לפי כתב-יד קופמן
מומין אלו – המנויים בפרק הקודם, בין קבועין בין עוברין – העשויים להתרפא, פסולין באדם – כשם שפסולין בבהמה, כך גם כוהן שיש לו מומים אלו אינו רשאי לעבוד במקדש. לפי ההלכה בעל מום מנוע מעבודה1משנה, זבחים פי"ב מ"א; תרומות פ"ח מ"א; ספרי במדבר, קטז, עמ' 134 ומקבילות רבות.. יתר עליהן באדם – אדם שיש בו המומים הבאים גם הוא נחשב לבעל מום, וכן מבואר בתוספתא (פ"ז ה"א, עמ' 539). הכילון – הבבלי (מג ע"א) מסביר שראשו דומה ל"אכלא". "אכלא" הוא מכסה של כלי, מגופה, כמו ששנינו: "אבי חתן ואבי כלה מעידין זה על זה, ולא דמו להדדי אלא כי אכלא לדנא2"דנא" הוא שם של כלי שהחזיק יין לצריכה שוטפת של הבית. ראו בראנד, כלי חרס, עמ' קג-קו." (בבלי, סנהדרין כח ע"ב). יפה פירש רש"י שם שהכוונה למכסה. בסוגיית הבבלי לבכורות הסביר שראשו חד למעלה ורחב למטה. המגופה הקדומה לא הייתה כלי של ממש אלא גוש טיט שאותו דחפו לפי הכלי, וחלקו העליון היה פחוס (איור 11). הכוונה אפוא למי שצווארו רחב והחלק העליון של ראשו פחוס במקצת. הרמב"ם פירש שהוא כלי לשאיבת יין ויש לו צוואר ארוך; ניכר שהרמב"ם מפרש את המונח "דנא" ולא את "אכלא", וכנראה הכיר את הפירוש ממסורת פירוש הגמרא בסנהדרין והעבירו לכאן. פירושו של רש"י נראה עדיף ומתאים לסוגיה בסנהדרין. על דרך ההשערה, המילה באה אולי מהמילה הלטינית colum (קולום) והוא עמוד (וממנו המילה "כלונסאות"), כלומר שהראש מוארך.
והלפונס – ב-פ "לפתס", ב-מנ "לפתק" או "לפתלן", בדפוסים המאוחרים "והלפתן". הבבלי מסביר שראשו דומה ל"גדגלידא דליפתא" (מג ע"ב); מן הסתם הכוונה לראש של לפת, כלומר הבבלי גרס לפת שהראש שלה עגול ואינו אליפטי, שלא כראש רגיל. רש"י הסביר שהוא ההפך מ"אכלא" שחלקו העליון רחב וחלקו התחתון צר, ואין זה דומה ללפת (איור 12). לא מן הנמנע שהבבלי גרס "לפתן" או "לפונס" ופירש או דרש כ"לפת", אבל צורתו של השם בכתבי היד הטובים ("לפונס") מעידה שהוא מיוונית ואין הוא קשור ללפת. ייתכן שהכוונה ל-λέπασ (lepas – לֵפָס) ביוונית, שמשמעו צוק סלע, כלומר הראש מתרומם כביכול מהכתפיים והצוואר נמוך וקצר מאוד. המקבן – הבבלי (מג ע"ב) קובע שראשו דומה למקבן, והסבר זה אינו מסייע בידנו בהבנת המום. רמב"ם מסביר ש"מקבן" הוא מקבת, שראשו דומה לפטיש, כלומר שהמצח בולט. רמב"ם מעיד שמום זה מכונה בימיו "אלקבי", שחלקו הקדמי של המצח בולט3לפי פירושו של אלמרשד אלכאפי, עמ' 288.. ושראשו שקוט – ב-מנ "שקוע", שצווארו קצר מהרגיל עקב מום בחוליית הצוואר העליונה. הרמב"ם עצמו פירש "שקוע", וברור שגרס "שקוט". בתוספתא: "צוארו שמוט ושקוט" (פ"ה ה"א, עמ' 539). נראה שנוסח זה ניסה לכלול את שני המומים (ראש העוף וצוואר שבור) במילה אחת. וסקיפס – הרמב"ם מסביר שהחלק האחורי בולט אל העורף. עד כאן נמנו מומי הראש. ביוונית σκ̌ηπτον (scepton) משמעו עץ שכל גזעו כרות או המקל שאדם נשען עליו, לפיכך יש אולי לפרש שמדובר באדם שראשו קצר ומסתיים במשטח ישר ולא בעיגול אליפטי כרגיל, או שאין זה מום בראש אלא אדם תשוש או נכה שאינו מהלך אלא בסיוע מקל.
ובעלי החטרות – חטוטרת היא גיבנת, רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין – הבבלי (מג ע"ב) מסביר שבכל המומים האלו אין מום בעצם אלא בבשר. הסבר זה אינו עומד במבחן הרפואה בת זמננו, ואינו קדום לבבלי. מפתיע למדי שעיוותים קלים אלו כבר נחשבו למום בכדי לפסול אדם מעבודה במקדש אף על פי שאינם פוגעים ביכולתו האינטלקטואלית, התקשורתית או הרגשית של אדם, ואינם מפריעים לתפקודו. כל המונחים הללו ייחודיים לבכורות.
בתוספתא מצויה הרחבה חשובה: "בעלי חטרות כשרין אבל פסולין מפני מראית העין" (פ"ה ה"ב, עמ' 539). הווה אומר שבעלי עיוותים אלו אינם פסולים באמת, אבל אסור שיעבדו במקדש בגלל חריגותם. המושג "מראית עין", כפי שהסברנו (פ"ו מ"ב), אינו בא כאן במשמעות הרגילה של המילה, שההמון יחשוב שהדבר אסור או יחשוד שנעשה כאן איסור, אלא שהפגם מפריע למראה עיני הצופים. הפגם הוא ביופיו של העובד שנדרש להיות נאה ושלם. האיסור הוא מפני שהציבור נרתע מאנשים שראשם מעוות. זו עמדת ביניים בין חכמים לרבי יהודה, או אולי הניסוח המקורי שחכמים ורבי יהודה מנסחים אותו בדרכים שונות. ניסוח זה של "פסול מפני מראית עין" חוזר במשנה ג. שני הביטויים מצביעים על מצב שבו חכמים נכנעים למעשה לתחושות הרתיעה של הציבור אף שאינן מוצדקות מבחינה "הלכתית". או אולי יש לנסח הפוך, שחכמים מכירים את האיסור אבל גם מבינים שאין לו הצדקה הלכתית ותולים אותו בתגובות העממיות ולא ב"הלכה". האיסורים הללו מלמדים על הרתיעה הציבורית, הבלתי רציונלית, מן השונה במקצת, ומפגמים חיצוניים. פגם חיצוני הועבר מידית לתחומי העוון והחריגה. כיום אנו עמלים לפתח תודעה של היעדר הסתייגות מבעלי מומים, ניסיון לפתח יחס שווה לאדם לפי כלל יכולותיו, ואולי אפילו גם בהתעלם מיכולותיו. ההלכה מגדירה בעלי מום מהר יותר מאשר החברה בימינו, ומתייחסת אליהם ללא חמלה ניכרת לעין. במקביל חלים עליהם, על הסומא ועל השוטה דיני צדקה, אך לא מגמות שוויון.
באופן כללי, מומי הבהמה ומומי האדם זהים. כלומר יש לפנינו פרסוניפיקציה של הבהמה, או להפך, התייחסות אל האדם כאל בהמה. המשנה מונה גם את השינויים, ורשימה זו חלקית. כך, למשל, "זובן" איננו באדם (לעיל פ"ו מ"ה).