לפי כתב-יד קופמן
שתי נשיו – של איש אחד, שלא בכרו וילדו שני זכרים – בריאים וחיים, נותן עשר סלעים לכהן – פודה את שניהם. במשנה הקודמת היה ספק מי הבכור ולכן נתן רק חמש סלעים לאחד הילדים (פדיון אנונימי), אך כאן שניהם בכורים, כל אחד לאמו. עד כאן לכאורה אין במקרה כל חידוש והוא נועד רק להמשך. אבל המקבילה בתוספתא מבהירה שמדובר במקרה של ערבוב הוולדות: "שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים במחבא, נותנות עשר סלעים לכהן" (פ"ו ה"ט, עמ' 540). הברייתא מדגישה שהן נותנות ולא האב, כנראה משום שהברייתא מדברת בהווה. האב לוחם בחזית, או נהרג, והמשפחה מתחבאת. אמנם ייתכן שהן פטורות, אך הן פועלות מכוח האב. במשנתנו נעדר הרקע הרֵאלי. מת אחד מהן בתוך שלשים יום אם לכהן אחד נתן יחזיר לו חמש סלעים – האב נתן את הכסף לאחד מהם טרם זמנו, והתברר שהכסף ניתן בטעות והכוהן צריך להחזירו. אם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מידן – מכיוון שהאב חייב בפדיון בן אחד הרי נתינה אחת הייתה כהלכה, ואיננו יודעים איזה כוהן קיבל כסף לפדיון הבן החי ואיזה כוהן קיבל כסף לפדיון הבן המת. הערבוב המתואר הוא ערבוב של הוולדות, ולא ידוע איזה כוהן קיבל כסף לאיזה ילד. ערבוב כזה כבר מוקשה ובלתי סביר. לפי התיאור בתוספתא המקרה ברור יותר. שתי הנשים נתנו את הכסף משום שהאב איננו. בגלל הערבוב לקחה כל אחת ילד אחד והתברכה בו, ועתה אחד מהם נפטר. כל אישה נתנה חמש סלעים עבור הבן שלה, ואיננו יודעים מי הבן שלה. הכוהן יודע ממי קיבל את הכסף ועבור איזה ולד, אבל הספק נעוץ במהלך הראשון, האם האם שילמה עבור הוולד המת או הוולד החי.
בתוספתא שנינו: "מת אחד מהן בתוך שלשים יום מוציאות מידן. רבי יהודה אומר אם לכהן אחד נתנו, מוציאות מידו. אם לשני כהנים נתנו, אין יכולין להוציא מידו, שהמוציא מחברו עליו הראיה" (פ"ו ה"ט, עמ' 540). אם שילמו לכוהן אחד, הרי הוא בוודאות זכאי רק לפדיון בן אחד, ואם שילמו לשני כוהנים כל אחד זכאי מספק בפדיון אחד, והשאלה היא האם מספק ניתן להוציא ממון. כפי שהראינו במשנה הקודמת (ובעיקר לעיל פ"ב מ"ו), יש החולקים על השימוש בכלל זה של המוציא מחברו עליו הראיה. זכר ונקבה – נולדו לו זכר ונקבה משתי אמהות והתערבבו הוולדות, ואין ידוע אמו של מי היא אם הזכר, אבל ברור מי האב, לכן הוא פודה את בנו אף על פי שזהות האם בלתי ידועה. או שני זכרים ונקבה – שתי נשים, אחת ילדה תאומים וחברתה זכר או נקבה, והבלבול בתנאי המחבוא היה מוחלט, נותן חמשים – ברוב עדי הנוסח "חמש", סלעים לכהן – כפדיון בן רגיל, משום שאחד הזכרים הוא בוודאי בכור. לדוגמה, אם שתי הנשים הן רחל ולאה:
דוגמה לשני זכרים ונקבה
שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום – ייתכן שאצל שתי הנשים הבנות הן הבכורות, ומספק פטור מפדיון הבן.
גם במשנה זו חוזר המינוח "חמשים סלעים". ניתן לקבל שפעם אחת הסופר השתבש, או שהיה כתוב לפניו חמש' והוא טעה בפיענוח ובמקום "חמשה" כתב "חמשים". גם הסבר זה קשה, שכן במשנה תמיד חמש סלעים [בנקבה] ולא חמשה43תודתי לדן הלוי שלא רק חילצני משגיאות רבות במהלך העריכה אלא אף הוסיף טיעון זה. , אבל קשה יותר לטעון ששגיאה כזאת חוזרת, ושוב אנו חוזרים לספק שמא אין זה שיבוש אלא מסורת הלכתית חריגה שהושתקה.
אחת בכרה – אחת כבר ילדה בעבר ופטורה מפדיון, ואחת שלא בכרה – ובנה הבכור יהיה חייב בפדיון, וילדו שני זכרים – והתערבבו הוולדות, נותן חמש סלעים לכהן – שכן אחד הזכרים הוא בוודאי בכור. מת אחת מהן בתוך שלשים יום האב פטור – מספק שמא הבכור החי הוא בנה של זו שכבר ילדה. מת האב הבנים קיימים רבי מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו ואם לאו פטורין רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים – משפט זה הוסבר במשנה ג, ולמעשה הוא חזרה על מה שנאמר ומיותר. זכר ונקיבה אין כאן לכהן כלום – שמא האם שכבר "ביכרה" ילדה את הזכר, והוא פטור מבכורה.