לפי כתב-יד קופמן
עיניו גדולות כשלעגל או קטנות כשלאווז – שאינן בגודל הרגיל, גופו גדול מאיבריו או קטן מאיבריו – אדם שאבריו אינם בפרופורציה רגילה, חוטמו גדול מאבריו – האף גדול מהממוצע. מום זה הוא בקושי עיוות, ורק במקרים קיצוניים ניתן ממש לחוש בו. או קטון מאיבריו – התוספתא מוסיפה גם את מי שחוטמו בלוס (כאילו מכופף כלפי פנים, שאינו מסתיים בחוד אלא פחוס), וכן את מי שאפו סולד, כלומר נוטה מעט (פ"ז ה"ג, עמ' 539). הצימם והצימע איזה הוא הצימע שאזניו קטנות והצימם שאוזניו דומות לספוג – שאינן קעורות כרגיל אלא שטוחות. התוספתא שם מוסיפה פרטים נוספים4ייתכן שלפני התוספתא עמד נוסח שבו סדר מומי האוזן הפוך, או שהיא מפרטת בסדר כיאסטי. .
בין מומי הבהמה התוספתא מונה: "איזה הוא נמוס כל שאין לו קרניים, צומוס כל שאין לו אזנים, צומת שאזניה מגופפות" (פ"ד הט"ז, עמ' 539). אם כן, אותו מינוח בבהמה (צומוס) מכוון למשמעות שונה במקצת. אבל בהמשך התוספתא: "חוטמו בלוס וסולד ונוטף, אזניו צומות, ואזניו רצועות, ועינו תרוטות, ועינו מצודניות, ועיניו גדולות או קטנות, גדולות כשל עגל קטנות כשל אווז, ובעל בוהקות, רוח קצרות באה עליו, וכן הנפלים באה עליו, נכפה אפילו לזמן מרובה" (פ"ה ה"ג, עמ' 539). אם אוזניו צומוס הרי ברור שיש לו בדל אוזן, לפחות בניגוד למשתמע מהמשנה שאין לו אוזניים כלל. ה"צימע" שבמשנה הוא ה"צומת" בתוספתא, שאוזניו "מגופפות", כלומר ישרות ואינן שקערוריות. איש כזה בהכרח שמיעתו תהיה פגומה וחלשה.
במשנה רשימה ארוכה של מומים, ובמשנה עצמה ובתוספתא, וכמובן גם בבבלי, מצויים הסברים מהם המומים. ריבוי ההסברים מעלה את החשש שמא בלשון הציבור איבדו כבר מומים אלו את המונחים שלהם. הם לא היו חשובים מספיק בחיי היום-יום, והמונחים איבדו את משמעותם. הווה אומר שבזמן שבית המקדש היה קיים הקפידו על שלמות גופם של הכוהנים העובדים במקדש והתפתחה מערכת של מונחים לתיאור עיוותים קלים, ולאחר החורבן חדלו עיוותים נדירים אלו לעניין את הציבור ואיבדו את משמעותם. אם אכן אנו צודקים הרי שלפנינו מסורות מקדשיות קדומות שחכמים שימרו אף על פי שהמונחים כבר חדלו לשמש בחיי היום-יום.