לפי כתב-יד קופמן
אין לו בצים – כלל, או אין לו אלא ביצה אחת – הרי זה מום. רבי ישמעאל אומר אם יש לו שני כוסים – כיסים, כלומר שני נרתיקי אשכים, יש לו שתי ביצים – קשה להבין למה כוונתו. האם רבי ישמעאל מעניק לנו סימן למקרה שבו לא ברור האם יש לעגל או לגדי ביצים, או שמא הוא מתכוון שאם יש לו כיס אשכים, אף שהאשך איננו, אין זה מום. אין לו אלא כיס אחד אין לו אלא ביצה אחת – זה סימן, או קביעה, שאפילו שני אשכים בכיס אחד נחשבים למום. רבי עקיבה אומר מושיבו על חרגו – ב-מל, מפ "הרגוזו", ב-מנ, מ "הרגיזו", בבבלי בדפוס, וכן בכל כתבי היד של הבבלי "עכוזו", והוא כנראה פירוש. וממעך אם יש שם ביצה סופה לצאת – אין לסמוך על סימן הכיסים, אלא בודקים את נוכחות הביצים על ידי לחיצה על האשכים. בתוספתא שנינו: "היה לה שנים אף על פי שאין בשנייה אלא כפול, הרי זה לא ישחט" (פ"ד ה"ז, עמ' 539).
מעשה שמיעך ולא יצאת ונשחט ונמצאת דבוקה בכיסלים [ו]התיר רבי עקיבה – משום שאין לו כיס, והמום נחשב למום, ואסר רבי יוחנן בן נורי – משום שהתברר שהמומחה טעה. דברי רבי עקיבא הולמים את ההלכה שאם המומחה טעה מה שעשה עשוי (לעיל פ"ד מ"ו), ורבי יוחנן בן נורי סבור שטעות המומחה מחייבת תיקון (במידת האפשר). אין מדובר על תשלום לנזק, שאלה שעלתה במשנה בפרק ד. אמנם לא נאמר שהחכמים פעלו כמומחים, וכתבנו לעיל (פ"ה מ"ה) שבימי התנאים המומחה לא היה בהכרח חכם, אבל בסיפוריהם חכמים מציגים את עצמם כפוסקים בעניין, הלכה למעשה. ייתכן גם שהתנאים חיוו רק את דעתם העקרונית ולא פעלו כמומחים, אך ההקשר הספרותי והסגנוני מבטאים רצון לראות את החכמים עוסקים בנושא. ואכן בתוספתא מוצג המעשה כך שברור שהבעיה הגיעה לרבי עקיבא רק לאחר השחיטה: "אמר רבי יוסי מעשה בפרה13בכתבי יד בבבלי "בפרן", "בפרו", "בפהרן" או שהמילה חסרה לגמרי. של בית מנחם, שהושיבוה על עכזו ומיעכוהו בביצים, ולא יצאת אלא אחת, ונשחטה. ונמצאת שניה דבקה על הכסל. ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר. וכשנאמרו דברים לפני רבי יוחנן בן נורי אמר האכילכם עקיבא נבלות" (פ"ד ה"ח, עמ' 539). בבבלי הסיפור עסיסי יותר: "...אמר לו רבי עקיבא לרבי יוחנן בן נורי: עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל? אמר לו רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא: עד מתי אתה מאכיל ישראל נבילות?" (מ ע"א).