לפי כתב-יד קופמן
זנב העגל שאינה מגעת לערקוב – הערקוב הוא אמצע הירך (להלן), והזנב קצר. המשנה לעיל (מ"ט) עסקה בזנב קצר אך התמקדה בתיאור פנימי, לפי מספר החוליות. זנב שאין בו שלוש חוליות הוא זנב שנקצץ. אבל זנב קצר ייתכן שיש בו מספיק חוליות, אך הוא קטן עקב עיוות כלשהו הגורם לחוליות להיות קטנות מהרגיל. אמרו חכמים כל מרבית עגלים כן כל זמן שהן מגדילים היו נמתחות – חכמים טוענים שעם הזמן הזנב גדל. הוויכוח הוא על המצב הפיזיולוגי שכנראה לא היה ברור עד תומו. מן הראוי להוסיף שרוב העגלים אינם זוכים לגדול ונשחטים כעגלים, רק בודדים גדלים והופכים לפרי הרבעה. לאיזה ערקוב אמרו חכמים – זו שאלה מרמה שנייה; אחרי שנקבעה ההלכה חכמים מבררים את פירושה. משניות מסוג זה מכונות "משנה תוספתאית"22ויס, משניות תוספתא.. רבי חנינא בן אנטיגנס [אומר] לערקוב שבאמצע הירך – המילה "ערקוב" מופיעה רק בהקשר לבכורות, ופעם אחת בתמיד (פ"ד מ"ב). ברור שהכוונה לפרק הרגל המקביל לברך בבן אדם. התוספתא מרחיבה מעט: "...בערקוב שבאמצע ירך, עד קבץ העליון ולא עד קבץ התחתון" (פ"ד הי"ד, עמ' 539), כלומר עד הצד העליון של קובץ השרירים. על אלו מומין – על כל המנויים לעיל, שוחטין את הבכור – בזמן הזה, ופסולי המוקדשין ניפדים עליהן – בזמן שבית המקדש היה קיים. המשנה מצמידה את שני סוגי הבעיות ומזהה ביניהם (בכור בזמן הזה מותר באכילה אם וכאשר נפסל לקרבן), אבל ספק אם התכוונה המשנה לזהות מוחלטת. כך בתוספתא: "יש דברים שהן כמומין ושוחטין עליהן במקדש ואין שוחטין עליהן בגבולין, ואלו הן הנימוס, הצומח, והצומים, ונקבה שיש לה קרנים" (פ"ד הט"ו, עמ' 539). לא נעסוק בפרטים אלו שאינם במשנה, ונסתפק בשתי טענות. הראשונה היא שאין סתירה הכרחית בין המשנה לתוספתא, ואפשר לפרש שהכלל במשנה הוא כללי ויש לו יוצאים מן הכלל, כפי שאומר הירושלמי לעניינים אחרים: "לית כללוי דרבי כללין", ובלשון הבבלי: "תנא ושייר"23זאת אומרת שאין כליו של רבי [עורך משנתנו] כללים. לעניין זה ראו עוד במבוא הכללי לפירושנו; ירו', תרומות פ"א ה"א, מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א; בבלי, סוכה נד ע"א ועוד.. הטענה השנייה היא שבמשנה לא מנויים כל המומים אלא רק חלק מהם. כלומר, בחברה היהודית הכירו לפרטיהם מומים נוספים שחכמים לא מנו, אולי בגלל היכרותם המצומצמת עם חיי הבהמות והצאן. במבוא למסכת איששנו את עצם ההנחה בדבר צמצום המידע. אפשר אפוא שהתוספתא היא ביטוי נוסף לה. אבל את התוספתא ניתן כאמור לפרש בדרך שונה, כולל כחולקת על המשנה.