לפי כתב-יד קופמן
אלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה – המום מספיק כדי למנוע את העלאת הבהמה כקרבן, אבל אינו מספיק כעילה לשחיטה. כאן נוצר פרדוקס הלכתי. מום גדול מונע העלאת הקרבן, ולכן הוא עילה לשחיטת קרבן, אבל מום קטן מחמירים עליו (למעשה). הוא פסול לקרבן, אבל עדיין אין במום זה עילה לשחוט את הבכור. חוורוור – שאינו קבוע, וחוורוור קבוע שוחטים עליו, כאמור לעיל מ"ב. והמים שאינן קבועין – ריר היורד מדי פעם, שאינו קבוע, כהגדרתו לעיל (מ"ב), וחיטיו הפנימיות שניפגמו – נשברו, ושניגממו – נשברו קרוב לחניכיים, כך גם ב-מל. ב-מפ במקום "שניגממו" – "שנעקרו", ב-מנ נכתב "שנעקרו" ותוקן ל"ניתגממו", בניגוד למשנה לעיל (משנה ד). בדפוסים מאוחרים נוסף "אבל לא שנעקרו" – ארבע המילים האחרונות חסרות בכל עדי הנוסח, וברור שמי שגורס "נעקרו" לא ראה מילים אלו. על דרך ההשערה נוסח כתב יד קופמן (שגם בו משפט זה חסר כמובן) הוא מלא ונכון, ובחלק מעדי הנוסח דולג מ"ושניגממו" עד "שנעקרו". נוסח זה הוא תמונת ראי של מ"ד, וזו ראיה למקוריותו. ובעל גרב – גרב, ילפת ומרוח אשך מופיעים במקרא במסגרת מומי אדם: "או גבן או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך" (ויקרא כא כ), מכאן שאלו מומים השייכים באדם ובבהמה כאחד. המדרש מסביר: "גרב זה החרס, ילפת זה חזזית מצרית, (א"כ למה) [כאן לא] נאמר דק ותבלול? ולהלן24במומי בהמה. לא נאמר יבלת? מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה, תלמוד לומר גרב גרב לגזירה שוה, ילפת ילפת לגזירה שוה" (ספרא, אמור פרשה ז הי"ב-הי"ג, צח ע"ג). הברייתא מונה מומי אדם ומסבירה שיבלת היא מום בהמה בלבד, אבל גרב וילפת הם באדם ובבהמה. כלומר, מומים שבאדם (שמונעים מהכוהן עבודה במקדש) הם גם מומים בבהמה. את הגרב המדרש מזהה כ"חרס". לפי המילה מדובר במחלת עור שבה העור יבש כחרס. ילפת היא חזזית; חזזית נזכרת גם כפסול באתרוג (משנה, סוכה פ"א מ"ו), ונראה שהכוונה לאבעבועות העולות על פני האתרוג. הבבלי לא טרח להסביר מהן מחלות אלו, אך ניכר שהכיר את המחלות. הוא מסביר: "למה נקרא שמה ילפת – שמלפפת והולכת עד יום המיתה" (מא ע"א). בהמשך הסוגיה יוצא שהגרב אינו מאוס, וזו מחלת עור שלעתים יבשה מבפנים או מבחוץ, ואילו הילפת מאוסה, והבבלי מקיש את המחלה לאבעבועות ושחין. אם כן חרס היא מחלת עור כללית, מעין "סבוריאה" בלשון ימינו, או מחלת עור חריפה יותר.
השחין הוא מחלת עור הנראית ככווייה, והמשנה מסבירה: "איזה הוא השחין? לקה בעץ, או באבן, או בגפת או במי טבריא, כל שאינו מחמת האש זה הוא שחין" (נגעים פ"ט מ"א). כלומר "שחין" הוא פצע דלוק או כווייה שלא מאש ישירה.
ובעל יבלת – שצמחה יבלת על רגלו, ובעל חזזית – כפי שראינו לעיל החזזית היא הילפת המקראית. הבבלי מנסה אמנם להבחין בין השתיים, אך כפשוטם של דברים אין מקום לשאלה: חזזית בלשון המשנה היא הילפת המקראית, וחזזית מצרית היא אחד מסוגי השחין. וזקן וחולה ומזוהם – לא ברור מה טיבו של מום זה. אין הכוונה ללכלוך, שהרי ודאי שניתן לנקות לכלוך. אנו מציעים שתי אפשרויות לפירוש, הראשונה לשונית והשנייה ספרותית. מבחינה לשונית "מזוהם" הוא בדרך כלל מלוכלך, וכנראה כך הבין הבבלי (מ ע"ב) באמרו שהמזוהם מאוס. כך גם הבין בעל תנא דבי אליהו שנביא להלן. עם זאת, מצינו למונח זה שימוש נוסף במשמעות של פגם מיני. כן שנינו: "לוים המזוהמין באמן לא חששו להם חכמים" (תוס', יבמות פ"ח ה"ב), וכן: "...אין לה אלא משום זיהום כהונה, ואין בית דין מזהמין אותה" (ירו', יבמות פ"י ה"ו, יא ע"א); "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא" (בבלי, עבודה זרה כב ע"ב), ומקורות רבים נוספים (כגון בבלי, שבת קמה ע"ב; שיר השירים רבה, א ו). הזוהמה במובן ההלכתי היא פגם, אך לא פסול ברור, אבל במובן הספרותי היא מעשה מיני חשוד. כלומר, על הכבש החשוד ביצע גבר או אישה מניפולציה מינית, או שמא התעברה אמו מבעל חיים ממין אחר. ספק רב אם מבחינה מעשית ניתן לעבר בהמה או כבשה בדרך זו, אבל ניתן לחשוד בכך. זו משמעות ה"מזוהם", שיש שמועות על מגע מיני אסור, אך אין עובדות מאשרות. אם כן מי שעברו עליו עברה פסול (להלן), ומי שנחשד בכך ללא ודאות הוא מזוהם.
האפשרות השנייה היא שמשנתנו מועברת מדין מוקדשים (קרבנות). כוהן מזוהם (מלוכלך) פסול לעבודה, ובהמה מזוהמת אינה עולה למזבח, כדברי הבבלי: "רבי זוהמאי25השם כנראה סמלי, וראו את שני השמות האחרים בסוגיה שם. אומר: כשם שמזוהם פסול לעבודה – כך ידים מזוהמות פסולות לברכה" (בבלי, ברכות נג ע"ב). בעל תנא דבי אליהו מנמק הלכה זו (מבלי להזכירה): "הכלל כל הנושא פנים לטובה זוכה ומקבל פני שכינה, המזוהם והמלוכלך אינו מיסב (פני) [בפני] המלך" (תנא דבי אליהו רבה, פרשה ג, עמ' 16). אם כן בכור מזוהם ניתן לניקוי, וכן כוהן וקרבן מזוהמים ניתנים לניקוי, אבל עד שיתנקה "אינו מיסב בפני המלך". אם כן הרי שרשימת המומים האנושיים השפיעה על רשימת מומי הבהמה, ולא ההפך.
ושנעבדה בה עבירה – שימש למשכב בהמה לטקס פולחני, או: ושהמית את האדם – בדפוסים מאוחרים נוסף "על פי עד אחד או על פי הבעלים". תוספת זו נראית מיותרת, והיא דקדקנות משפטית. וטומטום – שאין בו סימני זכרות ונקבות, ואנדרוגינס – "אנדרוגינוס" היא מילה יוונית המורכבת משתיים, "אנדרי" שפירושו גבר ו"גינה" שמשמעה נקבה. הכוונה למי שיש לו סימני זכר וסימני נקבה כאחד, בניגוד ל"טומטום" שאין לו כלל סימני מין. האנדרוגינוס נחשב לספק וחכמים נחלקו האם יש כאן מצב של ספק, או שאנדרוגינוס הוא ברייה בפני עצמה שמעמדה מסופק (משנה, ביכורים פ"ד מ"ה). מתוך הספק הטילו עליו חומרי נשים וחומרי גברים: הוא אינו זוקק לייבום, כלומר אם צריך לייבם את אלמנת אחיו אין היא זקוקה לייבום (או לחליצה), והוא כמי שאיננו26משנה, ביכורים פ"ד מ"ה; תוס', שם פ"ב ה"ג. אבל בדפוס נפולי למשנה שם מ"ד: "וזוקק ליבום כאנשים". , ומצד שני ילד אנדריגונוס נחשב לילד ופוסל את אמו מייבום ומאכילת תרומה. דיני אנדרוגינוס מרוכזים במשנת ביכורים פרק ד. פרק זה מצוי בדפוס נפולי, בכתב יד קופמן ובעדי נוסח נוספים, אך לא בסדרת עדי נוסח חשובים. הוא מצוי בתוספתא ביכורים (פ"ג ה"ג-ה"ז). אלא שנוסחת המשנה אינה אחידה ויש בה חילופי נוסח מהותיים, ונוסח התוספתא שונה במידה רבה, שינוי שהוא הרבה מעבר לשינויי העתקה. במשנתנו כאן ובהמשך מצויים פרטים הלכתיים שונים, ועיקר ההשוואה הוא עם "משנת" ביכורים הנזכרת27ראו ליברמן לתוספתא ביכורים שם..
לא במקדש – שמותר להביא למקדש קרבן שיש בו מום מכל אלה, ולא במדינה – שאם נפל בבכור מום כזה אין הוא נשחט. רבי ישמעאל אומר אין מום גדול מזה – לא ברור לאיזה מהמומים הוא מתכוון, וחכמים אומרים אינו בכור אלא נגזז ונעבד – חכמים הם בשיטת תנא קמא. המשנה כתובה אפוא בשיטת א, ב, א, כאשר הדעה השלישית זהה לראשונה. מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו28ראו פירושנו לעיל פ"א מ"א, ובהערה שם מנינו כמה מהדוגמאות לכך. . אנו פירשנו את התופעה כעדות לתפר שבין שתי יחידות קדומות.
ההלכה נדונה במדרשי ההלכה: " 'מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים' הרי אלו מעוטים. פרט לחולה, ולזקן, ולמוקצה, ולמזוהם. 'קרבנו' להוציא את הגזול. 'כבשים ועזים' להוציא את הכלאים. אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו, או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה, שחרש בשור ובחמור, והן מוקדשין, וכלאים בכרם, ושביעית, ויום טוב, ויום הכפורים, ושבת, תלמוד לומר 'כבשים לעולה ועזים לעולה' לרבות את כולם, דברי רבי יהודה" (ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרשתא ה, ז ע"ג).
אם כן, זקן וחולה אין להביא מהם קרבן, אבל מי שנעברה בו עברה מותר לקרבן. לפנינו עמדה שלישית, ודברי רבי ישמעאל הם עמדה אחרת מזו שבמדרש.
בברייתא אחרת בספרי דברים נדרש: " 'וכי יהיה בו מום', אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר 'כל מום רע'. מנין לבעל גרב, ובעל יבלת, ובעל חזזית, וזקן, וחולה, ומזוהם? תלמוד לומר 'מום, כל מום רע', לא תזבחנו לה' אלהיך. יכול לא ישחט עליהם במקדש, אבל ישחט עליהם בגבולים? תלמוד לומר 'פסח או עור'. פסח ועור בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם: מה פסח ועור מיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר, אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר" (ספרי דברים, קכו, עמ' 184). המדרש קשה לקריאה. בראשיתו נקבע שבעל גרב ודומיו אינם כשרים לקרבן, ולכן המדרש שואל האם גם אינם כשרים כעילה לשחיטת בכור. מן המדרש משמע שאין אלו עילות לשחיטה, אבל הפסוק אינו מוכיח דבר אלא חוזר על הכלל של מום שבגלוי. רוב אלה הם מומים שבגלוי, ולא ברור מה הפסוק מלמד. מכל מקום, לפי מבנה המשפט הרי שכל אלו אינם עילה לשחיטת בכור.
בברייתא שנייה בספרי נדרש: " 'אשר יהיה בו מום', אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר 'כל דבר רע'. מנין בעל גרב, בעל יבלת, ובעל חזזית, תלמוד לומר 'מום כל דבר רע', מנין לזקן, וחולה, ומזוהם? תלמוד לומר 'שור ושה כל דבר רע' " (ספרי דברים, קמז, עמ' 200). ההלכות הן כמו בברייתא הקודמת, אבל הפסוקים המשמשים כמקור לדרשה שונים.
יש במשנה חידוש נוסף, שטומטום ואנדרוגינוס חייבים בבכור, וזאת לפי הכלל שמחמירים בשניהם מתוך הספק.