לפי כתב-יד קופמן
בעל חמש רגלים ושאין לו אלא שלש – רגליים, הרי זה מום, ושרגליו קלוטות כשלחמור – "קלוט" הוא אחד המומים הזכרים בתורה: "שרוע וקלוט" (ויקרא כב כג). ביוונית הוא מתורגם κολοβόκερκον (קולובוקרקון – kolobokeron) שמשמעו זנב קצוץ. התרגומים הארמיים מתרגמים מלשון יתר וחסר (אונקלוס), או "חסיר אבר" או "יתר אבר", אך גם צרום (מלשון צרם = חתך) וגדום, ובניאופיטי "סריע". נראה שגם התרגומים התייחסו לזנב החסר או הארוך יתר על המידה. המשנה מדגישה ש"קלוט" הוא מום ברגל. בירושלמי שנינו: "היתה רגלה קלוטה כשלחמור, מה את עבד לה? כמחוסרת אבר או כבעלת מום? אין תעבדינה כמחוסרת אבר כשירה..." (סוטה פ"ט ה"ד, כג ע"ד). מחוסר אבר כשר לקרבן, והכוונה מן הסתם למחוסר זנב או עין ולא למחוסר רגל שהוא מום ברור, ועדיין אין בכך הסבר לבעיית רגל החמור. בעל פסיקתא זוטרתא המאוחר מסביר: "ושור ושה שרוע וקלוט. שנשמטה ירכו. וקלוט. שפרסות רגליו דומות של סוס ושל חמור, שאינן סדוקות. נדבה תעשה אותו. לבדק הבית. ולנדר לא ירצה. זה קידוש מזבח שנאמר בו ונרצה לו לכפר עליו" (פרשת אמור סא ע"ב). קלוט הוא אפוא שפרסתו אינה מחולקת לשניים, והוא אסור לקרבן חובה ומותר לנדבה. הסבר בעל הפסיקתא מתאים למשנתנו, אך אינו עולה בקנה אחד עם הירושלמי ועם העדויות הקודמות, שם רגל קלוטה כבר קרובה להיות מוגדרת כרגל חסרה. בבבלי מבואר: "קלוט – שרגליו קלוטות כשל חמור וכשל סוס" (מ ע"א). לפיכך נראה שהכוונה לטלא או לגדי שרגלו שבורה ללא תקנה והוא מכופף אותה כלפי פנים, כשם שחמור מקפל את רגלו.
והשחול והכסול – שניהם בחולם בווי"ו, וזה משקל "בעלי מקצוע"14בכתב היד "השחוּל" בשורוק.. אי זה הוא השחול – זו משנה מתקופה מאוחרת יותר, מעין תוספתא המסבירה את המונח הקדום15ראו ויס, משניות תוספתא.. שנישמטה יריכו – שהירך יצאה ממקומה והוא צולע, והכסול שאחת מירכיו גבוהה – ולכן הוא צולע שכן רגל אחת נמוכה. השמטת הירך ניתנת לעתים לטיפול ולריפוי פשוט, אבל כנראה לא תמיד הצליחו בכך.
לעיל הזכרנו את מחוסר האברים שמעמדו בעייתי, ועסקנו בכך במבוא. ההבחנה של בעל הפסיקתא בין נדבה לנדר מעוגנת בתורה, ובמשנתנו מדובר בבכור, שהוא בבחינת נדר, כלומר קרבן חובה, ולכן אין הוא כשר (יש בו מום).