לפי כתב-יד קופמן
ריס שלעין – הריס באדם הוא קו השערות שמעל העיניים (משנה, נגעים פ"ח מ"ו), וכן במפורש: "רבי יוסי הגלילי אומר ריסי עיניו אין צריך לגלח" (תוס', נגעים פ"ח ה"ד, עמ' 628 ועוד). ריסים אלו הם אפוא גבות העיניים, אלא ש"גבות" הוא המונח המקראי (ויקרא יד ט) המתורגם בארמית ל"גבינים", ובספרות חז"ל המונח מופיע רק בהקשרים מקראיים. בלשון חכמים הגבות מכונות לעתים "ריסים". כך באדם ובבהמה.
אבל במקביל גם העפעפיים מכונים "ריסים", וכן שנינו: "רבי שמעון בן לעזר אומר הרוצה לאמץ את עיני המת בשבת נופח יין בחוטמיו ונותן שמן בשני ריסי עיניו והן מתאמצות מאיליהן" (תוס', שבת פי"ז הי"ט). אמנם במקבילות בבבלי מועלות הצעות פתרון אחרות לסגירת העיניים אחר המיתה, אבל אי אפשר לוותר בגללן על לשון התוספתא שבה ריסים הם עפעפים. כמו כן: "ועיני ישראל כבדו מזקן (בראשית מח י) אמר רבי יהודה כמשמעו של מקרא שריסי עיניו כבדו מזוקן, והיו דבוקים זה לזה. וכשהיה מבקש לראות היה תולה אותם" (פסיקתא רבתי, ג, יב ע"א). בעל מדרש האגדה שפרסם בובר חש בקושי והסביר: " 'כבדו מזקן'. שהיו גבות עיניו גדולים ולא יכול לראות, אם לא היו מגביהין לו את הגבות" (מדרש אגדה, מח י). אם כן, לדעתו הריסים הם העפעפיים שגדלו. את השערות מעל העין קל לקצוץ, ואילו זו הייתה הבעיה קל היה לפתור אותה. כן מדגיש התנא המסביר את המונח "גבות עיניו" שבמקרא (לגבי מצורע): "רבי יוסי הגלילי אומר גבות עינים ולא ריסי עינים" (ספרא, מצורע פרק ב ה"ה, עא ע"ג). ריסי עיניו הם אפוא השערות שבקצה העפעפיים, או העפעפיים עצמם. כך משמע גם מסדרת מקורות אחרים. הבבלי פירש: "מאי הריס? אמר רב פפא: תורא ברא דעינא" (לח ע"ב). לפי העניין מדובר במשהו מחוץ לעין, כלומר לעפעפיים. במציאות שאנו מכירים כיום אין לבהמות עפעפיים.
קשה להניח שהיעדר גבות נחשב למום. יתר על כן, כפי שאמרנו לבהמות אין גבות עיניים. על כן יש להבין שריסי עיניים הם העפעפיים. מבחינה מילולית שימשה המילה "ריס" לשני המובנים כאחד. אי הפרדה במינוח ואי הקפדה על מינוח משקפת חברה שהעיסוק שלה בבהמות אינו מתמיד. במקרה זה איננו אומרים זאת על החכמים אלא על החברה היהודית כולה, שכן התופעה היא תופעה חברתית לשונית כללית; תופעה שאנו לומדים עליה מלשון חכמים, אך הלשון אינה של חכמים אלא מקיפה את כל החברה דוברת העברית.
שניקב שניפגם שניסדק – לא נאמר האם הוא מום, וראו להלן. במשנה להלן (פ"ז מ"ג) שנינו: "ושנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין". ייתכן שלפנינו הבדל בין הקרבה אמִתית למזבח לבין התרת הבכור בזמן הזה. במזבח הקפידו גם על יופייה של הבהמה, ובזמן הזה היות שאין זה קרבן אמִתי הקלו בכך. בפועל הקלה כזאת היא החמרה, ואפשר שגם משנתנו וגם המשנה בפרק ז רואות בפגם בריס מום. מכל מקום גם במשנה הבאה מודגש שהמום עצמו אינו חמור, אך אסור מפני מראית עין. בדרך כלל "מראית עין" הוא חשש שהבריות יחשבו שהיה כאן חטא, אבל כאן יש שימוש מיוחד ושונה במונח. גם בהלכות כלאיים מראית עין היא מרכיב מהותי, ומשמעו שמה שנראה כשדה מעורב אסור. מראית עין אינה מה חושבים השכנים על שמירת המצוות של שכנם (סוג של לחץ חברתי), אלא שמה שנראה כלאיים הוא כלאיים. הפרשנות והתודעה יוצרים בשני המקרים הללו את ההלכה.
הרי בעינו רוק – בכתבי היד הטובים (מל, מפ) "דק". ב-מנ המילה חסרה. סביר שהנוסח "דק" הוא המקורי. סגנונה הרגיל של המשנה הוא "היה בעיניו", ו"הרי" מופיע בדרך כלל עם ההמשך, "הרי אלו" או "הרי הוא", באמצע משפט ולא בראשיתו. "הרי" במשמעות של משנתנו מופיע במשנת תרומות: "הרי שתרם שמן על זיתים לאכילה" (פ"א מ"ט), ודוגמאות נוספות.
דק או "דוק" משמעו עור דק המכסה את העין, מעין "קטרקט" בבני אדם בלשוננו. תבלול – יוסבר להלן, חלזון – להלן, נחש עינדו – ב-מל, מפ: "בעיניו", ב-מנ: "עינב". המונח יוסבר להלן. ואי זהו תבלול – זו משנה הכתובה בסגנון תוספתא ומסבירה מונח עמום שנעשה בו שימוש לפני כן. לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור – "סירא" הוא קוץ, כלומר שבתוך האישון מצוי פס קטן לבן. לא נאמר מה ההלכה במקרה זה, ועל כך להלן. בשחור ונכנס בלבן – אבל אם מהאישון יוצא פס לתוך הלבן שבעין, אינו מום שאין מומין בלבן – כנראה חכמים ידעו שיכולת הראייה מרוכזת כולה באישון (השחור). מהמשנה משמע שכתם שחור באישון אינו מום אף שפוגם בכושר הראייה של הבהמה, משום שאינו בולט, וכן פס לבן בקרנית (הלבנה) של העין אינו מום משום שאינו בולט, ואף אינו מזיק. אבל כתם לבן בשחור של העין נחשב למום משום שהוא גם בולט וגם מהווה פגם בראייה, וכן כתם שחור בלבן של העין נחשב למום משום שהוא בולט. הגורם הקובע אינו פגם הראייה הקל אלא העובדה שהדבר בולט לעין כול.
שתי אפשרויות לקרוא את המשנה. האחת שפגם בריס, תבלול בשחור וקרום דק כולם פוסלים (נחשבים למום), אבל תבלול בלבן אינו פוסל, או לקרוא את המשנה ברצף: תבלול בשחור ותבלול בלבן אינם פוסלים, ובריס פסול רק משום מראית העין (בולטות), אבל אין זה מום.
מעמדו ההלכתי של התבלול שנוי במחלוקת. מצד אחד שנינו: "פסח מצרים לא נהגו בו דקין ותבלולים אתנן ומחיר4מחיר כלב., מה שאין כן בפסח דורות" (תוס', פסחים פ"ח הי"א). בפסח דורות תבלול ודוק נחשבים למום, אבל בפסח מצרים שלא הוקרב על מזבח תבלול אינו נחשב למום. אבל בירושלמי: "אית תניי תני דוקים ותבלולים פוסלין בו, אית תניי תני אין דוקים ותבלולים פוסלין בו" (פסחים פ"ט ה"ד, לו ע"ד). המחלוקת היא האם תבלול פוסל "קרבן פסח". אנו משערים ש"אית תניי", לפחות במקרה זה, אינו מחלוקת על נוסח משנה (הלכה) קדומה אלא ויכוח כיצד לקרוא את משנתנו, שכן שתי אפשרויות לכך, כפי שטענו לעיל. "אית תניי ואית תניי" הוא מונח רגיל בירושלמי, ובדרך כלל הסבר למחלוקת קדומה בנוסח המשנה. אנו מציעים רק במקרה זה פירוש חריג במקצת למונח, ויש לבדוק האם קיימים מקרים נוספים שבהם זו משמעות המונח.
בספרא שנינו: "1. 'חרוץ' – ריס של עיניו שניקב שנפגם, ושנסדק. שפתו שנקבה ושנפגמה ושנסדקה, 2. חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקים מן המתאימות ולפנים אף לא המתאימות. (יג) 3. 'יבלת', זה בעל יבלת, 4. 'גרב' זה החרס, 5. 'ילפת' זה חזזית מצרית, (א"כ למה) [כאן לא] נאמר דק ותבלול ולהלן לא נאמר יבלת? מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה5שלכל אחד מומים משלו.. תלמוד לומר 'גרב' 'גרב' לגזירה שוה. 'ילפת' 'ילפת' לגזירה שוה" (אמור פרשה ז הי"ב-הי"ג, צח ע"ג). הברייתא מונה חמישה מומים באדם ובבהמה, ומסבירה ש"חרוץ" של המקרא הוא שהריס ניקב או נפגם. "חרוץ" נחשב למום לכל דבר (ויקרא כב כב)6בתרגומים הארמיים "פסיק" או "רציץ" או "דריסוי דגבייה" (של הגבות), וכאמור הריסים הם אחד הפירושים ל"גבות".. המקרא, והמדרש בעקבותיו, מותירים את הרושם שפגם בריס הוא מום קשה כמו גרב וילפת, או פגם בשיניים.
בברייתא אחרת בספרא: "(יב) 1. 'גבן' שיש לו שני גבינים, אין לו גבינים או אין לו אלא גבין אחד, זהו גבן האמור בתורה, רבי דוסא אומר כל שגביניו שוכבים, רבי חנינא בין אנטיגנוס אומר כל שיש לו שתים גבים ושתי שדראות. 2. 'דק' זה הדוק. 3. חלזון נחש עיניו מנין? תלמוד לומר או דק. 4. (יג) תבלול לבן נכנס בשחור ושחור בלבן רבי יוסי אומר אין מומים בלבן. 4א. איזהו תבלול לבן פוסק בסירה ונכנס בשחור. 5. (יד) 'בעינו' להביא את שבעינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את החדר ואת העלייה כאחד, סכי שמש והזגדוס והרואה את חבירו ואמר לו הוא רואה. 6. (טו) 'גרב' זו החרס, 7. 'ילפת' זו חזזית מצרית. 8. 'מרוח אשך', רבי ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו, רבי עקיבא אומר כל שרוח באשכיו, חנניה בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים" (אמור פרשה ג הי"ב-הט"ו, צה ע"ג). גם ברייתא זו עוסקת בסדרת מומים. דין התבלול שנוי במחלוקת; תבלול בשור פסול, ותבלול בלבן שנוי במחלוקת. משנתנו היא אפוא כרבי יוסי.
נמצאנו למדים שלרוב הדעות הרישא במשנה מונה מומים פוסלים (ריסים, תבלון, דוק, חילזון וכו'), אבל עם זאת הקריאה השנייה שהצענו אפשרית, ונתמכת על ידי "אית תניי" שבירושלמי. התוספתא מסבירה את יתר המונחים: "איזה הוא 'רוק'? קרום דק שצף על גבי העין, ולא המשוקע בקרקע העין. 'חלזון'? כמשמעו. 'נחש'? כמשמעו. 'אינב'? כמשמעו..." (פ"ד ה"ב, עמ' 538). "חלזון" הוא אפוא תבלול לבן בצורת חילזון בשחור של העין. "נחש" הוא תבלול בצורת נחש. המום השלישי גם הוא היה פשוט לחכמים, "אינב כמשמעו". נראה שהגרסה הנכונה היא "ענב" ("עיניו" בספרא ובכתבי יד למשנה – מל, מפ), כלומר תבלול בצורת ענב (עגול). מהתוספתא, וכן מנוסח הבבלי (לח ע"א) שנצטט להלן, ברור שעינב (או ענב) הוא מום נוסף, זאת למרות גרסת כתב יד פרמא ועדי נוסח טובים אחרים "עיניו", שמשמעו שהחילזון או הנחש הם בעיניו של בכור הבהמה.
בבבלי לא הכירו לכאורה את הסימנים הללו והתחבטו בפירושם: "חלזון נחש ועצב7עצב הוא עינב, אינב במקבילות דלעיל.. איבעיא להו: חלזון הוא נחש, או דלמא חלזון או נחש?" (לח ע"ב). השאלה היא האם אלו שני סימנים או סימן אחד. אם אכן השאלה מקורית היא מעידה על אי הכרת הסימנים, או אולי הם מכירים את הסימנים אך אינם יודעים את כינוייהם. מכל מקום, כתשובה אנו מקבלים סיפור מעשה שבו הראה חכם אחד לחברו את המומים, ואיננו יודעים מה הראה להוציא את העובדה שכל הנושא היה בלתי ברור בבבל.