם חוו את חוויית השתלטות הנצרות על מערכת השלטון הרומית. לפיכך נראה שהמחבר עירב טענות משפטיות שונות השייכות למינים מתקופות שונות ומשדר בכך מסר שכל המינים חד הם, וכולם מושחתים. מכל מקום, הניסוח המיוחס שם למינים (והכתוב בעוון גליון [אוונגליון] הוא "ברא וברתא כחדא ירתון", בן ובת יירשו כאחד) הרי זה למעשה הניסוח של משנת בבא בתרא "אחד הבן ואחד הבת בנחלה").
מכל מקום, יהא פירוש משנת בבא בתרא אשר יהא, ההמשך "אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם" הוא דין בפני עצמו, ולקוח כנראה ממשנתנו. מילית הקישור היא "אלא" (ונמצאת בכל עדי הנוסח הטובים למשנת בבא בתרא), ותפקידה לשבץ את המשפט ממשנתנו כסייג לכלל השוויון. הוה אומר שההבדל היחיד (או העיקרי) בין בן לבת הוא שבבת אין דין ירושת בכור, וכן אין דין בכור בנכסי האם.
כאמור, משנתנו סבורה שדין בכורה אינו חל על נכסי האם. נכסי האם נופלים בדרך כלל לירושה לבעלה, ואם הבעל מת היה להם מעמד מיוחד. בתוספתא בבא בתרא שנינו: "וכשם שהבן קודם את הבת בנכסי האב, כך קודם הבן את הבת בנכסי האם. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משם רבי זכריה בן הקצב, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר איבוס אומר משום רבי שמעון, אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם" (פ"ז ה"י50ירו', בבא בתרא פ"ח ה"ד, טז ע"ב; בבלי, שם קטו ע"א. מהסוגיה המרתקת בירושלמי עולה שבתפוצות נהגו שהבת יורשת בנכסי האם, ואמוראי ארץ ישראל טענו שפסק זה נובע מכך שהם הדיוטות וסומכים על רבי זכריה בן הקצב. ). בהלכה זו בא לידי ביטוי ניסיון להעניק לבנות מעט זכויות של ירושה. לפי זכריה בן הקצב הבת זכאית בירושה של נכסי האם.
מבחינה משפטית יש במשנתנו הגבלה של דין כפל ירושה של הבכור. הבכור יורש נחלה כפולה רק פעם אחת, בשעת מיתת האב. כל הכספים שיגיעו בעתיד בגין אביו אין לו בהם זכות בכורה. כלל זה ינוסח להלן. מבחינה משפטית הכלל חסר הסבר. למה יש הבדל במעמד הבן בין רגע הירושה לבין הכספים שיגיעו בהמשך? אפשר להציע הסברים דחוקים לעיקרון זה. לדעתנו בא הדבר מתוך הערעור הכללי אחר זכותו של הבכור לירושה כפולה. כפי שהראינו במבוא מדין תורה זכותו של הבכור קבועה, אבל חז"ל אפשרו לעקוף אותה ונתנו לאב את האפשרות שלא להנחיל לבנו הבכור כפל ירושה. על כן, ובמקביל, פעלו חכמים לצמצם את כפל הירושה לשעת הירושה בלבד, "במוחזק", כפי שיכונה הדבר להלן.
עד כאן הצענו הסבר משפטי, שהוא הבריח המבריח את כל ההלכות שבמשנה. ברם מעבר לכך ראינו גם שלירושת האם התייחסו אחרת מלירושה רגילה. דיון זה בירושת האם אינו מבריח את כל המשנה, אבל נוכחנו בו בשתי הלכות נפרדות. מעבר לנימוקים המדרשיים השנויים במסורות, והשנויים במחלוקת, עולה השאלה מדוע חלים על נכסי האם דיני ירושה אחרים מאלה השנויים בתורה (או כפי שחכמים פירשו את דיני התורה). ייתכן שגם בכך באה לידי ביטוי הסתייגות של חכמים מהסדרים הקבועים בתורה. חכמים חשו שלא בנוח בהדרת האישה מירושת אביה, וצמצמו את ההלכה לכתוב במפורש בתורה. אפשר שיש בכך השפעת הדעה הצדוקית שנדחתה. אפשר גם שיש בכך השפעת המשפט הרומי שהיה בנושא זה שוויוני, ואכן הירושלמי מספר שההלכה של זכריה בן הקצב הייתה מקובלת בתפוצות: "1. רבי מלוך בשם רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבי זכריה. 2. רבי ינאי קפודקייא הוה ליה עובדא, והוו דיינין רב הונא ורבי יהודה בן פזי ורב אחא. אמר לון רבי אחא, אחינו שבחוצה לארץ הדיוטות הן והן טועין את ההלכה51בסגנון זה באים לידי ביטוי זלזול ורגשי עליונות על בני התפוצות. החוק הנהוג בארץ ישראל נעלה יותר מחוקים אחרים. . 3. ועוד דאינון סמכין על הדא דרבי מלוך בשם רבי יהושע בן לוי, ולי תו כן52ואינו כן.. 4. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, אין הלכה כרבי זכריה. 5. רבי בא בריה דרבי חייה בשם רבי יוחנן, אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב. 6. רבי לעזר אבוי דרבי יצחק בר נחמן בשם רבי הושעיה, אין הלכה כרבי זכריה. 7. רבי ינאי ורבי יוחנן הוון יתבין (יושבים). עאל (עלה) רבי יודן נשייא (הנשיא) ושאל, 'וכל בת יורשת נחלה ממטות' מהו? אמר ליה, מקיש מטה האב למטה האם, מה מטה האב אין לבת במקום הבן, אף מטה האם אין לבת במקום בן. או חילוף? מה מטה האם יש לבת במקום בן, אף מטה האב יש לבת במקום בן? אמר ליה רבי יוחנן, איתא מן תמן לית אהן גוברא בעי מישמע מילה דאורייא53יש הוא משם, אין האדם רוצה לשמוע דבר של תורה. " (ירו', בבא בתרא פ"ח ה"א, טז ע"א). ריבוי ההלכות מעיד עד כמה הייתה השאלה טעונה מבחינה רגשית. שש הלכות דוחות את הרעיון שהבת תירש בנכסי האם; רק ההלכה הראשונה מעידה שרבי יהושע בן לוי תמך בזכות הבת. המעשה השני מצביע על כך שבתפוצה הרומית נהגו כרבי יהושע בן לוי וכרבי זכריה, כלומר שתפוצות שהיו תחת משטר רומי נהגו כמשטר הרומי. פסיקה זאת מכונה "הדיוטות הן והן טועין את ההלכה". רבי יהודה נשיאה (הנשיא) דגל כנראה אף הוא בקבלת עמדה זו, ורבי יוחנן תוקף אותו בחריפות ומאשים אותו שהוא "משם" (מהתפוצות, או מהצדוקים?), ואינו רוצה לשמוע דבר תורה. דבר תורה במקרה זה הוא בסך הכול עמדה אחת של התנאים, בניגוד לעמדה תנאית אחרת54במבוא הכללי לפירוש המשניות הפנינו לדברי גילת, המושגים, ודה פריס, המושגים, שלפיהם המונח "דבר תורה" אינו הגדרה היסטורית אלא אמירה דתית, שזו הלכה קבועה וחשובה. .
המתיחות סביב הפסיקה מצביעה על כך שלפנינו דיון עקרוני במעמד הבת. חכמי ארץ ישראל (רבי יוחנן) פסקו ברוח בלתי שוויונית בניגוד למשפט הרומי. הנשיא הכיר מקרוב את המשפט הרומי וצידד בו, והוא הדין בתפוצות.
מתח דומה עולה גם בתלמוד הבבלי, אלא ששם השפעת השלטון הרומי ניכרת פחות:
1. רב ניתאי סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב. אמר ליה שמואל: כמאן, כזכריה? אפס זכריה. 2. רבי טבלא עבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב, אמר ליה רב נחמן: מאי האי? אמר ליה, דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הלכה כרבי זכריה בן הקצב. אמר ליה: זיל אהדר בך, ואי לא מפיקנא לך. 3. רב חיננא בר שלמיא מאוניך, רב הונא בר חייא סבר למעבד עובדא כרבי זכריה בן הקצב. אמר ליה רב נחמן: מאי האי? אמר ליה, דאמר רב הונא אמר רב: הלכה כרבי זכריה בן הקצב. אמר ליה: אשלח ליה, איכסיף. אמר ליה: השתא כי נח נפשיה דרב הונא, איתריסת לקבלי55תרגום ופירוש: 1. רב ניתאי חשב לפסוק כרבי זכריה בן הקצב. אמר לו שמואל: כמי? כזכריה? נגמר זכריה (נדחה זכריה). 2. רבי טבלא פסק כרבי זכריה בן הקצב. אמר לו רב נחמן: מה זה? אמר לו שאמר רב חיננא בר שלמיא משמו של רב שהלכה כזכריה בן הקצב. אמר לו: חזור בך, ואם לא אוציא אותך. 3. רב חיננא בר שלמיא מאוניך אמר שרב הונא בר חייא חשב לפסוק כרבי זכריה בן הקצב. אמר לו רב נחמן: מה זה? אמר לו שאמר רב הונא אמר רב שהלכה כרבי זכריה בן הקצב. אמר לו רב נחמן: שלח לו, והתבייש (רב נחמן אומר לחכם הזוטר ממנו שישלח את הפסק שלו לרב הונא או לזכריה בן הקצב; שניהם כבר נפטרו, ויש בביטוי זלזול בהסתמכות עליהם). אמר לו: עתה, כאשר רב הונא מת, אתה מתריס מולי (או מולו)?... 5. רבי ינאי הילך ונשען על כתפו של רבי שמלאי שמשו, ובא רבי יהודה נשיאה לפניהם. אמר לו (רבי ינאי) בן אדם שבא מולנו הוא יפה ובגדו נאה. כאשר הגיע לידו מששו ואמר: זה השיעור של שק (כלומר שבגדו אינו נאה, אלא עבה כשק).... 4. ואיהו כמאן סברה? כי הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: אין הלכה כרבי זכריה בן הקצב. 5. מיסתמיך ואזיל רבי ינאי אכתפא דרבי שמלאי שמעיה, ואתי רבי יהודה נשיאה לאפייהו. אמר ליה: בר אינש דאתא לקיבלנא, הוא יאי וגולתיה יאי. כי מטא לגביה גששה, אמר ליה: דין שיעוריה כשק. בעא מיניה: מנין לבן שקודם לבת בנכסי האם? אמר ליה, דכתיב: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת. אמר ליה: אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים, אף מטה האם בכור נוטל פי שנים! אמר ליה לשמעיה: גוד, לית דין צבי למילף" (בבלי, בבא בתרא קיא ע"א-ע"ב). כל עריכת הסוגיה היא נגד זכות הירושה של הבת. בסדרת מעשים אנו שומעים על חכמים זוטרים הפוסקים כרבי זכריה בן הקצב, וראשי החכמים מתנגדים להם. החכמים הבולטים דוחים בכעס ובתקיפות את המצדדים בזכויות הירושה של הבת, תוך העלבת האחר. המעשה האחרון הוא נוסח שונה של המעשה בירושלמי, וגם בו הנשיא עצמו נחשב כבלתי ראוי בגלל עמדתו המתנגדת.
אפשר שלמתח ההלכתי סיבה פוליטית. במשפט הרומי נשמרו לבת זכויות ירושה מלאות ועקב כך היו שהכירו בכך חלקית, לפחות בנכסי האם. לרשות הבת המקופחת עמדה תמיד האפשרות לפנות למשפט הרומי ולזכות בנתח מהירושה. אפשרות זו גרמה למתח רב, וחכמי ישראל הגיבו בזעם לפסיקה המכירה במשהו הנתפס כדעת "חכמי הגויים". מכל מקום, הצירוף של הגבלת זכות בכורה בנכסי האם והענקת אפשרות לזכות ירושה של נשים בנכסי האם מלמדת על גישה שונה לנכסי האם. עם זאת בבבלי (בבא בתרא קיא ע"ב) מבחינים בין השאלות, והקרבה בין שני הדינים היא חברתית ולא משפטית.
בתנ"ך זכות הירושה של הבת מוגבלת בשל תפיסת נחלת השבט. אם הבת תירש את אביה עלולים נכסי ה"שבט" לעבור לבני שבטים אחרים. גם חז"ל בדיוניהם מדברים על "מטה האם" ו"מטה האב", זאת אף שהמבנה השבטי כבר לא היה קיים בימיהם. עם זאת המבנה של נחלת המשפחה נותר, או נכון יותר לומר ששרידיו נותרו, גם בימי המשנה56ראו פירושנו לערכין פ"ז מ"ה.. במבנה זה הייתה סיבה להמשיך להתנגד לירושת הבת בנכסי המשפחה, כלומר בנכסי האם. לעומת זאת נכסי האישה כבר יצאו מרשות משפחת האם ולא היה עוד טעם להגן על רכוש המשפחה (משפחת האם) שכן נכסים אלו אבדו לה בכל מצב. משפחת הבעל ודאי רצתה בהגדלת רכושה, אבל לא היה למה שהאם הביאה אותו ערך רגשי של נחלת אבות, וההגנה על שמירתו של רכוש זה הייתה באופן טבעי פחותה. זה נימוק נוסף לכך שההלכה אפשרה לבת (לפי חלק מהדעות) לנחול בירושת האם.
ואינו נוטל בשבח – ברווחים מהיבול של אותה שנה אלא רק בקרקע עצמה, ולא בראוי כבמחוזק – "ראוי" ו"מוחזק" במשנתנו הם כבר מונחים משפטיים. ראוי הוא רווח עתידי. ברווח זה כולם שותפים בשווה. בתוספתא שנינו: "אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן. רבי אומר אומר אני שהבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם, שאף שלא השביחו בשלהן" (פ"ו הט"ו, עמ' 541). רבי סבור שהבכור נוטל פי שניים ברווח העתידי גם אם הרווח הוא בחלק שלא נפל בחלקו. כל מה שמצוי לפני החלוקה, כולל רווחים פוטנציאליים, עומד לחלוקה, ולבכור מגיעה ירושה כפולה. בתוספתא בבא בתרא חוזרת אותה מחלוקת שבתוספתא דידן ומובא הסבר לה: "כיצד? היתה לו בהמה מוחכרת ומושכרת אצל אחרים, ופרה רועה באפר. הבכור נוטל פי שנים ואין נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה" (פ"ז ה"ד). הסיפא היא כנראה לדעת הכול, וגם רבי יוֹדה שהבנים מקבלים מתנות כהונה בזכות עצמם ולא רק כבנים של פלוני. בירושלמי ניתן הסבר משפטי דומה, אך במקרה אחר: "יורש כראוי כבמחוזק כיצד? מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מניכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. ואם היה אביו בכור, כשם שנטל מנכסי אביו כך נוטל בניכסי אבי אביו" (בבא בתרא פ"ח ה"ד, טז ע"א). דין בכורה חל אפוא רק בשעת ההורשה במובנה המצומצם. בבבלי ניתן לכך הסבר מדרשי (בבא בתרא קיג ע"א).
ולא האשה בכתובתה – האישה אינה נוטלת בכתובתה אלא את שמוחזק, כלומר קיים בשעת נטילת הכתובה. אם נותר חוב או נפלה אדמה טובה יותר, זמן רב לאחר נטילת הכתובה, אין לאישה חלק בה. אפשר גם שהמועד הקבוע אינו נטילת הכתובה אלא מות הבעל. ולא במזונותיהן – ברוב עדי הנוסח "הבנות במזונותיהן", כלומר למזונות הבנות מחלקים רק את הרכוש הקיים בזמן החלוקה ואין להן תביעה ברכוש שעתיד ליפול לפני האחים (כלומר ירושה שעתיד האב המת לקבל בגין אביו). ולא היבם – המקבל את נחלת אחיו המת, וכלם אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמחוזק – זה הכלל שמנחה את כל משנתנו. כאמור, רבי חולק על הכלל ואיננו יודעים האם הוא חולק על כל הפרטים (כולל על חלק הבן הבכור בירושת אמו) או שהתנגדותו מצומצמת למקרה אחד של ירושת השבח, שכן השבח הוא בעצם קיים בכוח (מוחזק), אלא שטרם ידוע עליו. בתוספתא נוסף: "רבי אומר כל דבר שלא פילפלו בו יתומים לאחר מיתת אביהם, בכור נוטל פי שנים, ואין נוטל פי שנים אלא 'בכל אשר ימצא לו', אבל בנו בתים ונטעו נטיעות הכל שוין שנוטל פי שנים" (פ"ו הט"ז, עמ' 541). התוספתא מציגה עמדת ביניים המבחינה בין שבח רגיל לשבח אוטומטי, כגון בניין קיים (שדמי השכירות שבו מתחדשים כמעט באופן אוטומטי) או עצים הגדלים. בהמשך התוספתא עוד דוגמאות לכלל זה.
כפי שאמרנו הכלל ש"אין ראוי כמוחזק" חוזר בכל הלכות המשנה, ולדעתנו הוא מבטא את רצונם של חז"ל לצמצם ולסייג את הלכות הירושה המקובלות שבימיהם, הלכות שחלקן הגדול מקראי.
משנת בבא בתרא קרובה למשנתנו ויש בה דיונים ממושכים בהלכות ירושה. לעומת זאת בבבלי למשנתנו (בבכורות) אין כל דיון משפטי, להוציא דרשות אחדות. במבוא עמדנו על כך אגב הדיון באופיו של הבבלי למשנתנו.