לפי כתב-יד קופמן
חטמו שניקב – נעשה בו חור חיצוני, שניפגם – נחתך ונחסר, שניסדק – נחתך ואינו נרפא. למעשה חתך סתם תמיד יירפא, אבל תישאר צלקת חיצונית. שפתו שניקבה שניפגמה – המילה דהויה וקשה לקריאה. שניסדקה – שלושה מונחים אלו (ניקב, נפגם ונסדק) הם קבוצה ספרותית שנדונה גם לעיל (מ"א). חיטיו החיצונות שניפגמו – חִטים הם השיניים הבולטות החוצה. או שניגממו – נחתכו סמוך לשורשם. במשנת שביעית (פ"ד מ"ה) נאמר ש"אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית" אבל "גומם מעל הארץ", ופירשנוה במקומה. והפנימיות שניעקרו – אבל אם נחתכו אין זה מום. רבי חנניה בן אנטיגנס אומר אין בודקין מן המתאימות ולפנים אף לא מן המתאימות – וכן ב-מפ "אף לא מן המתאימות", ב-מל, מנ "אף לא את המתאימות". המתאימות הן כנראה זוג השיניים הקדמיות (החותכות). אם כן המחלוקת היא על בדיקת השיניים ה"מתאימות". גם בתוספתא יש מחלוקת על המתאימות עצמן: "איזו היא תיימת? מן התיימת ולפנים, או מן התיימת שלפנים? רבי יהשע בן קפוסאי אומר אין שוחטין את הבכור אלא על החיצונות. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אין משגיחין על הפנימית כל עקר" (פ"ד ה"ה, עמ' 538), וכן: "חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו10ראו להלן פ"ו מ"ה., רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקים מן המתאימות ולפנים אף לא המתאימות" (ספרא, אמור פרשה ז הי"א-הי"ב, צח ע"ג). שני החכמים סבורים אותו דבר, שמום שבגלוי אינו מום, כמו שהסברנו לעיל (פ"ה מ"ה), וכל אחד מתבטא בסגנונו. ה"מתאימות" או ה"תיימות" הן אפוא לא השיניים הקדמיות הבולטות אלא השיניים שבמרכז שורת השיניים.
שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת, אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח על דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש למשנת פרה פ"ב מ"ה מסביר: "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון (ת"ק או "חכמים") אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר..." הוא סגנון של מחלוקת, אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן11כגון משנה, פרה פ"ז מ"ט; כלים פט"ו מ"א; תוס', פרה פ"ז ה"ג, עמ' 636; משנה, פרה פי"א מ"ז (והתוספתא שם פי"ב ה"ח, עמ' 640); סוטה פ"ח מ"ז; גיטין פ"ט מ"ג ואולי גם ערכין פ"ט מ"ג; תוס', כלים בבא מציעא פ"א ה"ח, עמ' 579 (בניגוד להגהת הגר"א); משנה, כלים פט"ז מ"ו; תוס', כלים בבא מציעא פ"ז ה"ג, עמ' 586, כפי שפורשה במשנה, כלים פי"ז מי"ב; כלים פכ"א מ"ג; פכ"ח מ"ז; זבחים י"ב מ"א; תוס', זבחים פי"ג הי"ב, עמ' 499; משנה, מנחות פ"ה מ"ח; טהרות פ"ג מ"ג; מקוואות פ"ה מ"ה; פ"ו מ"י; מכשירין פ"ב מ"ח; טהרות פ"ב מ"ו, ועוד. רוב הדוגמאות הן מסדר טהרות. . עם זאת, התופעה הכללית היא שהעורך איחד בדרך כלל את המונחים כדי להציג את הדעות זו מול זו בצורה בהירה.