לפי כתב-יד קופמן
מעשה – המשנה מתחילה בסיפור מעשה. במבוא אספנו סדרת סיפורים מעין אלו. שהלחי התחתון עודף על העליון – פני הבהמה מעוותים, שאל – בדפוסים מאוחרים בלבד "ושלח", רבן שמעון בן גמליאל לחכמים – לעיל פ"ד מ"ד טענו שכל המקרים שבהם מופיע המונח "שלח ל-" הם מדור יבנה, על כן התיקון מובן, אבל כאן הנוסח העדיף הוא "שאל". ואמרו הרי זה מום – אין ספק שמבחינה חיצונית זה מום הרבה יותר בולט מנעדר ריסים או מחתך באוזן, ולפיכך השאלה נראית כזהירות שלא במקומה. יתר על כן, רבן שמעון בן גמליאל היה לא רק נשיא אלא חכם בולט, איש תקיף שלא היסס לפסוק. בולטת אפוא זהירותו בנושא זה, וכאילו הוא נמנע מפסיקה בעצמו. המעשה הוא מדור אושא ותפקיד המומחה נדחק הצדה, אבל ייתכן שהשאלה היא על הפן העקרוני (קביעת החוק), ולא שאלת הפיקוח. אוזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהיא עצם אחד מום – ששתי האוזניים מתפצלות מעצם אחת. בזמן שאינה עצם אחד – אלא ממש שתי אוזניים, אינה מום – קשה להבין את ההנמקה לפסיקה. מדוע שתי אוזניים הן פחות מום מחמש רגליים? רבי חנניה בן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה שלחזיר – קצר ובזווית אלכסונית קבועה לגוף, ושאין בה שלש חליות הרי זה מום – רבי חנניה מניח שזנב קצר הוא מום, וחשוב לציין שהוא אינו מסתפק בהגדרה כללית (כמו התוספתא להלן) אלא מגדיר את האורך בצורה "מדעית" ביותר, לפי מספר החוליות .
בתוספתא שנינו: "1. פיו בלום ורגליו מוהלמות מחמת עצמו16שהמום הוא פיזי בעצמות הרגל. ישחט, מחמת הרוח17שהגדי שוטה, כלומר העצמות תקינות אבל ההליכה מוזרה. לא ישחט. 2. אזניו מגופפות בחסוסה אחת לא ישחט, בשתי חסיסות ישחט. 3. רבי חנניה בן רבן גמליאל אומר זנב הרחל שיש בה שלש חליות לא ישחט שתים ישחט" (פ"ד הי"ג, עמ' 539). משנתנו היא אפוא דברי רבי חנניה בן רבן גמליאל. בתוספתא נעשה שימוש במונחים אחרים לעצם הגדי. המונח "עצם" הוא כמובן כללי יותר, והמונח "חסוסה" מקביל לו אבל מעיד על מומחיות יתר ועיסוק מקצועי יותר שיש בו גם פיתוח מקצועי של מונחים. המילה היא יחידאית לענייני בכורות18אבל במדרש: "רגלוי דתרנוגלה דמיין לחסספיתה דנונה" (פסיקתא דרב כהנא, פרה אדומה ג, עמ' 63). רגלי התרנגול דומים לחספוס של דג. הכוונה לכך שרגל התרנגול מכוסה רקמה מחוספסת שהזכירה לחכם את קשקשת הדג. הדמיון אינו מלא, אך אכן רגל התרנגול מכוסה קרום מחוספס..